|
|||||||||||||||||||||||||||
עמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה ראשונהעמוד הבית > מדעי הרוח > מאגר מידע > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקה |
|||||||||||||||||||||||||||
יוצאי תימן התארגנו בראשית המאה כדי למצוא עבודה והקדימו את ארגוני הפועלים של העליה-השניה. עולי תימן הראשונים, שבאו בתרמ"ב, התיישבו רובם-ככולם בירושלים. לא נוכל לקבוע אימתי התחיל ישוב התימנים ביפו. יחידים קבעו בה את מושבם עוד לפני שנת תרמ"ב. לאט-לאט גדל מספרם עד שבשנת תרס"ג (1903) הגיע לכ-350 נפשות בערך. אז הורגש הצורך באירגון העדה, שמצא את ביטויו בייסוד אגודת פועלים בשם "פעולת שכיר", שקמה בחודש אייר תרס"ג (מאי 1903). ספר הפרוטוקולים של האגודה מספר מדוע קם האירגון: מטרותיה של האגודה היו בעיקרו של דבר ארבע: א) כיבוש העבודה במושבות יהודה והגליל על-ידי העברת התימנים ממלאכות ועבודות שכירות לחקלאות; ב) ביעור הקבצנות; ג) ביטול המחיצות העדתיות; ד) החייאת הדיבור העברי.
אותם ימים שהה בארץ מנחם אוסישקין, מראשי חובבי-ציון ברוסיה, שביקש לארגן את יהודי הארץ. הוא כינס נציגים ב"כנסיה" שנערכה בזכרון-יעקב, אשר בחרה ב"ועד מרכזי". נציגי האגודה פנו לוועד, הודיעו על הקמת אירגונם וביקשו שיחפשו להם עבודה במושבות. וכך הם כותבים: במכתב נוסף ל"ועד המרכזי" פרטו אנשי האגודה את מטרותיהם:
לפי המפקד שערך מזכיר האגודה חכם סעיד לוי נמנו על האגודה בסוף שנת 1903 – 97 חברים, עשרה מירושלים והיתר מיפו, 32 מהם היו מחוסרי עבודה. הגיל הממוצע של החברים היה 32 שנה. האגודה בחרה בהנהלה שהתכנסה פעם בשבוע ושיגרה מכתבים למוסדות ואישים ציונים שונים בבקשת עזרה לפעולת האירגון. סעיד לוי, ממשכילי העדה, מורה בתלמוד-תורה ביפו, היה גם כותב ה"פנקס" של האגודה, ספר הפרוטוקולים, שהוא עדות לפעולות ההנהלה, למכתבים ולתשובות. ה"וועד המרכזי" הזמין אליו שני נציגים של האגודה כדי שיסבירו על מטרותיה. השניים התייצבו לפני הוועד, עמדו על מטרות האגודה שעיקרה: השגת עבודה לחברים. אנשי הוועד ביקשו מהנציגים להגיש את רשימת החברים, גילם, מלאכותיהם ומספר ילדיהם. בספר הפרוטוקולים מספר סעיד לוי: אנשי רחובות הודיעו לששה הפועלים לבוא לעבודה, אחר ירידת היורה. ועוד נאמר להם, כי עליהם להביא מכתב מהוועד המרכזי.
היציאה לעבודה אמנם נדחתה, אבל אנשי "פעולת שכיר" ליבם שמח והם בישרו מעל דפי עתונו של בן-יהודה, היוצא לאור בירושלים – "ההשקפה", כי "הודות לוועד המרכזי בכלל ולמר אייזנשטאט (מאנשי הוועד) בפרט עבודתנו הולכת ומצלחת... עוד מעט נראה על כרמינו ואדמתנו רק ואך עובדים ופועלים עברים, משוררים בשפתנו בעת עבודתם". והיום המקווה בא. ביום שני י"א בכסלו תרס"ד נשלחו ששה פועלים לרחובות עם מכתב מהוועד לאהרון איזנברג, פקיד המושבה. אנשי "פעולת שכיר" כותבים לאייזנברג ואומרים: "את אחינו שלחנו אליך כפי מטרת חברתנו, ובכן נבקשתך, אתה ובני המושבה שאצלם עובדים אלה אחינו, להודיענו אם הנכם מרוצים מהם, מעבודתם ומהנהגתם, ואם נצרכים לכם עוד פועלים עברים. עוד נבקשך אדון, להשגיח על מקום מלונם באלה הימים ימי החורף". ששה פועלים עובדים ברחובות ואחרים מתבקשים למושבות אחרות. כותב המזכיר בספר הפרוטוקולים: "וביום ג' י"ט כסלו שלחו מבית הוועד וצוו לשלוחנו להכין עשרה פועלים ללכת אל ראשון-לציון ומה גדלה שמחת בני החברה... ומנהלי 'פעולת שכיר' הטילו גורל על עשרה פועלים". נדמה היה שהאגודה נכנסה לשלב של הגשמה וההצלחה מאירה להם פנים, והנה צרות! הרב חזקיה שבתי, החכם-באשי של יפו, "שלח אלינו ושאל על אודות חברתנו וקצף עלינו מאוד לאמור, מדוע לא שאלנו ממנו תעודה". נראה, כי הרב ראה פגיעה בו בכך שהאגודה מוציאה טפסים ומעטפות בחותם-האגודה ועושה פעולות שונות בלי ידיעתו. והוא "לקח פנקס החברה והחותם והניירות והמעטפות. ומאותו היום והלאה רפו ידינו ונשתומם מאוד, לא ידענו עוד מה לעשות", אבל לבסוף נסתדרו הדברים, האגודה הבטיחה, כי לא תעמוד בקשר עם חוץ-לארץ, כי אם ברשותו של הרב והוא החזיר לה את הפנקס והחותם.
שקטה האגודה מקצפו של הרב חזקיה שבתי והנה קפץ עליה רוגז ממקום אחר. הפעם על-ידי אחד מתקיפי הקהילה, יחיאל דנוך, שעמד בראש סיעה שרצתה לפרוש מן האגודה. סעיד לוי, כותב הפרוטוקול, אינו מספר הרבה על רקע הריב וסיבותיו. כנראה מתוך כוונה לטשטש את העניין שאיננו לכבוד האגודה. הריב היה חריף, עד שהתערבו בדבר שלושה מנכבדי יפו: רבם של יוצאי צפון-אפריקה ("המערביים") יוסף ארוואץ, מנהל התלמוד-תורה יוסף שמחון ויוסף משה בכר, מעסקני העיר. מספר יוסף סעיד: אותם ימים נפטרו כמה ילדים מבני תימן ביפו ואנשי הקהילה קיבלו עליהם: "גם החליטו כל הקהילה לעשות תיקון על מיתת הבנים בר-מינן, כי על הרוב בניהם נאספים כשהם קטנים ואולי הוא העונש הזה בעוון חילול שבת שמתאספים חבורות-חבורות ושותים שכר ומדברים על חברים. על כן עשינו נדר גמור ללמוד בכל שבת קודם 'עלינו לשבח' איזה הלכות מהמשנה, תיקון לנשמות עוללים ויונקים. ויהי רצון שיתקבל לימודם כריח ניחוח לפני ה'". לכאורה, היתה הצלחת החברה גדולה – 26 תימנים נתקבלו לעבודה במושבות, אולם לא לאורך זמן. רובם פוטרו ונשלחו חזרה ליפו. אנשי "פעולת שכיר" כותבים לוועד המרכזי:
בתשובת הועד המרכזי מתגלה קוצר ידם כלפי האיכרים: "הננו מתכבדים להודיעכם, כי על פי החקירה והדרישה אשר עשינו אצל אלה המשתדלים להמציא בעדכם עבודה, הגידו בפירוש, כי האיכרים אינם מרוצים מעבודתם וכי על חברי חברתכם להשביע רצון האיכרים אשר הם עובדים אצלם... עליכם לדעת, כי המרכז איננו יכול לפקוד על האיכרים במושבות, כל איכר ואיכר הוא בעל ביתו ועושה הכל כפי חפצו והבנתו ולא נוכל להכריחם כי יקחו פועלים יהודים". אנשי האגודה ערכו אסיפה כללית של החברים והזמינו את אייזנשטאט מהוועד המרכזי, כדי להסביר את הפיטורים. אייזנשטאט ניסה להרגיע את הרוחות והבטיח, כי אם תימצא עבודה במושבות - ישלחו לשם חברי האגודה. בינתים, ביקש לשלוח חמישה פועלים לחוות סג'רה שקמה זה עתה בגליל. דברי אייזנשטאט עודדו במקצת את השומעים. קלוורסקי, פקיד המושבות בגליל, הזמין 12 פועלים ואלו יצאו לסג'רה. אין אנו יודעים מה קרה להם. בצר לה ביקשה האגודה ישועה מד"ר הרצל, ראש ההסתדרות הציונית, וכתבה אליו מכתב דרך זלמן לבונטין, מנהל הבנק הציוני אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), במכתב זה מסתיים פנקס האגודה. איננו יודעים אם נשלח המכתב להרצל ואם זכתה האגודה לתשובה ממנו.
|
|||||||||||||||||||||||||||
|