תולדות יהודי ביהם יש במהלכן צד אחד וחשוב שבו הן נבדלות מתולדות היהודים בארצות אחרות, כגון אנגליה, צרפת וספרד: הישוב היהודי בארץ זו לא היה לו הפסק אלא שנים מועטות בלבד, ורציפותו נמשכה עד לזמננו¹. ההפסקות חלו במאה הט"ז והי"ח, בתוקף גזירותיהם של מלכי בית האבסבורג, פרדינאנד הראשון ומאריה טרזיה, שגירשו את היהודים מביהם. פרדינאנד הראשון סילקם מביהם פעמיים, בשנת 1541 ובשנת 1557, ומאריה טרזיה – בשנת 1744. לא כל הגירושים האלה היו שווים באורך זמנם, אולם שום גירוש לא ארך למעלה מעשר שנים. מה בא להם ליהודים על-ידי הגירושים הללו – על כך אין צורך להרבות דברים. גזירת הגירוש האחרון שגזרה מאריה-טרזיה על היהודים ידועה למדי. לעומת זאת לא נחקרו כל צרכם הגירושים של פרדינאנד הראשון². מאמר זה הוא נסיון למלא את החסר הזה³. ברצוננו לחשוף את גורמיהם של גירושים אלו, ולהראות באיזו מידה נתקיימו גזירות הגירוש בפועל, ומה הן הסיבות שגרמו לביטולן.

כדי לקבוע את הסיבות שהביאו לידי גירוש יהודי ביהם בשנת 1541, עלינו לעמוד קודם-כל על טיבה של האישיות, שבכוחה היה להכריע את גורלם של היהודים לשבט או לחסד: הלא הוא פרדינאנד הראשון. אולי לא מיותר להזכיר כאן, שפרדינאנד זה (נולד בשנת 1503) גודל בספרד⁴, בחצר זקנו פרדינאנד הקאתולי, בעל הגזירה של גירוש ספרד. באותם הימים שעושה פרדינאנד הצעיר בספרד, היינו בשנות 1518-1503, לא היו עוד יהודים שם, ואף לא היו יהודים בארצות-השפלה שישב שם פרדינאנד בשנות 1521-1518. מכאן מקום להשערה, שלא שמע אז הרבה על יהודים. ייתכן שבאוסטריה, שבא לשם בשנת 1521 כדי לקבל את המלוכה לידו, ראה יהודים לראשונה, ואף נודע לו משהו עליהם. מספר היהודים באוסטריה (וגם בגוריציה, Görz) היה מועט ואפשר היה לגרשם על נקלה, אילו רצה פרדינאנד ללכת בעקבות זקנו. מכל מקום לא עשה כן, אעפ"י שכבר לפני עלותו לשלטון דרשו המעמדות שבאוסטריה לגרש את היהודים לחלוטין. העובדה שפרדינאנד סבל את היהודים באוסטריה, עניין בה גם מבחינה אחרת: הוא היה אדוק בדת ושומר אמונים לתורת הכנסיה הקתולית, ובשנים הראשונות למלכותו רדף עד חרמה את הכיתות הנוצריות השונות, ואף-על-פי-כן לא נכוו היהודים באותה תקופה בגחלת קנאותו הדתית.

היהודים שהתגוררו אותה שעה באוסטריה, פרדינאנד הוסיף איפוא לסובלם כמו שסבלו אותם קודמיו. אמנם לא היטיב את מצבם, ההגבלות שחלו עליהם נשתמרו בכל חומרתן, והם הוסיפו להיות תלויים בחסדו של הנסיך כבתחילה⁵.

בשנת 1526 נשתנה מעמדו של פרדינאנד תכלית שינוי. עד כאן היתה ממשלתו פרושה על "ארצות-המורשה" האוסטריות בלבד, ועתה עם מותו של גיסו, לודביג מלך הונגריה וביהם, נפתח לו פתח תקוה להרחיב את שלטונו גם על המדינות הללו, שהיה גיסו מולך עליהם. מכיוון שלודביג המלך (מת ב- 29 באבגוסט 1526) לא הניח אחריו זרע שיירש את מקומו, נתפנה כסא-המלכות בהונגריה ובביהם, ופרדינאנד השתדל להשתלט על שתי הממלכות הללו. בביהם השיג את חפצו בלי קושי: כבר ב- 23 באוקטובר אותה שנה נבחר למלך ע"י נציגי המעמדות בפראג, אבל בהונגריה נתקל בהתנגדות. מקצת מבני האצולה ומקצת מאנשי הכמורה בחרו ב- 10 בנובמבר 1526 ביוהאן זאפוליה (Zápolya) ההונגרי למלך, ואף התורכים תמכו בו. האחרים נתנו את עיניהם בפרדינאנד וב- 17 לדצמבר בחרו בו למלך. הרי שהיו בהונגריה מסוף שנת 1526 שני מלכים, והחרב היתה צריכה להכריע ביניהם.

חילוף זה על כסא-המלוכה, שחל בשנת 1526 בביהם, עניינו ליהודים מרובה היה משל שאר תושבי הארץ. לפניהם היתה עכשיו השאלה: היהיו רשאים להוסיף שבת בביהם או שיגזרו עליהם לעזוב את הארץ. שאלה כאובה זו מצאה את פתרונה במהרה עם בואו של פרדינאנד ב- 5 לפברואר 1527 לחגיגת ההכתרה לפראג. לפני שערי העיר הקבילה את פניו בהכנעה קבוצה גדולה של יהודים⁶, כולם לבושים בגדי חג. הם ביקשו ממנו שיניחם להוסיף לחיות לפי דת אבותיהם, ולקיים את תורתם ומצוותיה. פרדינאנד נענה להם והבטיח שיהיה מושל חסד. זו היתה התחלה טובה. במהרה באה הזדמנות לידם להלל בשנית את מושלם החדש. יהודי פראג ביקשו בשם כלל יהודי ביהם, לאשר את הקיומים שקיבלו מידי מלכי ביהם הקודמים ומידי המעמדות שבממלכת ביהם⁷. קיומים הללו ראשיתם במאה הי"ג ויסודם בכתב-הקיום החשוב של המלך פשמיסל אוטוקאר השני משנת 1254, שבו הובטחה חסות ליהודים, לנפשם ולרכושם, לבתי כנסיותיהם ולבתי קברותיהם, ואף נקבע מעמדם כלפי המלך והשלטונות, ניתקנו תקנות לעסקי הלוואה שהיו היהודים עוסקים בהם, ועוד. על כתב-קיום זה, שניתן בשנת 1254, נוספו אחרי כן קיומים אחרים, וכל אלה נתאשרו בשנת 1510 ע"י המלך ולאדיסלאב השני, ובכתב האישור נאמר בפירוש, שבתוקף הקיומים שבידיהם זכאים היהודים לגור בפראג ובביהם ואין לגרשם משם.

ניתן לשער, שתעודות אלו תמוהות היו בעיניו של פרדינאנד, כשם שתמוהה היתה בעיניו הופעתם המפוארת של היהודים בשעת כניסתו לפראג. ודאי שמע מפי יועציו בביהם, שיהודים מצויים בכל הארץ הזאת, ומספרם מגיע לכמה אלפים⁸, מהם גרים בערי המלך, וביחוד בפראג, ומהם בנכסים של האצילים הגבוהים והנמוכים. עדת יהודי ביהם היתה חייבת להעלות לאוצר המלך מס שנתי. מסתבר, ששאלת ההכנסות המשוערות מהיהודים היתה עיקר גדול בהתייעצויות על הקיומים שלהם, ובפרט משנודע לפרדינאנד שנכסי-הכתר בביהם רובם ככולם נתמשכנו ע"י קודמיו, מלכי בית יאגֶלו וולאדיסלאב השני ולודביג הראשון⁹. בסופן של ההתייעצויות אושרו הקיומים של היהודים על-ידי פרדינאנד בכתב-תעודה שניתן ב- 21 למארס ¹⁰1527. הוא אישר את כל הזכויות והחירויות שניתנו ליהודים על-ידי מלכי ביהם שהיו לפניו ועל-ידי הקיסרים הקודמים, ואף נאמר בו בכתב בפירוש, כדרך שנאמר בכתבו של המלך ולאדיסלאב השני, שלעולם לא יגורשו היהודים מפראג ומביהם. בסוף תעודת האישור באה, כנהוג במסמכים מעין זה, פקודה לאצילים, לערים ולכל תושבי מלכות ביהם, שיקיימו את זכויותיהם של היהודים, כדי למנוע את רוגזו של המלך. כלום יש לראות במלים אלו שיגרת-נוסח בלבד, או יש בהן משמעות יתירה על כך? וכלום היה האיום ברוגז המלך איום של ממש?

תשובה לשאלות אלו אנו מוצאים במסמכים אחדים משנות 1538-1529, והרי תוכנם המקוצר של אותם מסמכים.

ראש העיר והמועצה העירונית של לייטמריץ, ששם היו היהודים נתונים לחרפות ולנגישות, הותרו התראה חמורה ע"י שרי המלך זדֶנק לב פון רוזמיטאל (Zdenĕk Lev z Rožmitala) וראדסלאב בֶּז'קובסקי (Radslav Beřkovskty) באגרת מיום 14 באוקטובר 1529, ובה נאמר שלא יוסיפו לסבול עוד את מנהגם ביהודים, שכן פקד עליהם המלך לפני נסיעתו להגן על כל יהודי ביהם, שלא ילעיבו בהם ולא יזיקום¹¹. בדומה לזה ניתנה הגנה ליהודי פראג בשנת 1533, בשעה שהלעיבו בהם והתקיפום בעלי המלאכה והאספסוף¹², כי אלמלא הוא היו התוצאות עלולות להיות חמורות משהיו (פרדינאנד ב- 4 לאבגוסט 1533). אף במוראביה הגן פרדינאנד על יהודי קרמזיר בשעה שהבישוף מאולמיץ, סטאניסלאב טורצו, שהיה המקום הזה נתון למרותו, עמד לגרשם. פרדינאנד ב- 22 לפברואר 1534 לאותו בישוף, שיניח ליהודים לשבת בקרמזיר ולעסוק שם בפרנסותיהם כקודם. גם היהודים נבראו בצלם האדם בידי אלוהים ולפי רצונו עליהם להתפרנס בעולם הזה. והוא מוסיף, שאין הוא מפקפק כלל שיושם לב להמלצתו זו, ובשכר זה ימשוך את חסדו לבישוף¹³.

בשנת 1537 צפויים היו לסכנה דומה לזו היהודים שבנסיכויות השלזיות אופֶלן וראטיבור, שנשתייכו למלכות ביהם. אותן נסיכויות היו ברשותו של המארק גראף גיאורג מבית ברנדנבורג, שהחזיק בהן בתורת משכון, והוא עמד לגרש את היהודים מגבולן. פרדינאנד התנגד לכך, ובמכתב מ- 4 לספטמבר 1537 הודיע למארק גראף, שאינו רשאי לעשות כן, ואף פקד עליו שלא יהין להעליב את היהודים שבאותן הנסיכויות בלא סיבה מספקת לכך במשך כל הימים שיחזיק בנסיכויות הללו בתורת משכון, ועל אחת כמה וכמה שלא יגרשם משם. ואם יימצא אחד מהיהודים אשם בעבירה, יש להודיע על כך לו (לפרדינאנד) שהוא יורש הבעלות, והוא ידין את דינו¹⁴.

ראויה לתשומת-לב מיוחדת התנהגותו של פרדינאנד כלפי אחד האצילים רמי היחס של ביהם בשנת 1538. נפלה מריבה בין כריסטוף פון לובקוביץ אדוני האסֶנשטיין ובין יהודי-החסות שלו באיידליץ, וסוף שלובקוביץ דן את אחד היהודים ופייטֶל שמו – למיתה. מה היה חטאו של אותו יהודי לא ידוע. ואולם ידוע לנו, ששאר היהודים באיידליץ חששו, שמא יקרה גם להם כמקרה הזה, אם ימצא בהם בעל העיר אשם כלשהו, וכמה מהם ביקשו את חסותו של פרדינאנד. הוא נענה להם ושלח ב- 26 למרץ 1538 אגרת ללובקוביץ, בה נאמר שכל יהודי ביהם כפופים לו (לפרדינאנד), והואיל והם מבקשים דבר שהוא משורת הדין, הרי הוא מצוה, שלובקוביץ ירשה לכל היהודים שלא ירצו להבא להיות בתחום שלטונו (של לובקוביץ), לצאת משם, הם ורכושם עמהם, ושלא יטיל על שאר היהודים מסים מופרזים שלא כדין. בנוגע לרכושו של פייטל המומת, יש למסרו לאלמנתו. כמו כן על לובקוביץ לצוות על הלווים של פייטל שישלמו את חובותיהם לאלמנתו, ולהרשות לה לצאת באין מפריע עם רכושה וילדיה מתחום שלטונו¹⁵.

על מעשה אחר של קיפוח ואלימות מודיעה תעודה מתקופת הסתיו של אותה שנה. כמה יהודים הלשינו לפני מועצת העיר העתיקה בפראג על בן-עדתם חיים בן מרדכי. במה נאשם חיים זה – לא ידוע לנו, מכל מקום פקדה המועצה לאסרו, הוא הושם בכלא ואחר-כך גורש מן העיר, בלא חקירה ודרישה בעניין. כל זה מספר חיים בכתב-בקשה ששלח לפרדינאנד, והוא מבקש ממנו שיתן לו רשות לחזור לפראג כדי לתבוע שם את עלבונו ונזקיו. בפקודת פרדינאנד מיום 23 בנובמבר 1538 נדרשה לשכת האוצר בביהם, שענייני היהודים היו בתחום סמכותה, לחקור את המעשה ולמסור דין-וחשבון על כך. בפקודה נאמר, שאם אמנם חטא היהודי, הרי אין מוסמך להענישו אלא הוא (פרדינאנד) בלבד, ואילו בני פראג אינם זכאים לכך, מפני שהיהודים כפופים ללשכת האוצר שלו. מטעם זה אין בדעתו (של פרדינאנד) להרשות שייעשו מעשי אלימות ושרירות-לב ביהודים לא בידי בני-פראג ולא בידי נתינים אחרים.

תעודות אלו שנכתבו בתקופה של 10 שנים, ועניינן לא יהודי ביהם בלבד, אלא גם יהודי מוראביה ושליזיה, צד שווה בהן, והוא שבכולן נתפרש בבירור רצונו של פרדינאנד להגן על היהודים מפני כל רודף ולוחץ בלא הבדל בין איזה מעמד ומעלה הוא. שונים הם הנימוקים להגנת היהודים, המובאים בתעודות הללו. בתעודה אחת (בפראג) נאמר, שאין להעליב ולא להטריד את היהודים מחשש תקלה חמורה יותר העשויה לצמוח מכאן. בתעודה אחרת (בקרמזיר) הוסבר, שאין לגרש את היהודים מפני שאף הם יצירי כפיו של הקב"ה. ועוד אסר לרדוף ולנגוש את היהודים מטעם זה, שהם שייכים למלך¹⁶. אמנם נימוק אחרון זה לא נאמר בתעודות שלנו במפורש אלא בשנת 1538, אבל כבר הוכח, באחד המאמרים שנתפרסמו לאחרונה¹⁷, שלשכת האוצר בביהם, ששימשה משרד האוצר המלכותי מתחילת מלכותו של פרדינאנד, נהגה לפי עיקרון זה, וודאי שבידיעתו ובהסכמתו של המלך נהגה כן.

העיקרון, שכל יהודי ביהם שייכים למלך, היה לו תוקף מוחלט במאות הי"ג והי"ד. אותה שעה היו היהודים "עבדיו של אוצר המלכות" (servi camerare) ועל-כן שרויים היו בחסותו המיוחדת של המלך, והוא בלבד היה זכאי לצוות עליהם. האציל או העיר שביקשו ליישב יהודים בתחומם, לא היו יכולים לעשות כן אלא אם כן נטלו רשות מן המלכות, היהודים היו כפופים במישרים לשלטונות המלכותיים, והיו חייבים להעלות מס שנתי ללשכת האוצר המלכותי. בדבר זה חל שינוי במאה הט"ו-והט"ז. כמה מערי המלך גירשו את היהודים, וכמה מהן מקצת מתושביהן היהודים יצאו אותן מרצון עצמם. המגורשים והיוצאים מצאו להם מקלט באחוזותיהם של האצילים, ובשכר זה היו אנוסים לקבל את מרותם של אלה ולשלם להם מס-חסות. האצילים בעלי הקרקע ביקשו לנצל את יהודי-החסות שלהם עד גמירא, והשתדלו לפוטרם ממסי המלך והשלטונות עושי דברו. בימי פרדינאנד הביא דבר זה לידי סכסוכים בין לשכת האוצר של ביהם ובין כמה מן האצילים, כפי שנראה להלן.

דברי פרדינאנד, שכל יהודי ביהם שייכים למלך, יש בהם משום חזרה לאותן הזכויות שהיו למלך ביהם לפנים. לשון זו לא היתה הולמת את התנאים האמיתיים של זמנו, ועיקרה תביעת זכות שתבע המלך לעצמו. טעמה של תביעה זו ברור וגלוי: ביקש המלך, שיהודי-החסות, של האצילים ישאו בעול המסים לאוצר המלכות, כאחיהם שבערי המלך.

על המסים שהיו יהודי ביהם חייבים לשלם בימים ההם, אין בידינו אלא ידיעות מועטות. רק עניין המסים של שנות 1529-1527, שהן השנים הראשונות למלכותו של פרדינאנד הראשון, נחקר עד כה חקירה יסודית, ועתה אנו יכולים להעריך, מה גדול היה המשא שהוטל על שכם היהודים בימים ההם. המס השנתי הקבוע, שהיתה העדה היהודית חייבת לשלם למלך, לא היה גבוה¹⁸. הוא הגיע לסכום של 500 שוק גדולים (גרושים) של ביהם (בשוק נמנו כידוע ששים גדו'). אולם בשנת 1527 נוספו עליו עוד 3 מסים אחרים. אלה היו: מס-הכתרה, מס-התורכים ומס יהודים מיוחד. היהודים הודיעו, שהם מוכנים לשלם בתורת מס ההכתרה סך של 2000 זהו' רייניש (= 800 שוק גדולים), אבל פרדינאנד דחה את הצעתם, מפני שהסכום נראה בעיניו קטן מדי וסבור היה שיש בכוחם לשלם לכל הפחות 2000 שוק. מה היה שיעורו של "מס התורכים", לא נודע, אבל נמסר לנו, שמס היהודים שהוטל עליהם בשנת 1527, הגיע בקירוב לסך 5000 זהו' רייניש. מסים אלו הוטלו על כל יהודי ויהודי בביהם לפי ערך רכושו. בשנת 1528 הוטל על העדה היהודית מס מיוחד בסך 3000 זהו' רייניש, מלבד המס השנתי הקבוע, ובשנת 1529 היה שיעור המס המיוחד 4000 זהו' רייניש.

היהודים שבערי-המלך לא היה בכוחם להתנגד לגזירות המסים, והיו אנוסים לשלם ללשכת האוצר בביהם ככל שהושת עליהם. ואילו מקצת מן היהודים שישבו בנכסי האצילים והיו בני חסותם של אלו לא שילמו את מס היהודים המיוחד, ובהתנגדותם זו נתמכו ע"י בעלי הקרקע שישבו עליה. מן התעודות אנו למדים, שבעלי האחוזות היו משתפים את יהודי החסות שלהם בתשלום מס ה"בֶּרנָה", שהיה מוטל עליהם, גם את יהודי-החסות כדרך שהיו משתפים בו את נתיניהם האחרים. נראה היה להם כדבר מובן מאליו, שהם רשאים להוציא כסף מידי היהודים שלהם, אבל לא רצו, שמישהו אחר, ואפילו המלך עצמו, יטיל מס על היהודים. אחד מבעלי הקרקע הללו, האביר אופֶּל אדוני ויצטום ונוישנברג הודיע ב- 18 בנובמבר 1529, שאין הדעת נותנת לחייב את היהודים במס כפול (כלומר, גם ע"י בעל הקרקע וגם ע"י המלך), כשם שאין לפשוט שני עורות משור אחד¹⁹. ובשנת 1535 נמצאו עדיין מקצת מן היהודים שישבו בנכסי האצילים, שלא שילמו את מס-היהודים המיוחד משנת 1528.

המסים, הקבועים ושאינם קבועים, לא היו ההכנסה היחידה שהכניסו היהודים לאוצר המלך. היו עוד הכנסות אחרות, שהגיעו לפעמים לסכומים ניכרים מאוד, כגון הקנסות שנקנסו היהודים ע"י השלטונות, או ע"י בתי הדין על עבירות שעברו ושלא עברו. ואם אירע, שהיתה עילה להטיל בשנה אחת כמה קנסות על יהודים, או שקרה המקרה ויהודי עשיר נאחז במצודה – היה בכך ברכה ממש לאוצר המלך. בתעודות מתקופת פרדינאנד הראשון, שנתפרסמו עד עתה, נמצאות אחדות שעניינן גזירות קנסות כאלו על יהודים. מתעודות אלו אנו למדים, עד היכן היתה לשכת האוצר בביהם שקודה לפשפש במעשיהם של היהודים, שמא ימצאו בהם עבירות שחייבים עליהם עונש-כסף, וכמה היה פרדינאנד מתחרה בשלטונות משנראתה לו שעת הכושר לעשות עבירותיהם של יהודים דמים שיזרמו לכיסו. והרי דוגמה אחת, שיש בה כדי לזרוע אור על התנהגותו של פרדינאנד.

באביב של שנת 1535 הובאו שני יהודים – האחד מוזל (משה) מטפליץ ואחד תושב קלֶסטֶרלה (Klösterle) שלא פורש בשמו – לפני בית הדין של לשכת האוצר בעוון קניית רכוש גנוב. מוזל נאשם בקניית תשמישי-קדושה (כגון: גביעים, צלבים וכדומה), וחברו – בקניית נחושת גנובה. הגנבים, שנאסרו ונחקרו בעינויים, מסרו על היהודים הללו שהם קנו את הגנבה, ועל אחד מהם, על מוזל, אמרו, שהוא זמם את מעשה הגניבה. מיד לאחר החקירה והעינויים מתו הגנבים. בית-הדין, שחקר את היהודים הנאשמים, פסק לשחררם בתנאי שיתנו דמי ערבון. המסמכים נשלחו לפרדינאנד, ודעתו לא היתה נוחה כלל מדינם של השופטים, שכן סבור היה, שנהגו ביהודים הללו קולה יתירה. על כן ציווה ב- 10 ליולי על בית הדין של לשכת האוצר, לאסור את שני היהודים, ולהביאם לארמון פורגליץ, ולחוקרם שם על-ידי עינויים.

הקיומים, שהסתמכו היהודים עליהם²⁰, לא הועילו להם לפוטרם מחומרו של עוון כגון זה. בעבירות חמורות כאלו היו גם הנוצרים נחקרים על-ידי עינויים, והיהודים לא כל שכן. הפקודה נתמלאה והיהודים הובאו לפורגליץ, ונחקרו שם מתוך עינויים. הם הודו במה שרצו לשמוע מפיהם, שידעו כביכול על דבר הגנבה, והצהירו שהם מוכנים לשלם 6000 שוק גדולי מַייסן, ובלבד שיצילו את נפשם. סכום של 6000 שוק גדו' היה סכום לא מועט, והסיכוי לקבל אותו או אפילו סכום גדול ממנו היה בו כדי להטות את הלב. ב- 4 לספטמבר פקד פרדינאנד לכתוב לשר-החצר (Oberhofmeister) של ממלכת ביהם, שהמסמכים בעניין שני היהודים הללו בוודאי ידועים הם לו ומתוכם יראה, שאין כאן דבר של מה בכך. יועצי לשכת האוצר הודיעוהו, שיהודים אלו מסכימים ליתן 6000 שוק גדולי מייסן כופר נפשם, אבל אין הדבר כשר בעיניו לקבל כופר פשע כגון זה, שכן עלול ההמון לבוא ע"י כך לכלל תרעומת ורינונים, ואין הוא רוצה להביא לכך לא בסכום כזה ואף לא בסכום גדול ממנו. דבר זה היה ברור, ואם תרצה לומר: גם מובן מאליו, כלום יכול היה מלך שלא לנהוג כך? אבל לפי שיקולי דעת אלה נמצא סופו של המכתב סותר את ראשו סתירה מפורשת. בסופו נאמר שהוטל על שר-החצר לשקול את העניין בחשאי עם כמה יועצים ולהמציא למלך חות דעתו בכתב. אם הוא והיועצים יגיעו לכלל מסקנה, שאפשר להמתיק דינם של שני היהודים ולפוטרם מן המיתה, וכנגד זה להטיל עליהם דמי כופר מרובים, הרי מן הראוי לדרוש מהם 8,000 או 10,000 שוק ולגרשם מביהם לחלוטין. פרדינאנד עצמו לא יכריע בדבר עד שלא תגיע חוות הדעת לידו. מה נאמר באותה חוות-הדעת, לא נודע לנו, אבל יש להניח שהתשובה לא היתה לפי כוונותיו של פרדינאנד. שכן הוא משתדל מאותה שעה להשיג את חפצו בדרך אחרת. ב- 29 לאוקטובר הוא כותב לרוזן אולריך הארדג (יועץ לשכת האוצר בביהם), שנודע לו ששני היהודים מוכנים לשלם כופר סכום של 7000 או 8000 שוק, ומתוך שהמלך סומך על נאמנותו היתירה של הארדג אליו, הוא מבקש ממנו לבוא בדברים עם שני היהודים כאילו מדעת עצמו, בלא הזכרת שמו של פרדינאנד, ולהיוודע מפיהם, מהו הסכום הגדול ביותר שבדעתם לשלם, וכן אם הם יכולים לקבל תמיכת ממון מידי אחרים לשם כך. והארדג שוב יבטיח לשני היהודים, שיכתוב לפרדינאנד ויבקש רחמים עליהם, אבל אל נא יבטיח להם שוב הבטחה, שכן לא החליט פרדינאנד עצמו כיצד להכריע בענין זה. מה שיתברר להארדג בענין זה עליו להודיע מיד באגרת שישלחנה לידיו של המלך עצמו.

מכתבו של פרדינאנד יש בו עוד כעין הוספה, שאין עניינה פחות משל גוף המכתב. המלך כותב, שהודיעו לו, שחייהם של שני היהודים בסכנה, לפי שאין בכחם לשאת את הקור והמשטר הקשה בצינוק שהם יושבים בו עכשיו. אם יש אמת בדבר, על הארדג להעבירם לבית-סוהר אחר בפורגליץ, שבו יוכלו להתקיים. והמלך גוזר על הארדג שתיקה גמורה על כל העניין הזה.

לצערנו, לא נודעה לנו תשובתו של הארדג. מתוך מסמך אחר אנו למדים, שבחודש מאי של השנה שלאחריה עדיין ישבו שני היהודים האלה בשבים בפורגליץ. מה עלה בסופו של דבר, אם הצילו את נפשם ומה סכום הכופר ששילמו – אין אנו יודעים.

והרי לפנינו עוד דוגמה אחת: באגרת מיום 20 בדצמבר 1539, ששלח פרדינאנד אל לשכת האוצר בביהם, הוא דן במאורע משונה שאירע באחד מבתי-הכנסיות שבפראג. כפי שאפשר לראות מתוך מכתב המצורף לאגרת, מעשה שהיה כך היה: כמה יהודים והם – מרקוס, ואביו הרשמן, מראשי היהודים, ואחיו שלמה, וגם ליאו ווקאטי עם אביו ובן-דודו "עברו עבירה במזיד בבית-הכנסת על גבי הבימה והפירו את הסדר והחוק המקובלים אצלם", ועל כך הם ראויים לעונש קנס. המלך ציווה על הלשכה שתערוך חקירה ודרישה ותשלח בהקדם את חוות דעתה על העניין. מה טיבה של עבירה זו שעברו היהודים הללו בבית-הכנסת? האם אירע הדבר בשעת התפלה? במה הופר החוק של היהודים? על כך אין תשובה. מכל מקום מקצת ידיעה הגיעה לידינו, פקיד המשרד שרשם את הדבר ברגיסטר הוסיף בראש הדברים את הכתובת "תיגרת היהודים", כלומר: תיגרה בין יהודים. יכול ועניין זה יש לו סמוכין באגרת מאוחרת יותר, (מיום 3 ביולי 1540) ששלחה פרדינאנד אל הלשכה בביהם. שם נאמר, ששני היהודים מפראג העצורים בבית הסוהר בעוון מריבה בבית-הכנסת יש לשחררם לפי שעה, כלומר עד בואו של המלך לפראג, תמורת 2000 שוק גדו'. כסכום הזה היה מכסת מס ההכתרה של כל העדה היהודית בביהם בשנת ²¹1527. פרדינאנד, המלך הקאתולי, החמיר איפוא בדינם של יהודים בעוון התנהגות שלא כשורה בבית-הכנסת שלהם – עד כדי כך כבר היתה מפותחת אותה שעה האמנות של סחיטת ממון מידי היהודים.²²

וכך נתבהרה התמונה. פרדינאנד היה מגן על היהודים מפני נגישות ורדיפות שהיו אחרים נוגשים ורודפים אותם, ואותה שעה היה הוא עצמו נוהג בהם מנהג של סחיטה בכל שעת-כושר. לכאורה אפשר להסיק, ששתי המידות משלימות זו את זו,שהיה מודד להם במידה אחת לצורך חברתה. ואף על פי כן לא יהא בכך משורת האמת להניח, שכל עיקרו של מתן החסות ליהודים לא בא מצד פרדינאנד אלא כדי שיוכל הוא ולא אחר "ליהנות" מהם. היו גם נימוקים אחרים שקבעו את יחסו אל היהודים, אעפ"י שהנימוק הכספי היה תמיד החשוב שבכולם. בתורת מלך, ראה פרדינאנד חובה לפניו לנהוג מנהג של צדק ויושר בכל נתיניו, ובכלל זה גם ביהודים²³. ולא זו בלבד, אלא שהיה עומד מתוך מידת החמלה לימין המדוכא והנרדף, כפי שמוכח מכמה מעשים²⁴. אבל כל זה לא מנעו מלראות ביהודים מקור לממון, שיש לדלות מתוכו כמה שאפשר. דעתו של פרדינאנד היתה, כדעתם של שאר כל השליטים של אותה התקופה, שעל היהודים לשלם דמי סבלנות שסובלים אותם. מלבד זאת הרי לפי התורה שהיתה שלטת בביהם – היו היהודים "נכסי האוצר", או כמו שפרדינאנד היא אומר, "שייכים למלך". מכאן ברור שפרדינאנד ראה את עצמו זכאי להפיק מן היהודים את התועלת המרובה ביותר. אבל כל האומר, שפרדינאנד הוציא מהיהודים כסף משום שהיה אוהב בצע או קמצן, אינו אלא טועה. מידות אלו היו רחוקות ממנו. סיבות אחרות היו למעשי הסחיטה שעשה ביהודים: הוא היה זקוק לממון רב כדי להלחם במתנגדו יוהאן זאפוליא בהונגריה. וקופתו של פרדינאנד נתרוקנה מחמת פזרנותו הרבה ומחמת שחיתות מידותיהם של יועציו²⁵.

באותה תקופה שאנו דנים בה, וגם במשך זמן רב לאחריה, לא היה פרדינאנד שונא יהודים כלל וכלל. ראיה לדבר ממעשה ההצעה שהציעו לו מטעם לשכת האוצר בביהם 1538, לגרש את היהודים. מוסד זה²⁶, שתפקידו היה לשקוד על ענייני הכספים של המלך, היה משתדל עד אותה שעה, כלומר מתחילת מלכותו של פרדינאנד בביהם – שיהיו מעשיו מכוונים לרוחו ורצונו של המלך. הוא נאבק עם "הפראגאים", כלומר עם מועצת העיר העתיקה²⁷, בגלל היהודים.

הלשכה ביקשה להעביר לידי המלך את הרווחים שהיתה העיר מקבלת מאת יהודיה. הלשכה שרויה היתה בסכסוכים שאינם פוסקים עם המועצה, שכן טענה הלשכה, שדמי העונשין של היהודים מגיעים למלך, ואילו העיר רצתה להשתמש בהם למטרותיה שלה. כיוצא בזה נלחמה הלשכה באצילים שנתנו חסות ליהודים, שהם – כפי שנאמר בלשון התעודות מתקופה זו – ביקשו ליהנות לבדם מהיהודים²⁸, בלא ליתן ללשכה או למלך חלק בדבר, הללו היו אותם האצילים הגבוהים והנמוכים, שהיו מונעים את יהודי החסות שלהם מלשלם את מס-היהודים הכללי, כפי שכבר אמרנו למעלה.

סכסוך כזה בין הלשכה והאצילים פרץ שוב בשנת 1538, כשדרשה הלשכה מהיהודים היושבים על אדמת האצילים את המסים שפיגרו בתשלומם. מתוך אותו סכסוך אנו למדים, שהמס שהיתה העדה היהודית בביהם חייבת לשלם נתחלק כך: מחציתו האחת היו חייבים לשלם היהודים היושבים בערי המלך, ואילו את המחצית השניה – היהודים בנכסי האצילים. בנדון שלנו מדובר על פיגור בתשלום המסים משנת 1528. היהודים שבערי המלך שילמו את מחצית המס בזמנו בסכום 1500 זהו' רייניש, כפי שהושת עליהם, ואילו היהודים שבנכסי האצילים לא שילמו. עכשיו, לאחר 10 שנים, ביקשה הלשכה לגבות מהם את המס שנתחייבו בו, אבל שוב עמדה קבוצה של אצילים לימין יהודי-החסות שלהם. נראה הדבר, שסכסוכים אלו בגלל היהודים היו למורת רוחם של יועצי הלשכה והם שאפו להגיע לכלל פתרון ראדיקלי. מכאן תסתבר לנו יפה ההצעה שהם הציעו עכשיו.

בדין-וחשבון מיום 31 באבגוסט שנת 1538, דרשו מאת המלך שיכונן בידו את זכותו להטיל מסים על כל היהודים, לרבות יהודי החסות של האצילים והאבירים, ואם אין ברצונו לעשות כן, מוטב שיגרש את היהודים מן הארץ לגמרי, ואז יהא בידם של בעלי המסחר ושאר תושבי הערים לספק את כל ההכנסות שהגיעו לו עד עכשיו מידי היהודים, ומשיאבדו הללו מן הארץ, יבוא שגשוג לערים ולכל הממלכה ויפרחו. רמז זה לבעלי-המסחר שבערים מלמדנו, מי היה המסית להצעה זו. הסוחרים היו שונאים ליהודים, משום שהללו היו מתחרים בהם בסחר הסיטוני והקמעוני. לסוחרים המאורגנים בחברות שלהם לא היה מתחרה מזיק יותר מן היהודי. דעה זו קיבלה עכשיו גם הלשכה, אלא שהיא נוהגת זהירות והסתייגות בדבריה. שבועות אחדים לאחר הדו"ח הנ"ל חזרה הלשכה על הצעתה לגרש את היהודים. במכתב לפרדינאנד מ- 5 באוקטובר התקיפה הלשכה נמרצות את המועצה של העיר העתיקה בפראג, על שהיא מונעת מהלשכה להתערב התערבות כלשהי בענייני היהודים, ועל שהיא משתמשת בדמי הקנסות המוטלים על היהודים, לצרכי העיר, במקום למוסרם לרשות המלך. מלבד זה אין היא עונה בצורה הוגנת על תלונותיה של הלשכה. להלן נאמר במכתב, שתמיד עמדה הלשכה על כך, שיש לגרש את היהודים מגבול הארץ כולה²⁹. את המס השנתי, שהם מכניסים ללשכה, ידרוש המלך מאת הערים, והן יעלו אותן בשיעור שהיהודים משלמים ושמא אף למעלה הימנו. אבל אם אין המלך רוצה בגירוש היהודים, עליו להפקיע מהפראגאים את כל ההכנסות שהם מקבלים מידי היהודים.³⁰

מה היתה דעתו של פרדינאנד על הצעתה של הלשכה? בתעודות שנתפרסמו עד עכשיו, אין למצוא תשובה ברורה על כך, אבל דרך עקיפין יכולים אנו לידע בבירור, מה היתה דעתו. במכתבו של פרדינאנד, שכתבו ב- 23 בנובמבר 1538 ללשכת האוצר הביהמית בענין היהודי חיים, נאמר שהוא לא יסבול מעשים בלתי הוגנים הנעשים ביהודים בין שהם נעשים בידי תושבי פראג ובין בידי נתיניו האחרים. ביתר בהירות מובעת דעתו במכתבו מיום 28 בדצמבר של אותה שנה, שכתבו לפרוקוראטור וֶנצֶליק בעניין זלמן מונקו וסטיאסני, שהיתה להם תביעת ממון על זדנקו טרצ'קה מליפא וזכו בדינם בבית הדין העליון של הבורגראף. הפרוקוראטור נצטווה באותו מכתב לסייע בידי שני היהודים לגבות את ממונם שזכו בו על פי דין-צדק, שכן מחובתו של המלך לשקוד שייעשה משפט צדק גם ליהודים³¹. כאן מתבלט הניגוד בין פרדינאנד לבין הלשכה הביהמית: פרדינאנד מגן על היהודים, ואילו הלשכה רוצה לגרשם.

פרדינאנד דחה את הצעת הלשכה, ולא קשה למצוא את הטעם לכך. קל יותר להשיג כסף מהיהודים מלהשיגו מתושבי הערים. היהודים היו מחוסרי מגן, ואילו הערים באותו פרק זמן, כלומר לפני המרד בביהם, היה ביכולתם להתנגד. לא נודע, אם חזרה וחידשה הלשכה של ביהם בשנה שלאחר כך (1539) את הצעתה לפני המלך, לגרש את היהודים. לעומת זאת אנו למדים, שגם במוראביה, וגם בשליזיה, היו משתדלים להגיע לדבר אחד, היינו: לגרש את היהודים. יצוין כאן, שבתחילת שנות השלושים קמה בקרב האוכלוסיה הנוצרית כת, שקבלה כמה ממנהגיהם של היהודים, כגון שמירת השבת ומצוות מילה. לותר, שכתביו מכילים ידיעות על תנועה דתית זו במורביה³², קורא להם בשם "שומרי שבת" (Sabbater) ובדבריו משנות 1537 ו- 1538 הוא אומר, שהיהודים הכופים את מצוות המילה על הנוצרים נסבלים במורביה, ואילו שליחי האבנגליון (הדרשנים הפרוטסטאנטים), שליט הארץ, פרדינאנד הראשון, מגרשם. אין לדעת את מידת האמת שבידיעות אלו, שקיבלן לותר ממוראביה. אילו היה הדבר כן, שהיהודים סייעו להתפשטותה של כת חדשה זו, - אין תימה שמעשה זה עלול לעורר רגשי איבה ליהודים בקרב האוכלוסיה הנוצרית, הקאתולית והפרוטסטאנטית כאחת.

באגרת-בקשה ששלחו יהודי מוראביה למלך פרדינאנד העירוהו על סכנת הגירוש שהם צפויים אליה, מכוח המזימה שנציגי המעמדות והתושבים זוממים עליהם, וביקשו ממנו שיהיה מגן להם. בקשתם נשאה פרי, וב- 7 במאי 1539 פקד פרדינאנד על מושל מורביה שישקוד על כך שהיהודים לא יגורשו עד שלא יתייעץ תחילה בעניין זה עם נציגי המעמדות של ביהם, ויבוא אתם לכלל הסכם, שיהא מנהג כולם אחד, שכן אין זה מן הנכון שממוראביה יגרשו את היהודים ובביהם יניחו אותם. בדומה לזה כותב פרדינאנד ב- 14 במאי גם למושל שלזיה, לאחר שפנו אליו היהודים של נסיכות אופלן אף הם בבקשה שיגן עליהם מפני סכנת הגירוש. ראוי לציין, שאין פרדינאנד מפרש בפקודות הללו את דעתו על שאלת הגירוש, אלא הוא אומר, שהדבר טעון הכרעה תחילה בארץ הראשית, בביהם, והיינו מתוך הסכמה בינו לבין נציגי המעמדות.

תשובת שיהוי זו שימשה מגן ליהודי מוראביה ושליזיה, בלא שהתנגד פרדינאנד בגלוי לזרמים האנטישמיים שבארצות אלו. אפשר ששונאי ישראל שבמוראביה ובשליזיה היו סבורים, שבאמת עומד להתחיל בקרוב משא ומתן על הגירוש. אבל דבר זה היה רחוק מדעתו של פרדינאנד, שכן לא רצה לוותר על היהודים. כלומר על ההכנסות שבאו לידו מהם. הלכך היה שקוד לסלק כל סכנה שהיתה עלולה להפסיד לו את הכנסותיו מן היהודים. על סכנה זו התריעו ראשי היהודים בפראג במכתב-בקשה ששלחו למלך. יהודי לייטמריץ לא היה בידם לסלק את נתינותיהם ואת מסיהם שהיו חייבים ללשכה הביהמית, לפי שלא יכלו לגבות את המגיע להם מידי לוויהם, וההיתר לסחור ביין, שהיה בידם זה עידן ועדנים, ניטל מידם. לשם כך הוציא פרדינאנד ביום 24 במאי 1539 פקודה, לראש העיר ולמועצת העיריה, שיהיו מסייעים בידי היהודים שדרישותיהם תתמלאנה, וכן שלא יפריעום בעסקי היין, שאם לא כן הם עלולים לפגר בסילוק הנתינות שהם מצווים להעלות ללשכת האוצר. כמו כן אין לאסור על היהודים לפנות ללשכה הביהמית, משום שהוא מסר לה את מלוא ההשגחה על יהודי ביהם³³. העירונים של לייטמריץ אסרו מלחמה על פקודה זו. בלייטמריץ וכן בעיר זאץ היו אוכלוסי הגויים אויבים את היהודים איבה חריפה. ראש העיר ומועצתה פנו לפרדינאנד וטענו, שמתן היתר ליהודים לסחור ביין סותר לזכויותיה של העיר, וביקשו ממנו שיבטל את ההיתר. מסתבר, שנודע דבר הדרישה ליהודי לייטמריץ ויצאו חוצץ נגדה. עד כאן לא היה פרדינאנד מתערב במלחמה הכלכלית שבין היהודים והעירונים. בשנת 1536 סירב פרדינאנד לפתוח לפני יהודי פראג מקורות-פרנסה חדשים, ועל דברי שר-החצר שכתב לו, שאם יוסיפו לנהוג ביהודים יחס של סבלנות, יהא בכך משום תועלת, השיב פרדינאנד, שדבר זה הוא מעניינו של הלאנדטאג³⁴. והנה גרם כתב-החסד שניתן על ידו ליהודי לייטמריץ, שאף הוא נסחף לתוך הסכסוך שבין היהודים לבין יריביהם העירוניים. וסוף שהועמד פרדינאנד בפני הברירה: ליהודים או ליריביהם. מן הסתם לא היתה ההכרעה קלה. לבטל עכשיו מה שהרשה ליהודי קודם-לכן? דרישה זו לא היתה קלה מכל וכל. ואם סוף סוף הסכים לכך, אין זה אלא משום שלחצו עליו לחץ גדול.

כבר נאמר לעיל, שהלשכה הביהמית המליצה בשנת 1538 על גירוש היהודים, ונימוקה עמה: שעל ידי כך ישובו לפרוח גם הערים וגם הממלכה כולה. יש להניח, שבסכסוך הנידון שבין העירונים בלייטמריץ עמדו אנשי הלשכה לצד אנשי לייטמריץ³⁵. מכיוון שפרדינאנד הכריע בענין לייטמריץ בשעה שהתנהלו דיוני הלאנדטאג של ביהם, לא מן הנמנע הוא, שנציגי הערים במועצה תמכו בדרישותיהם של העירונים בלייטמריץ. ההכרעה נפלה לטובת העיר. בתעודה מ- 30 לינואר 1540, שלל פרדינאנד מאת היהודים את זכותם לחופש המסחר ביין בלייטמריץ. העירוניים ניצחו את היהודים, אבל בזה ניצחו גם את פרדינאנד עצמו. שיטתו להיות מגן ליהודים נכשלה, ואף על פי כן לא ויתר עדיין עליה.

מעתה היה פרדינאנד נוהג כלפי יהודי פראג בתקיפות יתירה, בשעה שסירבו להיענות לדרישות הממון שדרש מהם, אולי היה בכך משום ויתור לזרם של שנאת ישראל, שהתגבר בערים ובתוך הלשכה הביהמית. פרדינאנד דרש מאת היהודים שיתרמו 2000 זהו' לנטיעת גן-הארמון בפראג, ונתן טעם לדרישתו, שנציגי המעמדות שבביהם הסכימו במושב האחרון של הלאנדטאג להרים מס לתכלית זו, ואילו היהודים לא היו בכלל אותה התחייבות, ובדין שגם היהודים יתנו את חלקם, שהרי אף הם נתיניו ותושבי מלכות ביהם.

ב- 30 באפריל פקד פרדינאנד על הלשכה הביהמית, שיקראו לראשי קהילת פראג וידברו עמהם דברי כיבושים כדי להשפיע עליהם שישלמו בהקדם את הסכום של 2000 זהו' ואם ישתמטו ויסרבו מלשלם יודיעו להם אנשי הלשכה, שפרדינאנד עלול לשנות את יחסו אליהם, אם הוא ירגיש בהם שאינם נשמעים לו. דברים אלו לא היו מפורשים כל צרכם, אבל אין ספק בדבר שאותם חברי הלשכה, שהוטל עליהם לשאת ולתת עם היהודים הבינו יפה את דברי האיום, ואף היהודים עצמם הבינו אותם לאשורם. שינוי היחס, פירושו: גירוש. אנשי הלשכה מילאו את הפקודה הזאת, אבל המו"מ הראשון לא נשא פרי. היהודים הודיעו, שאין ידם משגת לשלם את כל המס הנדרש מהם, ואינם יכולים להתחייב לשלם אלא את מחצית הסכום. הלשכה הודיעה על כך למלך³⁶. דבר סירובם של היהודים הרגיז את פרדינאנד, וב- 18 ליוני פקד על הלשכה לקרוא שוב לנציגי היהודים ולהודיע להם בשמו, שאם לא יסכימו להוסיף ולתרום עוד 1000 זהו', לא תהא לפניו ברירה אלא לעשות מעשה אחר שהוא נתבע ומתבקש מאד לעשותו. בינתיים המשיכו אנשי הלשכה לשאת ולתת עם היהודים, אבל הללו לא יצאו מגדר הצעתם הקודמת ועמדו על הסכום של 1000 זהו'. הם טענו שעניים הם כל כך, שאין ידם משגת לשלם יותר.

חברי הלשכה לא האמינו לדברי היהודים ודרשו מהם, שיישבעו בעשרת הדברות, שיודיעו בנאמנות את השיעור האמיתי של רכושם, ואז יטילו עליהם מס לפי שיעורו של הרכוש. בדין-וחשבון שנשלח לפרדינאנד ב- 10 ליוני כותבים אנשי הלשכה, שברי להם שבדרך זו יעלה בידם לגבות לפחות 2000 זהו', וקרוב לוודאי שיגבו עוד יותר מזה. אלא שהיהודים אינם סבורים כן, ולפי דעתו נוח יהיה להם אם ישלמו לפי שיעור רכושם³⁷. הדברים כתובים בלשון מסחרית ואין בהם קטרוג על היהודים אלא זה שהם משתמשים באמתלאות. אבל דין-וחשבון אחר של הלשכה מ- 11 ביוני הוא כתב-קטיגוריה המתמיה בשנאה המפעפעת בתוכו.

בדין-וחשבון השני נאמר, שיהודים ונוצרים עוסקים, על אף האיסורים, בהברחת מתכת כסף מביהם לגלאץ³⁸, ושם הם מוכרים אותו לבית-המטבעות החדש במחיר גבוה. ע"י כך נפגע בית-המטבעות שבפראג. זאוארמן, מנהל בית-המטבעות שבפראג, מציע לשים עין על היהודים במשך זמן מסויים, כדי שיוכלו אחר כך לגדור את הפירצה, ובידי המלך להכריע בדבר. לדעת הלשכה אין תקנה למעשי ערמתם של היהודים אלא גירושם של היהודים עצמם. "מה שלהבת זו אין לה קיום בלא הגחלת, אף היהודים אין להם קיום בלא ערמה ותרמית ומעשי תעתועים, ואפילו הישר שביהודים רמאי הוא". בעלי הדין-וחשבון מבקשים סליחה מלפני המלך על שהם משתמשים בלשון חריפה כל-כך, שכן דבריהם אמת. יצאו צוים, ואף איימו על העבריינים בעונשי גוף – ולא העלו כלום³⁹. ערומים הם היהודים ונזהרים שלא ייתפסו. וכך הנזק הולך וגדל לא לבית-המטבעות הפראגי בלבד אלא לכל הארץ ולתושביה. ועל-כן יואיל נא המלך ליתן את דעתו על כל זה.

הדין-וחשבון שכתבה הלשכה לאחר-מכן, ביום 24 ביוני, דן גם הוא בעניין הברחת הכסף ע"י היהודים. נעשה כהצעתו של מנהל בית-המטבעות ואנשים נבחרים הופקדו להשגיח על היהודים. והנה בבראונאו על גבול הארץ, עלה בידם לגלות בעגלתו של סוחר יהודי, שעמד להעביר סחורה לברסלא, 8 ליטרות כסף שהיו חבויות בתוך חבית קטנה. בשעת החיפוש בעגלה ברח היהודי. אם ייתפס הרי הוא צפוי לעונש-גוף, למען ישמעו וייראו. אף נערכו חיפושים בשאר עגלות של יהודים בבראונאו, אבל לא נמצא בהן כסף. מכל-מקום יש לחשוש, שהיהודים מבריחים כמויות גדולות של כסף, ואי אפשר לעמוד בפני ערמתם. הם מביאים נזק לא לבית-המטבעות של פראג בלבד אלא לכל הארץ, ואף המלך אין לו תועלת מהם אלא נזק בלבד. כל המס השנתי שהם משלמים יורד, לפי הוראות המלך, לקופתו של הבורג-גראף העליון, וסוף-סוף הרי הוכיחה ההערכה האחרונה שרכושם קטן בהרבה מכפי ששיערו תחילה. הלכך עומדת הלשכה על דעתה כבתחילה, שעל המלך לגרש את היהודים. דבר זה יתקבל בקלות על דעת הלאנדטאג, והמלך יזכה לשבח ולתודה מפי העם.

השקידה המרובה ששקד מוסר הדין-וחשבון מטעם הלשכה, לאסוף את הנימוקים לגירוש היהודים, מעוררת השתוממות. בדין וחשבון הקודם, מיום 11 ביוני, טען שהיהודים כולם כאחד רמאים הם, אבל אחר-כך נראה לו, שלא די בכך ועמד וזקף לחובתם, שכל עצם המס השנתי שהם משלמים אינו מגיע לקופת המלך אלא לידי הבורג-גראף, אף על פי שהמלך הורה כן⁴⁰. והעיקר-שאין רכושם גדול כל עיקר, כפי שסברו תחילה. על מיעוט רכושם של היהודים כבר הודיעה הלשכה ב- 29 לאוגוסט. היא צירפה לדו"ח את הודעותיהם של היהודים על רכושם ועל המסים ששילמו, והוסיפה הערה לדו"ח, שהסכום הוא קטן מכפי ששיערו, ושהיהודים בבקשתם המצורפת לדו"ח מבקשים מהמלך שלא יוסיף לדחוק עליהם.

קיצורו של דבר, היהודים סירבו מחמת עניותם לשלם את הסכום של 2000 זהו', כלום עשה פרדינאנד את המעשה שאיים לעשותו? גם על הדינים-וחשבונות של הלשכה הביהמית מיום 11 ו- 26 ביוני, שבהם הוצע גירוש היהודים, יש מקום לשאול כך.

בתעודות שכונסו בידי בונדי-דבורסקי אין תשובה לשאלה זו. הן לקויות בחסר: מיום 28 לאוגוסט 1540 עד 12 לספטמבר 1541, לא מצאנו אפילו מסמך אחד מאותו הזמן, הדן על יהודי ביהם. אבל במקום אחר, שבו אין היהודים נזכרים כלל, אנו מוצאים רמז, לעמדתו של פרדינאנד כלפי הצעה זו של הלשכה. בדין-וחשבון של הלשכה מיום 26 ביוני נאמר, שאפשר לאשר את חוק הגירוש בקלות באספת הלאנדטאג. אספת הלאנדטאג לא נתכנסה בפראג אלא לאחר שלושת רבעי שנה בסוף מארס 1541. הוא דן במצב החדש שנוצר בהונגריה עם מותו של המלך היריב יוהאן זאפוליא או יותר נכון בעניין הקצבת כספים למלחמה חדשה בהונגריה, כפי שנדרש בהצעת הממשלה. בהצעה זו לא נאמר דבר על שאלת היהודים. משמע שדחה פרדינאנד את הצעת הלשכה של ביהם, שהלאנדטאג יעסוק בעניין גירוש היהודים. ובוודאי גרמו לכך הטעמים הכספיים שנזכרו ונשנו לעיל.

אבל סמוך לכאן אירעו מאורעות, שמחמתם היה פרדינאנד אנוס לשנת את שיטתו בעניין היהודים. בקיץ 1541 באה פורענות על תושבי ביהם, שרפות מרובות הסבו להם נזקים חמורים⁴¹. סבורים היו, שיד מציתים באמצע, אבל לא עלה בידם לתפוש איש, מתוך כך פשטה השמועה, שהיהודים הם בעלי הפשע, אלא שאין הם מציתים בידיהם, אלא נותנים ממון לרועים עניים, שישלחו את האש. על סמך שמועה זו נאסרו כאן וכאן רועים ויהודים, וכרגיל נחקרו חקירה של עינויים. מחמת היסורים הודו, שהשמועות אמת הן. הרועים הודו, שהבעירו בידיהם, והיהודים אמרו שהם שכרו בכסף את משלחי האש. יהודים רבים בפראג ומחוצה לה צוינו בעת החקירה כמסיתים לדבר. על פי הודאות אלו נידונו הרועים והיהודים שנאסרו לשריפה. העדויות שנגבו מפי הנידונים הועברו למלך פרדינאנד.

לא ידוע, אם על פי עדויות אלו הוסיפו לאסור יהודים. אבל אנו למדים, שמיד התחילו היהודים משתדלים לבטל את גזר הדין⁴². נשלחו שליחים לפרדינאנד לבקש מלפניו, שלא יקבל את כל דברי הקטגוריה הללו, שכן כמה מבעלי-הדין שהודו לא הודו אלא מחמת אונס של עינויים וסיגופים, ומהם שנתפתו לעדויות כאלו. הסכנה שהיו היהודים צפויים לה מחמת מאורעות אלו, היתה איומה. עכשיו נתברר, שאין להם איש בארץ, שיריב את ריבם. מן האצילים אין להם תוחלת, אפילו לא מאלה שהחזיקו יהודי-חסות באחוזותיהם. הערים, שבהן היתה יד חברות בעלי-המלאכה על העליונה, חיכו בכליון עינים לגירושם, וגם בעלי השלטון הממלכתי העליון, שהיהודים היו מסורים להשגחתם, אנשי הלשכה הביהמית, נמנו עם אויביהם.

התסיסה בקרב האוכלוסין מפני נזקי השריפות הלכה וגברה, והקולות הקוראים לגירוש הלכו וגברו אף הם. רק אחד ויחיד היה, שבידו הכוח להגן על היהודים - והוא המלך. אמנם עד עכשיו היה פרדינאנד תומך בהם, אבל עכשיו, כלום לא היתה סכנה לו להיות מגינם? הוא היה זר בארץ, וכלום לא היה מזיק למעמדו שלו, אילו קם להתנגד לגל האנטישמי? מעשי ההצתה ואשמת היהודים המדומה נעשו שאלה פוליטית. לא זו היתה השאלה, אם היהודים נאשמו ונידונו בצדק או שלא בצדק. השאלה יתה: אם לגרש את היהודים או להוסיף ולסבול אותם. לידי הכרעה בדבר הביאו מעשים שאירעו הרחק מביהם.

המלחמה שנלחמו צבאותיו של פרדינאנד באביב ובקיץ 1541 בהונגריה, נסתיימה באבגוסט במפלה כבדה להם⁴³. כל יגיעם לכבוש את אופֶן היה יגיעת חינם. מחיל הצבא, שמספרו הגיע ל- 20,000 בקירוב, לא נשתייר אלא שריד מועט. כל התותחים ושאר הציוד המלחמתי אבדו, אופן נכבשה בידי התורכים, וקרבת הכוח התורכי היה בו משום איום לארצות פרדינאנד הראשון. ביחוד היתה הסכנה צפויה למוראביה. כדי להגן על ארץ זו מפני התורכים החליט פרדינאנד לבקש עזרה דחופה מיד נציגי המעמדות שבביהם. הוא היה צריך לשלוח למוראביה חיל רגלי ופרשים במספר רב ככל האפשר. כמה קרבנות כבר הקריבה ביהם במלחמות פרדינאנד על הונגריה! והנה בא אליהם בדרישות חדשות, אמנם לשם הגנת מוראביה, אבל בגלל מלחמת הונגריה, ושוב נתבעו המעמדות לפסוק כספים לצורך גיוסו של הצבא. ברור שלא קיבלו עליהם את העומס הזה ברצון, וכן ברור שפרדינאנד רצה למנוע כל מה שהיה בו כדי להפליג ממנו את דעתם של אנשי הלאנדטאג הביהמי. שאלת היהודים היתה ממין הדברים האלה ופרדינאנד חשש שמא תבוא תקלה על-ידה, אם היא לא תיפתר לפי רצונם של החוגים הרחבים של האוכלוסים. רצונם של אלה היה – לגרש את היהודים, ופרדינאנד הסכים לכך, אלא שהעמיד סייגים ותנאים. הוא רצה לוותר על היהודים אבל לא על ממונם, שהיו הללו מכניסים לו. מממונם רצה להציל לעצמו כל מה שיכול. הלשכה של ביהם הודיעה לו בשעתה, שיש בידי הסוחרים ושאר תושבי הערים למלא את חסרון ההכנסות הבאות מידי היהודים, אם יגרשום מן הארץ. מתעודה מאוחרת יותר אנו למדים, שהעירונים בפראג גילו דעתם, שהם מוכנים לשלם את המס השנתי של היהודים. אם הללו יגורשו מן הארץ. עתה הודיע פרדינאנד לערי פראג ולשאר ערי ביהם, שהיו יהודים יושבים בהן, שאם הם רוצים בגירוש היהודים, עליהם לשלם לו את המסים שהיו הללו משלמים לאוצר המלך⁴⁴. הצעה זו היתה פשוטה, ולא היה בה כל חידוש אותה שעה. תנאי אחר, שהתנה פרדינאנד עם הלאנדטאג ולא עם הערים, שונה לגמרי מן הראשון, והוא מוכיח שלא רצה לקפח את היהודים. הוא הודיע שאם יגורשו לא יפקירם, אלא יצאו בטח וכל רכושם עמהם, ואף תינתן להם שהות לחסל את עסקיהם בסדר, ולגבות את כספם מידי לוויהם.

לכאורה תמוה הדבר, שפרדינאנד החליט סוף כל סוף להסגיר את היהודים. הרי בתעודה מ- 21 במארס 1527, שבה אישר את הקיומים של היהודים, הוא חוזר על ההבטחה, שניתנה להם בשנת 1510 מאת הלאנדטאג והמלך ולאדיסלאב השני, שלעולם לא יגורשו מפראג ומביהם. אך על המכשול הזה התגברו יועציו של המלך על נקלה, ואפשר שהתגבר עליו פרדינאנד עצמו. המלך הוא שהעניק את הקיומים ובידו היה גם הכוח לבטלם, ולא כל שכן כשנמצאו לו סיבות חשובות לכך, בין שהיו הללו סיבות של ממש ובין שהיו מראית-עין בלבד. צד אחד של השאלה היה טעון התייעצות ודיונים, והוא: הסמכות לגרש את היהודים למי היא – למלך או ללאנדטאג של ביהם? כפי שראינו תחילה, היה פרדינאנד מכריז תכופות, שהיהודים שייכים לו, ועל פי זה הודיעה לשכת האוצר המלכותי בביהם בדו"ח שלה מ- 31 באבגוסט 1538, ש"מעתה... ברור לחלוטין, שבידי הוד מלכותו המלך בלבד להניח את היהודים בארץ, או לגרשם". כשנתיים לאחר מכן, שינה אותו משרד את דעתו והודיע, שפרדינאנד יכול לקבל בקלות את הסכמת הלאנדטאג לגירוש היהודים. והשאלה – מי רשאי לגרש את היהודים, היתה עלולה להביא לידי מחלוקת בין המלך ובין נציגי המעמדות. אבל לידי כך לא הגיעו הדברים, שכן החליט המלך פרדינאנד, למסור את ההכרעה בדבר זה לידי הלאנדסטאג.

בהוראה מ- 12 בספטמבר 1541 שניתנה למורשי המלך שנשלחו ללאנדסטאג, בא מלבד ההצעה העיקרית לעניין הגנתה של מוראביה, גם סעיף על עניין היהודים, ומפני חשיבותו של סעיף זה נביא כאן תרגומו:

"מה שנוגע ליהודי פראג ולשאר היהודים שבמלכות ביהם, הרי הנוצרים מתאוננים עליהם לעתים תכופות ושולחים לנו עדויות של קטרוג על היהודים. היהודים אמנם מכחישים את הדברים על ידי שליחיהם, וטוענים שרבים העידו נגדם מחמת אונס של יסורים ועינוים, ואחרים מחמת הסתה שהסיתו אותם. הואיל ומגיעות תלונות מרובות כל כך וידיעות תדירות על היהודים, והואיל והריגול של התורכים נעשה על פי הרוב בעזרת היהודים, אני מצווה עליכם, השליחים שלנו, שתשאו ותתנו עם נציגי המעמדות של מלכות ביהם, לשם גירושם של כל היהודים ממלכות ביהם, אם נציגי המעמדות יחליטו כן. יש לקבוע להם מועד לסדר את ענייניהם ולגבות את חובותיהם, ואחרי-כן יצאו בטוחים בחייהם וברכושם, עם נשיהם וטפם, מגבולות מלכות ביהם ושאר ארצותינו, אם לא יקבלו עליהם את הדת הנוצרית. אין אנו יודעים דרך טובה מזו, שניפטר אנחנו ונתינינו מן הבריות הללו, כדי למנוע תקלה יתרה, העלולה להגיע על ידיהם".

האשמה החמורה שתלו ביהודים, שכאילו היתה ידם באסונות השריפות בביהם, אינה נזכרת אלא בהערה סתומה, שהנוצרים מתאוננים לעתים תכופות על היהודים ויש עדויות לחובתם של היהודים, אלא שהללו מכחישים אותן. לפיכך מוסרת הוראת המלך את עדויותיהם של שני הצדדים זו כנגד זו, בלא להכריע ביניהן. לאחר מכן נזכרות שוב תלונותיהם של הנוצרים והידיעות התדירות על היהודים (כנראה באותו הענין, אבל גם כאן כבפסקה הקודמת לא השתמשו במלה "שריפה" או בדיבור דומה לזו).

לבסוף נאמר, שרובם של המרגלים המשמשים את תורכיה יהודים הם, והדברים נאמרו דרך הכללה יתרה⁴⁵: לא נאמר בהם כלל, שיהודי ביהם הם הנאשמים במעשה בגידה כזה. ולפיכך תמוהה המסקנה שהסיקו מן ההנחות הללו, שצריך לגרש את היהודים. אף-על-פי-כן לא נרתע פרדינאנד מלהיענות לתלונות הנוצרים והחליט לגרש את היהודים.

ההצעות שנכללו בהוראה, ובהן גם הסעיף על היהודים, באו לדיון לפני הלאנדטאג. על הדיון גופו אין בידינו שום רשימות, ולפיכך אין אנו יודעים, אם האצילים והאבירים שהיו יהודי-חסות יושבים באחוזותיהם, חיוו את דעתם כנגד הגירוש⁴⁶. בדין היה, שהללו יתנגדו לו, שהרי גירוש היהודים עשוי היה להפחית את הכנסותיהם. אבל אילו גם נאמרו דברי התנגדות לגירוש, לא היה בכוחם להשפיע על תוצאות הדיונים כלל וכלל. נציגיהם של כל שלושת המעמדות – כך נאמר בתעודה רשמית משנת ⁴⁷1542 – פנו אל המלך בבקשה לקיים את גירוש היהודים ממלכות ביהם, בהחלטה שנייה שאין אנו יודעים את לשונה כעיקרה, נאמר שכל היהודים חייבים לצאת מביהם במשך חדשיים, והיינו ב"מארטיני", הוא יום 11 בנובמבר⁴⁸. לא נודע לנו, אם נוסחה גם החלטה זו בצורת בקשה לפרדינאנד, אבל ברור שההחלטה השניה לא הגיעה לכלל מעשה. היהודים נשארו בארץ גם אחרי ה- 11 בנובמבר, וכנראה בהסכמת המלך נשארו. משמע, שדחה פרדינאנד את החלטת הלאנדטאג ⁴⁹, שאין היהודים רשאים לשבת בארץ יותר מחדשיים, והאריך את זמן ישיבתם יתר על המועד הזה⁵⁰.

אין ספק, שהחלטת הלאנדטאג על גירוש היהודים ויציאתם ב"מארטיני" נתפרסמו עד מהרה בכל הארץ. ומשהוסיפו היהודים לשבת במקומות מגוריהם לאחר המועד הנזכר, פרצו בכמה ערים מהומות והתקפות על היהודים. בראשון בשבת 13 בנובמבר (ז.א. יומיים לאחר "מארטיני") הותקפו היהודים בזאץ על-ידי המון מדלת העיר, בעלי מלאכה ושוליות. בתיהם נשדדו ואלה שהתנגדו הוכו מכות רצח, ומהם שמתו מפצעיהם⁵¹. בדומה לכך אירע בלייטמריץ ב- 19 בנובמבר, ביום השבת שהוא קבוע להיות יום השוק. גם כאן הותקפו ונשדדו בתי היהודים, והם עצמם גורשו מהעיר כולם כאחד⁵². הידיעות על פרעות אלו הדאיגו את יהודי פראג עד מאוד, אך הם יצאו בפחד בלבד. שומרים מזוינים (ודאי מטעם מועצת העיר העתיקה) שמרו עליהם במשך כמה ימים, עד ששקטה רוחם של התושבים. המאורעות בזאץ ובלייטמריץ עוררו חימה גדולה בפרדינאנד, שהרי כל זמן שהיהודים היו בביהם, היתה חסותו המיוחדת מגינה עליהם, וכל הפוגע בהם היה כפוגע בכבודו, ובפרט שהאשמים בדבר היו תושביהן של ערי המלך. בכלל היתה טינה בלבו של פרדינאנד על הערים. בתחילת ינואר 1542 הוזמנו לפראג ראשי העיריות וחברי המועצות של זאץ ולייטמריץ⁵³ ועמהם תושבים אחרים, שנאשמו בהשתתפות במהומות. משבאו הללו לארמון, מיד פקד פרדינאנד⁵⁴ לתפוס את כולם ולשימם במאסר. אמנם הם שוחררו זמנית כעבור כמה ימים והורשו לשוב לבתיהם, אך בסתיו נתחדש משפטם. אין אנו נכנסים כאן לפרטי המשפט, שנגמר רק בספטמבר של שהנה שלאחריה. אבל כדאי להעיר, ששתי הערים נידונו להחזיר ליהודים את רכושם השדוד, ואם יבואו היהודים בתביעות, שאין להם ראיה, יכריע סגן הגזבר של המדינה (Landesunterkämmerer) ראש העיר זאץ ומועצתה נידונו לקנס של 4000 זהו'⁵⁵ על אשר לא מילאו את תפקידם בשעת הפרעות, ומקצת פורעים מכל אחת של שתי הערים נענשו עונש מוות.

נראה, שהמאורעות בערים הנ"ל היו הסיבה העיקרית לכך, שפרדינאנד נתן לפני יציאתו מביהם, הוראות, שלפיהן יוכלו היהודים לישב בשלווה עד יציאתם ואף לצאת מן המדינה בטוחים מפחד. ב- 17 ביאנואר 1542 קרא לבורגראף העליון, להופמייסטר העליון ולשופט המדינה, והודיע להם את החלטתו בעניין היהודים. הוא התיר ליהודים להישאר בארץ עד "גיאורגי" (23 באפריל), ומכיוון שעד אותו הזמן הם בחסותו, אסור לגרום להם נזק. כשיבקשו עזרה בגביית חובותיהם יש לסייע בידם, ואולם גם הם חייבים לשלם את חובותיהם למלוויהם. בשעת יציאתם מפראג ב"גיאורגי", על שתי ערי פראג (העיר העתיקה והעיר החדשה) לתת להם שומרים מזוינים, כדי שיוכלו הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם, לעזוב את הארץ לבטח. והואיל וקרוב לוודאי שלא יספיקו לגבות את חובותיהם עד "גיאורגי", הסכים המלך ששמונה יהודים יישארו עוד שנה תמימה בביהם, והם יסדרו את עסקיהם של שאר כל היהודים. לפקודות הללו בעניין היהודים צירף פרדינאנד פקודות אחרות, שהיו מכוונות לשמירת עניניו שלו.

בנידון המס השנתי, שהיהודים היושבים בערי המלך היו משלמים ללשכת האוצר של ביהם ושמכאן ואילך היו הערים צריכות לשלמו, הודיע פרדינאנד, שלא יכריע בדבר אלא לאחר שובו לביהם. ולבסוף הודיע, שהבתים שייעזבו ע"י היהודים בשעת יציאתם מן הארץ, יימסרו להשגחה של לשכת האוצר בביהם, הואיל והיהודים היו משלמים מס מהבתים האלה למלך.

לשני הסעיפים האחרונים יש להעיר: הסיבה לכך, שדחה פרדינאנד את ההכרעה על תשלום המס השנתי היתה, כנראה, חילוקי הדעות שבנינו לבין הערים. פרדינאנד דרש שכל אחת מערי-המלך, שישבו בה יהודים, תקבל עליה את תשלום המס השנתי שהיו היהודים משלמים. אבל ערי פראג, שישבה בהן הגדולה שבקהילות היהודים של המדינה, סירבו עתה, אחרי שכבר ניתנה הפקודה על גירוש היהודים, לשלם את מס היהודים כולו, ולהלן נראה שלבסוף עשתה התנגדותם פרי. הם קיבלו עליהם לשלם רק מקצת ממס היהודים⁵⁶.

השאלה מה לעשות בבתי היהודים שבערים, וביחוד באלה שבפראג, הוסיפה להעסיק את פרדינאנד, בדרכו מפראג לאשפירא (שפייאר), ששם עמד להתכנס הרייכסטאג הגרמני, חנה באיגר ומשם כתב ב- 22 ביאנואר לאחד מאנשי סודו, לאביר פלוריאן גריספֶּק, שבבתי היהודים, ובייחוד הבתים שברחובות היהודים, יהיו נמסרים ליישוב של בעלי-מלאכה בלבד. נשתמרה תשובתו של גריספֶּק מ- 10 בפברואר, והיא מראה בבירור כיצד השפיעה יציאתם העתידה של היהודים מפראג על חברי המועצה של העיר העתיקה. הם ביקשו לתבוע זכות בעלות על כל רובע היהודים, הואיל והוא נמצא בתוך גבול המכס של פראג. אף מספר המכתב איך בעלי-הון יהודים ונוצרים שהלוו כסף במשכנתא על בתי יהודים היו מודאגים, וכיצד גריספק, שחשש מפני "ערמתם וזריזותם של היהודים", השיג את מבוקשו, שלא ירשמו בספרי העיר העברות רכוש ברובע היהודים.

הפקודות הנזכרות של פרדינאנד, המתירות ליהודים להישאר בארץ עד "גיאורגי" והמצוות לסייע בידם בגביית חובותיהם ולשקוד על כך שיוכלו לצאת את הארץ בטוחים מפחד, בוודאי הניחו את דעתם של היהודים. הפקודות הללו באו להמתיק במקצת את חומרתה של גזירת הגירוש, ואולם גזירת הגירוש גופה עמדה בתקפה ללא כל שינוי. וכלום יש צורך להרחיב את הדיבור, כמה קשה היה על היהודים לעזוב את הארץ, בה ישבו אבות אבותיהם, למעלה מחמש מאות שנה? כל אחד מהצפויים לגירוש עלול היה לצאת בנזק חמור, וכל אחד השתדל להימלט מן הגזירה. ודאי שלפי בקשת היהודים עשה פרדינאנד את ההנחה, ששמונה יהודים יהיו רשאים להוסיף ולשבת בביהם עוד שנה אחת, כדי לחסל את עסקיהם של עצמם ושל שאר כל היהודים שלא יכלו לחסלם עד "גיאורגי" 1542. עיקר הכוונה היתה כאן להלוואות שהלוו יהודים לנוצרים וגם לפרעון החובות שחבו היהודים לנוצרים, וכן לענייני מכירת מגרשים, בתים, סחורות, וכדומה. שמונת היהודים, שניאות המלך להניחם, צריכים היו לגמור את כל העניינים הללו במשך שנה אחת. ברור, ששמונה אלה השתדלו שיניחו על-ידם גם את קרוביהם וחבריהם לעסקים, וכן ברור שיהודים רבים השתדלו ליהנות מהנחה זו ולשהות בביהם עוד שנה אחת. יודעים אנו מעשים כיוצא בזה מתקופה מאוחרת יותר, שיהודים יחידים השתדלו אצל אנשים בעלי השפעה בחצר המלך להשיג המלצה ועזרה; וקרוב לוודאי שגם עתה היה כך, ומכאן הסבר לדבר, כיצד גדל מספר היהודים הזוכים משמונה לחמישה-עשר. בתעודה מ- 15 במארס כתוב, שהרשה פרדינאנד לחמישה-עשר יהודים עם נשיהם ובניהם לשהות בביהם עוד שנה שלמה, מ- 23 באפריל ואילך, בחסות המלך ותוך שמירה על שלומם, כדי לחסל את עסקיהם ועסקי שאר היהודים, שכבר יצאו את המדינה או שעומדים לצאתה.

שבוע אחד לפני "גיאורגי", הוא יום 23 באפריל, שבו תם זמן החסות שהובטחה ליהודים על-ידי המלך – התחילו היהודים לצאת ממקומות מגוריהם. משתי ערי פראג נשלחו שליחים ובידיהם מכתבי-המלצה לכל צד שהיו היהודים יכולים לצאת דרך שם את הארץ. השליחים האלה הלכו לפני היהודים, שנתלקטו לקבוצות, הראו את המסמכים האלה לשלטונות הערים והאצולה והזכירו להם, שלפי פקודת המלך אסור לפגוע ביהודים הן בגופם והן ברכושם, ועוד שהשלטונות מצווים לשמור שתהא יציאתם של היהודים בשלום. בשבוע שמיום ה- 16 באפריל עד ה- 23 בו יצאו הרוב הגדול של היהודים מביהם.

 הערות שוליים:

* מעזבונו של המחבר המנוח, שהיה פרופיסור להיסטוריה ופליאוגרפיה באוניברסיטה של פראג ונספה בשנת 1942 בטרזיינשטאט. בנו של המחבר, מר א. ר. שטיינהרץ, תרגם את המאמר לעברית, בסיועו של מר פרץ סנדלר ובעריכתו של מר מ. ינון – המערכת.

1. והוא הדין ביהודי מוראביה. אמנם הם גורשו בשנת 1454 על ידי המלך ולאדיסלאב פוסטהומוס מכל ערי המלך של מוראביה, אבל נשארו בגבולות המדינה.
2. ברור שחיבורי גרץ ודובנוב, העוסקים בהיסטוריה כללית של היהודים לא היה בהם מקום לנושא שלנו שיהא נידון בפרטות. מלבד זה לא היו בידי גרץ, לאותו חלק של ספרו, העוסק בענייננו, Geschichte d. Juden, Bd. IX, Leipzig 1891 אלא מקורות מועטים בלבד, ברטהולץ (בספרו Neuere Gesch. Böhmens, Bd. I, Gotha 1920 נשען על מקורות מרובים מאלה לאין ערוך, אבל תיאורו לגירוש של שנת 1541, הוא לקוי, לפי שלא נתן את דעתו על המאורע המכריע ולא על האישיות המכריעה, ואת הגירוש של שנת 1557, היוצא למשמעות חשובה יותר משל קודמו, פטר במלים מועטות. נזכיר עוד לבסוף, שספרו הגדול של טומק על פראג (Dĕjepis mésta Prahy), כרכים י"א וי"ב, פראג 1897) כולל רשימות הרבה, המיוסדות על תעודות, לעניין תולדות יהודי ביהם בזמנו של פרדינאנד הראשון, רובן של אותן רשימות ערכן בטל עתה, אחרי שפורסם אוסף התעודות של גוטליב בונדי ופראנץ דבורסקי Zur Geschichte der Juden in Böhmen, Mähren und Schlesien von 906-1620, 2 Bde, Prag 1906.
3. הריני מביע תודה חמה לד"ר י. ברגל, פרופ' א. דונת, ד"ר ט. יעקבוביץ ופרופ' ש. ה. ליעבען על שסייעוני בחיבורו של מאמר זה. [הפרק השני של המאמר, שדן בגירוש של שנת 1557, לא נשתמר. המערכת].
4. השווה Bauer, Die Anfänge Ferdinands I (Wien 1907), Kap. 1, "Ferdinands erste Jugendzeit,שממנו אנו למדים הרבה על המו"מ הפוליטי של אותה תקופה, אך לא נאמר בו כלום על חינוכו של פרדינאנד הצעיר.
5. Pribram, Urkunden u. Akten zur Gesch, d. Juden in Wien, I, Einleitung XXII sq.
6. שלושת הדו"חות על בואו של פרדינאנד הראשון לפראג, שפורסמו בכרך 1 של ספר הדיונים וההחלטות של הלאנדטאג הביהמי (ע' 202 ואילך) מונים את היהודים במספרים שונים, דהיינו: 1000, 600 ו- 300.
7. דבר זה נזכר בכתב-התעודה של פרדינאנד הראשון מ- 21 במארס 1527, בו אישר את הקיומים של היהודים. קשה לומר בוודאות, אם הדיבור "יהודי פראג" כוונתו לנציגי קהילת פראג בלבד, או לראשי היהודים, שהם נציגית של יהדות ביהם כולה.
8. על ישובי היהודים בביהם בתחילת מלכותו של פרדינאנד הראשון עי' דבריו החשובים של V. Pešák, Die Judensteuer in Böhmen in den Jahren 1527-1529 (Jahrb. d. Ges. Für Gesch, d. Juden in der čsl. Republik, VII, pp. 7-11. מספרים שאין לדון על פיהם אלא בזהירות רבה מובאים בדו"חות הנ"ל על השתתפות היהודים בהקבלת פניו של פרדינאנד הראשון (ע' הערה 6), וגם בשתי הרשימות של היהודים בפראג מיום ה- 8 ויום 10 ביוני 1546 (בונדי-דבורסקי I מס' 526).
9. עי', Rosenthal, Die Behördenorganisation unter König Ferdinand I (Arch. F. öst, Geschichte, 69, 283, גם הריגאליות, המכרות, המכסים וכו' הכניסו מעט, או לא הכניסו כלום בגלל הזנחתם. ועי' Huber, Studien über die finanziellen Verhältniees Österreichs unter Ferdinanad I, Mitteilungen d. Instituts für Öst. Geschichtsforschung, 4, Ergänzungsband, pp. 197-99
10. בונדי-דבורסקי, I מס' 376. במסמכים ובתעודות שייזכרו להלן בגוף מאמרנו והם נדפסו בספרם של בונדי ודבורסקי, לא נוסיף לציין את המקור.
11. אגרת זו, המעידה על איבתם של תושבי לייטמריץ ליהודים, לא הייתה ידועה לליפרט, כותב תולדותיה של העיר לייטרמריץ (Lippert, Gesch. D. Stadt Leitmeriz, Prag 1871, p. 266 sq.) .
12. בדו"ח הקודם של לשכת האוצר בביה"ס, מ- 9 ביולי 1533, נאמר, שיהודי פראג "נחבטו" ונרגמו באבנים על ידי בעלי-מלאכה ואנשים אחרים; בפקודת פרדינאנד הראשון נאמר, שהיהודים נתונים לאיומים (pokriky) ולשאר מעשים שאינם הוגנים. מכאן שקיבל פרדינאנד עוד דו"ח אחד על היהודים.
13. פראנקל-גרין (Geschichte d. Juden in Kremsier) אינו מזכיר אפילו בדיבור אחד את גזירתו של הבישוף על היהודים והשתדלותו של פרדינאנד לטובתם. אגרת אחרת של פרדינאנד, מחודש יוני 1535, שתוכנה דומה לזו, ועניינה הסכנה שהיו צפויים לה היהודים של יגרנדורף, נזכרת בספרו של בראן Brann, Geschichte d. Juden in Schlesien (jahresberichte d. jüd-theolgisch. Seminars, Breslau 1896-7, p. 161, ,. 2) ואולם האגרת גופה אברה.
14. בראן, שם ע' 174, אומר בטעות, שהמכתב נכתב בשנת 1535.
15. משלא ציית לובקוביץ לצו זה, שלח אליו פרדינאנד שבועיים לאחר-מכן (ב- 10 באפריל) אגרת שנייה, בה הוא חוזר על פקודתו להרשות ליהודים, שאינם רוצים להישאר תחת שלטונו של לובקוביץ, שיצאו ורכושם עמם.
16. אף-על-פי-כן נשנו מעשי האלימות כלפי היהודים, והפורעים נמלטו ללא עונש. כדאי לציין, שבשתי אגרותיו של פרדינאנד לכריסטוף פון לובקוביץ (ר' לעיל) לא בא אף דיבור אחד של גינוי או נזיפה על הריגתו של פייטל, שנהרג בפקודת לובקוביץ, על מעשה אלימות ממין אחר מדובר בפסק בית-הדין הממלכתי משנת 1533 (בונדי ודבורסקי, II, מס' 1246). היהודי מאיר איש קולין לא שילם חוב של קרוב ל-100 שוק גדולים לגיאורג וכינסקי, ובעל-החוב חטף את אשתו ושני ילדיו של מאיר, וטען שבדרך אחרת לא היה יכול לגבות את ממונו. ילדיו של מאיר (בן ובת) הוטבלו לנצרות. אביהם טען, שהעבירו אותם על דתם באונס וובינסקי טען כנגדו, שהילדים עצמם ביקשו להתנצר והוא רק עזר להם למלא את חפצם. בית-הדין (הקאמר גריכט) פסק, ששני הצדדים יבואו לפני ההייטמאנים במבצר של פראג, כדי לישא-וליתן בעניין החוב, והילד המומר ישוחרר לפי שהוא נוצרי, והילדה המומרת תשב בחסותם של ההייטמאנים עד בוא המלך לפראג.
17. Pešák, שם, ועי' הע' 8.
18. מס זה נקבע על-פי החלטת הלאנדטאג משנת 1501, עי' פשק שם, עמ' 12. כפי שיוצא מהדו"ח של לשכת האוצר בביהם, מ- 3 באבגוסט 1538, עלתה בידם של כמה מיהודי החסות של האצילים להפקיע עצמם במהרה מחובת המס הזה.
19. Pešák, שם, הע' 131, באיזו אמצעים השתמשה לשכת האוצר בביהם, כדי להכריח את יהודי פראג לתשלום הסכום של 3000 זהו' רייגיש, אנו למדים מבקשת היהודים לפרדינאנד הראשון (שהתאריך לא נרשם בה, אבל היא משנה 1528). בונדי ודבורסקי II, מס' 1234.
20. כנראה הכוונה לתקנות של החוק ליהודים שחקק ולאדיסלאב השני בשנת 1497 (בונדי ודבורסקי I, עמ' 176), שאישרו את הנוהג שמקדמת דנא. ועי' גם כתב הקיום של פשמיסל אוטוקאר השני משנת 1254, הסעיפים 6-5 (שם, ע' 19), אמנם התקנות הללו לא חלו על חפצים ממושכנים.
21. בתור ערבון לתשלום הקנס שיושת עליהם אחרי שיתברר דינם, מה היה פסק-הדין, לא נודע.
22. עוד כמה מעשים רבי-לקח אנו מוצאים במכתבו של פרדינאנד ללשכת האוצר בביהם, מ-5 במאי 1533, על הבגידה-במלכות, כביכול, של היהודי שלמה מונקו (בתוך שאר דבריו ציווה המלך על הלשכה לחקור את שיעור רכושו של מונקו ולשלוח בלא דיחוי הודעה על כך לפרדינאנד, "לידו"). וכן במכתבו של פרדינאנד מ- 25 בספטמבר 1538 (פקודה ללשכת האוצר בביהם, לגבות מאת היהודים יוסף ושטיאסני, שנתבעו לדין על מעשי תרמית כביכול, וכן מאת מונקו הזקן, אחיו של שטיאסני, סכומים ניכרים, בתורת ערבון לתשלום הקנסות שיוטלו עליהם בפסק-הדין העתיד לבוא).
23. עי' להלן מכתבו של פרידנאנד לפרוקוראטור ונצליק מ- 28 בדצמבר 1538, שבו הוא אומר, שהמלך חייב לשקוד, שייעשה משפט וצדק גם ליהודים.
24. עי' בתעודות הנ"ל.
25. השווה Huber, Gesch. Österreichs, 4, 202
26. על חשיבותן של הסיבות הללו עומד דניס בספרו, Denis, Fin de l'indépendence de Bohème, II, p. 44, sq.
27. זה משמעותו של הכינוי "הפראגאים" ברוב התעודות על היהודים באותה התקופה, הואיל ורוב היהודים ישבו בגיטו שהיה שייך לעיר העתיקה.
28. למשל, הדו"ח של לשכת האוצר בביהם לפרדינאנד, מ- 3 באוגוסט 1538, בונדי ודבורסקי I, ע'מ 306, שורות 5-10 מלמטה.
29. דברים כיוצא באלו אומרת לשכת האוצר במכתבה מ- 31 באבגוסט: "לכן עצתנו עתה באשר היתה תמיד קודם לכן". בנידון זה כדאי להעיר, שבדו"ח מ- 31 באוגוסט, שבו נזכרות תלונותיהם של האצילים בעניין יהודיהחסות שלהם, נאמר שהללו חותרים לפטור את יהודיהם ממסי המלך לחלוטין, ואין לזלזל בדבר זה, "אם יש ברצון הוד מלכותו להשאיר את היהודים בביהם ולא לגרשם", שכן יש ידיעות מהימנות, כי היהודים שבנכסי האצילים הם בעלי יכולת ועשירים יותר מן האחרים. חוץ מלשון-תנאי זו לא נזכר עניין גירוש היהודים עד לאבגוסט 1538 בשום דו"ח מדו"חות הלשכה, שנתפרסמו בספרם של בונדי ודבורסקי.
30. ועוד אומר הדו"ח, שאם אין המלך רוצה בגירוש היהודים, יש לשלול מה"פראגאים" את הזכות למנות את "ראשי היהודים" ולתתה בידי הלשכה, שתהא ממנה את ראשי היהודים על פי הסכמתם של ה"לאנדהויפמייסטר" העליון ו"הקאמרגריכט", ואף דמי מינוי הראשים בסך 200 שוק גדו', שהיהודים משלמים לעיר העתיקה, ישלמו מעתה ללשכת האוצר, להצעה זו הסכים פרדינאנד, כפי שאנו למדים מדו"ח הלשכה מ- 5 בנובמבר.
31. דמל בספרו Demel, Geschichte d. Fiskalamtes in den Böhmischen Ländern, שפורסם על ידי דופש ב- 234/235, Forschungen zur inneren Gesch, Österreichs V I,. על תעודה זו תעמידני יועץ-החצר ד"ר פ. מייזל. אותו הלווה ואותו המלוח נזכרים במכתבו של פרדינאנד אל זדנק טרצ'קא (Zdenĕk Trčka). מ- 24 בדצמבר 1534, בו נאמר שנמסר לו (לפרדינאנד) שטרצ'קא חייב זה זמן רב ליהודי זלמן מונקו סכום של 1000 שוק גדולים, ובית-הדין פסק לזכותו של מונקו אבל טרצ'קא עדיין לא שילם את חובו. אם נכון הדבר, הוא מצווה על טרצ'קא שישלם את החוב. קרוב לוודאי שהוא הוא העניין המדובר במכתבו של פרדינאנד משנת 1538. מכאן אנו למדים, שלפעמים קשה היה ליהודים לגבות את כספם מלוויהם האצילים גם אחרי שזכו בדינם.
32. עי' Lewin, Luthers Stellung zu den Juden, Berlin 1911, p. 66.
33. לאמיתו של דבר, המכתב של פרדינאנד לראש העיר והמועצה של לייטמריץ הוא כתב-חסד שניתן ליהודי המקום, וככתוב בו, היה צריך להישאר בידיהם.
34. מכתב של פרדינאנד מ- 20 במאי 1535 ל"הויפמייסטר" העליון של ביהם. לעניין ההגבלות הכלכליות שהוטלו על יהודי פראג השווה אגרותיה של לשכת-האוצר בביהם אל פרדינאנד מ- 20 במאי 1535 ל"הויפמייסטר" העליון של ביהם. לעניין ההגבלות הכלכליות שהוטלו על יהודי פראג השווה אגרותיה של לשכת-האוצר בביהם אל פרדינאנד מ- 17 בספטמבר 1534 ומ- 3 באוגוסט 1538.
35. ליפרט, שם, אינו מזכיר כל עיקר את דבר הריב הזה בין היהודים לבין העירונים.
36. השווה הוראתו של פרדינאנד מ-18 ביוני.
37. אפשר שגם הלשכה וגם היהודים נתכוונו לאותו מס הרכוש שאישרו הלאנדטאג של ביהם בינואר 1510. שיעורו של מס זה היה 0.7 למאה מהרכוש שמסרו בעליו מודעה עליו.
38. בדו"ח נאמר, שיוהאן מפרנשטין (Johann von Pernstein), שנסיכות גלאץ היתה ממושכנת לו, קונה מתכת כסף בכל מקום שידו מגעת, ואולם לענייננו חשובה קניית הכסף בביהם בלבד.
39. המסמכים משנות 1541-1527, שפורסמו בספרם של בונדי ודבורסקי, כמה מהם דנים בעבירות היהודים על חוקי המטבע. ואלה הם: מכתבה של לשכת-האוצר בביהם של פרדינאנד, מיום 16 בנובמבר 1532; מכתבו של פרדינאנד אל ראשי היהודים בפראג, מיום 22 בנובמבר 1535; מכתבה של הלשכה של פרדינאנד, מיום 5 ביאנואר 1536; מכתבה של הלשכה אל פרדינאנד מיום 12 באבגוסט 1537. ועל אלה יש להוסיף את הדו"ח הנ"ל של הלשכה, מ- 26 ביוני 1540, על הברחת הכסף שנגלתה בבאונאו. יש להעיר, שהמסמכים שפורסמו על ידי בונדי ודבורסקי אינם כוללים את כל המסמכים הנמצאים על תולדות יהודי ביהם בימי שלטונו של פרדינאנד הראשון, ואפילו לא את החומר שנשמר בארכיון של שר הפנים, וכבר עמד על כך י. ברגל במאמרו: J. Bergl, Judaica v archive ministerstwa vnitra v Pradze, p. 12/13 (Sbornik archive ministerstwa vnitra republiky československé VI
40. הוראה כזו של פרדינאנד מ- 18 באוקטובר 1534 נתפרסמה ע"י בונדי ודבורסקי. שם הוא מצווה על ראשי היהודים בפראג לנכות מהמס, שהם חייבים להעלות ללשכת האוצר, סך 300 שו' גדו' בכל שנה ולהכניסו לקופתו של הבורג גראף העליון, יוהאן הצעיר מווארטנברג וזוויז'טיצה, בשני תשלומים אחד ב"גיאורגי" ואחד ב"גאלי".
41. המקורות אינם מפרטים, באיזו מתקופות השנה היו השריפות (ר' הנספח), אבל הם אומרים שהדליקות היו הסיבה העיקרית לגירוש היהודים. ומאחר שהגירוש נגזר על-ידי הלאנדטאג בספטמבר 1541, צריך להניח, שהשריפות היו לפני תאריך זה, אבל אחרי מושב הלאנדטאג מחודש מארס של אותה שנה, שהרי באותו מושב לא דנו בשאלת גירוש היהודים. עד עתה לא נתבררה אלא אחת מהדליקות הללו, והיא הדליקה שפרצה ב- 2 ביוני בפראג וגרמה נזקים קשים לשכונת "קליינזייטה" ולהראדשין. עי' התיאור המקיף של טומק, שם ע"ע 210-202. ויש להזכיר עוד ידיעה, שעד עכשיו לא שמו לב עליה. בס' "צמח דוד" לר' דוד גנז, בתיאור המאורעות משנת ה' ש"א (1541), נאמר שפרצה שרפה נוראה בפראג ושהיהודים הצטיינו מאוד ביום זה ובעזרת ה' סייעו ערבה במעשה ההצלה. שטיין (stein, Die Gesch. D. Juden in Böhmen, Brünn 1904, p. 48) כותב בזו הלשון: באותו חורף קשה שרפו בני בליעל הרבה ערים וכפרים בביהם, ואת אשמת המעשה הטילו על היהודים. ואולם אין הוא אומר, מאיזה מקור לקח ידיעה זו.
42. קרוב לודאי, שעשו זאת ראשי היהודים בפראג, בתורת נציגי הכלל היהודי בביהם.
43. השווה הובר, שם, 4, 79-76.
44. השווה הרשימה הרשמית של ההוראות, שהוראה פרדינאנד בעניין היהודים ב- 17 ביאנואר 1542 סעיף 4. (בונדי ודבורסקי, I, 339), וגם מכתבו של פלוריאן גריספק אל פרדינאנד, מ- 10 בפברואר 1542, ומכתבו של פרדינאנד אל הבישוף מברסלא, מ- 24 באבגוסט 1542.
45. ראיה לדבר, שאין האשמה זו מכוונת ליהודי ביהם, אנו מוצאים גם בכך, שבתיאור כשלונה של המלחמה בהונגריה, שניתן בהוראה המלכותית של פרדינאנד אל מורשי המלך, לא נאמר דבר על בגידת היהודים. לא יהודי אלא הונגרי שעבר אל מחנה האויב גילה לתורכים את דבר נסיגת הצבאות של האבסבורג ב- 21 באבגוסט. (הובר, שם 4, ע' 78). כבר ברייכסטאג של אוגסבורג בשנת 1530 יצא הקטרוג על היהודים, שהם עוסקים בריגול לטובתה של תורכיה, אבל קארל החמישי ואחיו פרדינאנד הראשון לא האמינו לדבר. לאור זמן קטרג לותר על היהודים, שמחמת שנאתם לנוצרים בגדו בהם ותמכו בתורכים (לוין, שם, 74, 75). פשיבראם (שם, 1, 9, הע' 4) אומר, שבמאות הט"ז והי"ז היו טופלים אשמה זו על היהודים לעתים תכופות.
46. אף לא מצאנו שום רמז לכך, אם היו דין ודברים בעניין החלטת האצילים והאבירים משנת 1501 האומרת שיש להניח ליהודים שיוסיפו לשבת בארץ.
47. הדברים נאמרו בהחלטת ה"לאנדטאג" מ- 4 במאי 1542 בסעיף הדן על היהודים, בהחלטות ה"לאנדטאג" מספטמבר 1541 לא נאמר דבר בעניין זה.
48. טומק, שם, ע' 276 ואילך.
49. לעניין סמכותו של פרדינאנד לאשר או לדחות את החלטות הלאנדטאג עי' Peterka, Rechtsgeschichte d. Böhmischen Länder, Reichenberg 1928, 2, p, 102 ואין צורך להעיר שלא היה מקום לחשוש, שדחיית החלטתו השנייה של הלאנדטאג תעורר רוגז בקרב המעמדות, שהרי עיקר ההחלטה על גירוש היהודים אושרה על ידי פרדינאנד.
50. טומק שם, ע' 216, מסביר את דבר ישיבתם של היהודים בארץ אחרי "מארטיני" בטעם זה, שאולי סבורים היו שיוכלו ליהנות מן הספק, הואיל והחלטת הלאנדטאג לא נרשמה ברשימת העניינים של הלאנדטאג, בניגוד לנוהג, מאחר שלא היה "לאנדטאפל", בגלל השריפה בקיץ. פירוש זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי לא היה זה מעניינם של היהודים לדון בדבר, אם החלטת הלאנדטאג על יציאת היהודים במארטיני יש לה תוקף של חוק המדינה או לא. הם היו זקוקים להבטחה מפורשת של נושא השלטון העליון בביהם, היינו של המלך. ברי, שניתנה להם הבטחה זו לפי בקשתם, שבוודאי נימקו אותה בכך, שהיציאה במארטיני, בעונת הקור הקשה, סכנה בה לשלום נשיהם וילדיהם, ואף זו, שלא הספיקה להם השעה לגבות את חובותיהם מידי לוויהים הנוצרים.
51. Seifert, Geschichte der königlichen Stadt Saaz (Saaz 1894), pp. 337-39 על פי "דברים שבכרוניקות", ואולם הוא אומר בטעות, שנסיעתם הראשונה של הנאשמים לפראג חלה בשנת 1543.
52. ליפרט, שם ע' 267, טומק שם, אומר שגם בראודניץ הותקפו היהודים.
53. זייפרט, שם, מספר, ש"השופט העירוני" (bgl. Richter) בא עם כמה מחברי המועצה לפראג, ולשון זו תוקנה בספרם של בונדי ודבורסקי ל"שופט מלכותי" (kgl. Richter). אבל שופטים מלכותיים לא נתמנו על-ידי פרדינאנד אלא אחרי המרד ב-1547, לכן נראה לי, שיש להגיה "ראש העיר" (Bürgermeister).
54. הוא כבר הגיע לפראג ב- 1 בדצמבר 1541 (Forschungen zur Deutschen Geschichte, I. p. 391) יש להניח, שתחילה ציווה לגבות עדויות על המהומות בערים הנזכרות, ואחרי-כן באה ההזמנה הראשונה לאנשי זאץ ולייטמריץ, בראשית יאנואר 1542.
55. קנס דומה לזה הוטל, כנראה, גם על רראש העיר לייטמריץ.
56. דבר זה אנו למדים ממכתב של פלוריאן גריספק אל פרדינאנד, מ- 10 בפברואר 1542, וממכתב של פרדינאנד אל הבישוף בברסלא, מ- 24 באבגוסט 1542.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel