תולדוט אתר ההיסטוריה - סג'רה, הקולקטיב הראשון : מניה וילבושביץ

באחד מימי אוגוסט 1907 עבדו שני רוכבים במעלה הדרך לחוות סג'רה, וחלפו על פני בתי האיכרים. מולם ירד ילד כבן עשר כשהוא מוביל אחריו כמה עשרות אווזים מקרטעים. כשהתקרב אל שני הרוכבים, פרץ בצעקה: "אמא," קרא רוסית בהתרגשות, "זו אשה, קוזאקית! בחיי, ראיתי!"
הרוכבת שלבשה מכנסיים רחבים ונעלה מגפי רכיבה, חייכה מבעד למשקפיה. דומה שרצתה לומר לו משהו. אך הוא רץ במהירות לתוך החצר ונבלע מאחורי גדר הצברים. השניים המשיכו דרכם במעלה הגבעה לעבר החאן שבו שכנה החוה, ועצרו ליד חומת אבן גבוהה, שבצמוד לה עמדו נפחייה וסדנה לתיקון עגלות.

"שלום גספדין (אדון) חנקין," אמר קוראקין הזקן בהניפו ידיו לקראת השניים. "מה חדש?"
יהושע חנקין. הניף גם הוא ידו, אמר כמה מלים ברוסית והמשיך לרכב אל השער. הוא היה גיסו של אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה. הצעירה עצרה בהגיעם למדרגות.
"אתה חושב שיסכים?" שאלה בהיטיבה משקפיה במעט מבוכה.
"בוודאי שיסכים, כי הוא צריך עכשיו פועלים," ענה וצלצל בפעמון.

רוב המחקרים על העלייה השנייה מדגישים שסג'רה היתה ערשם של "בר-גיורא" ו"השומר" ובה נוסדה השמירה העברית. אך סג'רה היתה גם ערש הקולקטיב ההתיישבותי הראשון בארץ וזה הודגש פחות. היוזמת היתה מניה וילבושביץ והרעיון הבלתי שגרתי שלה היה לאפשר לקבוצת פועלים לנהל אורח חיים קולקטיבי ולעבד את אדמות חוות סג'רה במשותף. צורת החיים בקומונה היתה ידועה לה מנעוריה ברוסיה, עת חייתה כחצי שנה בקומונה במינסק.

"באותם ימים סידרנו במינסק קומונה קטנה, כתריסר חברים וחברות. פה עשיתי את נסיוני הראשון לחיות חיי שותפות... היינו משכימים קום ומתחילים בשמחה בעבודה, מי בשטיפת הרצפות, מי בהכנת ארוחת בוקר קלה... את כל אשר לנו מסרנו לקומונה. כלומר את השכר שהשתכר כל אחד בעבודתו, וגם מהחסכונות שהבאנו מהבית. היה משהו בחיי הצוותא שרומם את כולנו. אני אהבתי את העבודה המשותפת. נעם לי לעשות כל דבר בקומונה. הרגשתי שהאדם מתעלה כאשר הוא עובד לא רק למען עצמו, כי אם למען הכלל."

יהושע חנקין ואשתו אולגה היו בין מקבלי פניה כאשר עלתה ארצה בינואר 1904. היא באה ארצה בלית ברירה, כמוצא ממשבר שאליו נקלעה לאחר כשלון של נסיון התנקשות מהפכנית שבו השתתפה ברוסיה. הפרשה היתה ידועה לחנקין ואשתו, ושניהם השתדלו מאוד להקל עליה ולסייע בקליטתה. הם טיילו אתה למושבות, הפגישו אותה עם אנשים חדשים, הרבו בשיחות. כשהחלה להתערות בארץ הציע לה יהושע חנקין לערוך מחקר על סיבות המצב הכלכלי הירוד של מושבות הברון, וכך כתבה בזכרונותיה על תקופה זו:

"חודשים רבים עסקתי במחקר זה. ישבתי אצל כל איכר לחוד והשתדלתי לקבל ממנו מספרים שהוא עצמו לא ידעם, כי המתיישבים לא הורגלו לתת לעצמם דין וחשבון ולא רשמו דבר. האיכרים היו מרי נפש, כי נואשו מאפשרות של התיישבות חקלאית רציונלית בארץ זו, ששולטים בה התורכים מצד אחד ופקידי יק"א מצד שני... במשך כל הזמן שמרתי על קשר עם יהושע חנקין. הוקרתיו מאוד ובחרתי בו למדריכי בענייני ארץ ישראל. בהשפעתו גם נשארתי בארץ ישראל. אספתי חומר חשוב ורב עניין ובאתי לשתי מסקנות: א. אנו, העולים מתנועת העבודה, הסוציאליסטים, לא צריכים לקבל התיישבות בנויה על יסוד רכוש פרטי באיזו צורה שהיא. ב. צריך למצוא צורת התיישבות חקלאית קולקטיבית מתאימה לתנאי הארץ ולעקרונות הקרן הקיימת לישראל."

עקרונות אלו היו: לא בעלות פרטית על הקרקע אלא בעלות ציבורית; לא יחסי עובד-מעביד אלא יחסי שוויון חבריים.
מניה ניסתה לגייס לרעיון הקולקטיב כל מי שיכלה, אך לא הצליחה. רבים מאיכרי המושבות חשדו כי היא סוכן סמוי של יק"א, וכי הרעיון נועד רק כדי להפסיק את התמיכות בהם; הפקידים לא יכלו לתפוש כיצד אפשר לעבוד ולחיות בלי משגיחים ומנהלי עבודה; הפועלים הקשיבו לה בהתלהבות אך חסרו ידע בעבודת האדמה, ובכיסם לא היתה פרוטה אף לעשיית צעד ראשון.

אז נסעה מניה לפריס, לשכנע את הברון רוטשילד שילווה כספים. הברון הקשיב לה בתשומת לב, אך לא נעתר לתת כסף. מקס נורדאו, שגם אתו נפגשה, אמר לה שאינה שפויה והמליץ לפניה לגשת בדחיפות לפסיכיאטר. היא לא נרתעה ולמרות כל ההסתייגויות נשארה נחושה בדעתה, שרעיון הקולקטיב עשוי לפתור את בעיות ההתיישבות. אז הפליגה לארצות-הברית, להשיג מימון, והמשיכה משם לקנדה, לבקר בקומונות של ה"דוחובורים", שאותם הכירה מנעוריה.

כת ה"דוחובורים" תפסה מקום מיוחד בין הכתות שצמחו ברוסיה במאה התשע-עשרה. הם הסתייגו מן הכנסייה ומעיקרי הדת הפרבוסלבית וטיפחו בקרבם אהבת זולת, דאגה לחלש ועזרה הדדית. ה"דוחובורים" הקימו מעונות לזקנים ולאלמנות ותמכו במוגבלים וביתומים. העבודה נחשבה בעיניהם כערך עליון לעצמו, מקור לבריאות הנפש ולא רק אמצעי קיום. כשגורשו לאזורים טרשיים בקווקז למען יהיו למשיסת ההרריים הפראיים, כיבדו אותם הללו בשל חריצותם והתמדתם בעבודה קשה ולא נגעו בהם לרעה. ה"דוחובורים" שמרו מאוד על קדושת חיי אדם וסירבו לשאת נשק. כשגויסו לצבא שירתו רק בתפקידי הובלה ואספקה. בתקופת הצאר ניקולאי השני נרדפו וגורשו שוב. אנשי רוח השפיעו על הממשלה הרוסית להניח להם לעזוב את הארץ, ורבים עקרו לקנדה. לצורכי הגירתם נערכו מגביות ויותר מכול תרם הסופר לב טולסטוי, שהקדיש להם את כל התמלוגים שקיבל עבור ספרו "התחיה" - 35 אלף רובל. ה"דוחובורים" הושפעו מיחסו של טולסטוי לעבודת כפיים כמטהרת את הנפש ומהשקפותיו נגד קניין פרטי ובעד פשטות החיים. מנהיגם פיוטר ווריגין התכתב עם טולסטוי והתווכח אתו. גם מניה הושפעה מאוד מהרעיונות הטולסטואיים ובילדותה העריצה את אחיה משה, שעזב את הבית והלך לחיות כטוחן בין הפועלים הפשוטים למרות שהיה בנו של בעל הטחנה. וכך כתבה כשנכבשה לרעיון הקולקטיב:

"מילדותי שללתי בהשפעתו של אחי משה וילבושביץ את המשטר שכולנו חיים בו, משטר של עשירים ועניים. אחי היה גדול ממני בעשר שנים. הוא היה קוסמופוליט ו'טולסטואי', וזה שנים רבות שהיה פועל מתוך מניעים מוסריים. חשבתי שרק אנשים החיים מיגיע כפיהם הם הישרים וההגונים, והבורגנים פושעים מדעת או שלא מדעת, וביקשתי צורת חיים שיהיה בה מינימום של ניצול הזולת... באתי לידי מסקנה, שההתיישבות החקלאית של הפועלים צריכה להיבנות על בסיס קולקטיבי."

בביקוריה במושבות ה"דוחובורים" העלתה כי יש שוני מהותי בין אורח חייהם לבין צורת היישוב הקולקטיבי שביקשה ליצור, שכן המניע העיקרי שלהם היה דתי בעוד שבארץ ישראל היו המניעים חברתיים-לאומייים. בוטחת בהשקפותיה המשיכה ללמוד על יישובים חקלאיים שיתופיים בדרכים אחרות.

באוגוסט 1907 חזרה ארצה. איש טרם השתכנע בצדקת תוכניתה. אנשי "פועלי ציון" טענו שהרעיון יערפל את התודעה המעמדית של הפועלים ואנשי "הפועל הצעיר" - שייכשל מפני שהפועלים אינם בשלים לחיות במשותף. היחיד שהסכים עימה היה יהושע חנקין, שהלך אתה לסג'רה, לשכנע את מנהל החווה להסכים לקבל לעבודה קבוצת פועלים בלי משגיח ופקידים.

החווה נמצאה במצב כספי קשה. בקיץ 1907 התאכרו הפועלים המצטיינים ויק"א פיטרה את כל המשגיחים והמדריכים ומכרה את רוב הציוד החקלאי. לקראת הגשמים היה צריך להכין את האדמות לזריעת חורף, ולפיכך נתקבלו כמה פועלים זמניים לעונה זו. אליהו קראוזה היה אגרונום מנוסה וידע שאם לא יוחל לאלתר בעבודת הפלחה, תלך השנה כולה לאיבוד. כשבאו לפניו מניה ויהושע חנקין, עסק בהכנת מאזן השנה שחלפה וכבר היה נהיר לו שהסתיימה בהפסד. חנקין אמר שלמניה יש תוכנית שתסייע בשיפור מצב החווה: אליהו קראוזה הקשיב בדריכות להצעה אך חשש להיעתר, שכן רעיון האחריות המשותפת של פועלים שיעבדו בלי השגחה היה בלתי מובן לו. אך כמה שנים לפני כן נעשה בסג'רה נסיון התיישבות קולקטיבי - ונכשל. ב-1901 עיבדו ארבעה אריסים רווקים 800 דונם במשותף. שמואל השמשוני, זימל ריקלין, דוד רייניס ושמואל סלוצקי עבדו משחר עד לילה ואף ישנו בשדה, שלא לבטל זמן על הליכה מהמושבה לשדות הרחוקים. את עבודת הבית עשו בתורנות והתחלקו בכל, אך למרות מאמציהם וחריצותם, לא סיימו את השנה ברווח.

נסיון הארבעה נעשה בתקופתו של מנהל החווה הקודם, חיים קלווריסקי. יק"א העבירה אותו ממשרתו זמן-מה אחר-כך בשל כמה החלטות עצמאיות נוספות. אליהו קראוזה ידע, שהוא צפוי לפיטורים אם הסכמתו להצעת גיסו תיוודע להנהלת יק"א. יהושע חנקין שיכנע אותו, שאין לו מה להפסיד; אם לא יסכים להצעה, ממילא יוזנחו השטחים ואז יחריפו בעיות הבטחון. הוא הבטיח, שהפועלים שיבואו הנם מסורים ובעלי מוטיבציה גבוהה, והטעים כי מניה אשה מעשית מאוד ולא תיזום על אחריותה משימות שלא תוכל לבצע. קראוזה התנה את הסכמתו להצעת מניה בכך ששניים מן הפועלים הזמניים שהכיר, יוסף שפירא וסעדיה פז, יצורפו לחבורת הקולקטיב, ובנוסף לכך קבע שוועד הקולקטיב יחוייב להגיש לו ערב ערב את תוכנית העבודה ליום המחרת ולדווח לו מה בוצע ביום החולף. על יסוד תנאים אלו החכיר להם 2,000 דונם, השאיל בהמות וכלי עבודה, ונתן זרעים ומיקדמה להוצאות קיום ואישור לחיות שנה בחווה.

כשהגיעה הקבוצה לסג'רה לא ידעה אפילו יוזמת הרעיון, שיותר ממחצית חבריה נמנו עם "בר גיורא", מסדר חשאי שקם במטרה להוות גרעין לכוח הגנה לוחם. מארגן הקבוצה היה ישראל שוחט. הוא היה מי שהציע למניה את קבוצת הפועלים שהסכימו לעלות מהשפלה לסג'רה, אך את דבר השתייכותם למסדר החשאי לא גילה לה. מבחינתו היה חשוב שחברי "בר גיורא" יתרכזו במקום אחד, הרחק ככל האפשר מהמרכז ביהודה, ויוכלו להתאמן שם יחד ולצאת לפעולות שמירה.

לרובם לא היה נסיון בעבודת פלחה, שעליה התבססה החקלאות בגליל התחתון. ישראל שוחט עבד לפני כן כמזכיר בבית-הספר בשפיה וזמן-מה כמנקה בריכות ביקב; ישראל גלעדי התיחס לאדמה בחרדת קודש והתרגל בייסורים להלך יחף כחלק מההתקשרות אליה; צבי בקר ויחזקאל ניסנוב למדו חייטות בקווקז ובבואם לארץ עבדו כפועלי מטעים. סעדיה פז, מהיחידים שהתנסו בעבודת פלחה, סיפר כי הפועלים הכורדים בסג'רה בזו לפועלים האשכנזים שחרשו בפרדות.

אליהו קראוזה תמך בפועלים החדשים האלה. האיכרים הרוסיים, הגרים, לימדו אותם הרבה. בערבים ניתנו להם שיעורים בחקלאות ובעברית. החיים היו ראשוניים, מרגשים ומלאי חוויות. מניה היתה מנהלת החשבונות של החווה; הדבר חייב רישום קפדני של שעות עבודה, פגעי טבע וגניבות, שיקלול הוצאות והכנסות, והתמודדות בסבך הבעיות האישיות והחברתיות של חברי הקולקטיב. היא היתה הרוח החיה בחווה והשכילה להפיג מתחים ולפנות אל כל אחד בדרך הנכונה לו.

שבת אחת, כשחזרו מטיול ממסחה (כפר תבור) ירו באויר מרוב התלהבות ושמחה; קולות הירי התהדדו בכל המושבה. הגרים, שהיו הדתיים ביושבי סג'רה, הזדעזעו ונשותיהם באו מבוהלות למטבח החווה וחיפשו אותה: "מניצ'קה דרגיה", מניה היקרה, קראו, "הבחורים האלה מחללים את יום השבת הקדוש! זכינו להגיע לארץ הקודש, להתפלל לאלוהי האמת וצדק, לעבוד את אדמתו הברוכה. אוי לעיניים שכך רואות. מפריעים את מנוחת האלוהים, מחללים שבת קודש בפרהסיה ביריות בלי צורך!"

הצטחקה מניה ואמרה להן ברוסית צחה: "נשים יקרות, אלוהים יסלח להם, לבחורים האלה! הלא עזבו את בתיהם, את הוריהם, את כל הטוב שבארץ מוצאם, ובאו לארץ הקודש לעבד את אדמתה הקדושה, כמוכם. סילחו להם על היריות, היו טובות אליהם, למדו אותם מנסיונכם לחרוש, לזרוע ולקצור, כי זה מקרוב באו ואינם בקיאים בעבודת האדמה. תהא זו מצווה גדולה. למדו אותם ואלוהים יברככם על מעשיכם הטובים!"

בקולקטיב היו שנים-עשר חברים ושש בחורות: מניה, שלוש האחיות שטורמן: שפרה, שרה ואסתר, ושתי האחיות בקר: קיילה וצפורה. הבחורות התעקשו לעבוד בפלחה, תפרו לעצמן בגדי עבודה אפורים כשל הגברים, קיצצו שערן, חבשו כאפיות ויצאו לשדה. אליהו קראוזה עודד אותן. הוא ידע שאין חקלאי בלי חקלאית, ושלא יקומו עובדי אדמה עבריים אם נשותיהם יעבדו רק בבישול וכביסה. הוא הורה ללמד את הבחורות לחרוש, אך נתקל דווקא בהתנגדות הפועלים, שלא הבינו ללבן של הצעירות. כשיצאה אחת מהאחיות שטורמן לחרוש, נתנו לה צמד שוורים צעירים מרדניים. באמצע התלם השתוללו ופתחו במרוצה. היא רצה בעקבותיהם, מתאמצת לתפסם, אך איש לא בא לעזרה - להיפך, הפועל שחרש לידה שחק ולעג לה. כשנודע הדבר למניה, גערה בסדרן העבודה והורתה לו לתת למחרת את השוורים הממרים לאותו פועל.

אחר-כך נערכו דיונים בנושא השתתפות החברות בשמירה, וגם לזה קמה התנגדות מצד כמה מן החברים. הם טענו, שאם ייתקלו גנבים ערביים בשומרת, ייווצרו מצבים מביכים מיותרים. כן טענו, שאשה מוגבלת בכושרה הגופני.

באסיפת היסוד של "השומר" בסג'רה, באפריל 1908, דיברה מניה על תפקידה ומקומה של האשה בחברה הקולקטיבית. היא טענה, כי יש לשתף את הנשים בשמירה למרות הבעייתיות שבדבר, שהרי בעתיד, ביישובי הקבע של השומרים, יצטרכו הנשים להיות אחראיות לבטחון המשק והילדים כאשר יצאו הגברים לביצוע משימות הרחק מן הבית. רוב הגברים שנכחו בדיון זה התנגדו לדעתה של מניה.

בתקרית הראשונה שבה נקראו אנשי "השומר" לעזרה מחוץ לתחומי סג'רה (ההתנפלות על מסחה באוגוסט 1908) - יצאו עימם גם אסתר שטורמן וצפורה זייד - בניגוד מפורש לדעת ישראל שוחט - ובהסכמת מניה, אז כבר אשתו.
כשנערך באותו קיץ המאזן השנתי, התברר שהשנה הסתיימה ברווח.

מניה קבעה בנסיון הקולקטיב של סג'רה שני ערכי יסוד: שיתוף כללי ושוויון בין נשים וגברים בעבודה. הקולקטיב בסג'רה היה נסיון מוצלח ראשון בהפעלת קבוצת עובדים שיתופית בארץ. נסיון זה קדם בשנתיים לקבוצת דגניה.

"היתה זו השנה המאושרת ביותר בחיי. לכולנו היו אלה ימים יפים. כמו מתקדשים היינו יום יום לעבודה. כל אחד הרגיש שהוא מתעלה בעבודה זו. חשנו שנסיוננו ישמש בעתיד אבן פינה לרבים מן הפועלים שייאחזו על אדמת הקרן הקיימת לעבודה על אחריותם העצמית. האמנו שמניחים אנו יסוד לעבודה שיתופית לאורך ימים, לנו ולילדינו אחרינו.

החומר האנושי בקולקטיב זה היה מיוחד במינו ומסירותו לעבודה היתה למופת. וכיוון שקראוזה היה משגיח עלינו "מהצד", בלי שנרגיש בזה כדי לשומרנו משגיאות, וגם היה נותן לנו שיעורים רעיוניים בחקלאות, גמרנו את השנה בהצלחה רבה וברווח ניכר... הפעם הראשונה בהיסטוריה של הפלחה אצל יהודים בארץ!"