אירוניה היסטורית

מעמדו של מרד המכבים (מרד החשמונאים) ידוע היטב כמודל, כסמל וכמופת לאומי בתולדותיה של התנועה הלאומית המודרנית. במרד המכבים התגלמו ערכים וסמלים כמו גבורה צבאית של מעטים מול רבים, מאבק לחירות לאומית ומאבק לשמירת הייחוד התרבותי-רוחני. מערכת סמלים זו הופצה בספרות היפה, בתרבות העממית וברפרטואר חדש יחסית של ימי חג החנוכה(1). לעומת התפקיד הזה, יש הסבורים שזיכרו של מרד המכבים מילא גם תפקיד שלילי בעיצובה של התרבות הלאומית החדשה: לפי סברה זו, המאבק בתרבות הגוף ההלניסטית כפי שהמתייוונים, לפחות כמסופר בספרי מכבים, ניסו לכפות על ירושלים, הופנם עמוק בתודעה היהודית, הפך לגורם שמנע את התפתחותה של תרבות הגוף בחברה היהודית וקבע את ראייתה כתרבות פגאנית.

מכאן שיש, לכאורה, אירוניה היסטורית בכך שארגוני ספורט ומופעי ספורט של יהודים נקראים בעקבות המכבים. האירוניה נעוצה בכך שמרד המכבים לפי המסורת ההיסטורית נועד להגן על "מנהגי האבות" נגד הכנסתם (בשנת 165 לפני הספירה) של מנהגים ופולחנים הלניסטיים פגאניים לירושלים, ובתוכם מישחקי ספורט. מי שנאבקו בתרבות הגוף ההלניסטית העניקו את שמם לאגודות ספורט (אך גם לאגודות לאומיות, כולל בעלות אופי פציפסטי) והפכו למייצגים של "דור חדש" של יהודים, המבקש לטפח את התכונות הגופניות ("תרבות השרירים") תוך עיסוק בספורט. וכאילו כדי להגדיל את האירוניה הפך מירוץ הלפיד, שהיה חלק מפולחן דתי פגאני, לאירוע הפתיחה של אירועי חג החנוכה, ואילו מישחקי המכביה שהחלו בשנת 1932 היו חיקוי יהודי למישחקים האולימפיים הפאן-הלניים ולגלגולם המודרני.

הקמת הגימנסיון ויחס היהדות לספורט

אבל האם באמת קיבע הזיכרון של המאבק נגד ההתייוונות בחברה היהודית לדורותיה רתיעה מתרבות הגוף ומספורט?

לפי הסיפור בספר מכבים, הוקמה על-ידי המתייוונים "אנטיוכיה בירושלים" ובתוכה גם גימנסיון ואיפביון (ephbia), מוסד שבו היה לתרבות הגוף מעמד מרכזי. סוגיית אמיתותו של הסיפור נדונה בהרחבה בספרות המחקר, כשם שנדונה השאלה אם היתה במסורת היהודית עד אז התנגדות כלשהי לספורט. במהלך הדיון הובאו ראיות לכך שלא היה שום איסור לעסוק בספורט במסגרת יהודית פנימית, שיהודים בימי בית שני צפו בתחרויות ספורט, הכירו מקרוב את מושגי עולם הספורט ואף השתתפו בתחרויות ספורט(2). אבל יש הבדל גדול בין הכרה של מונחי הספורט, צפייה בתחרויות, או אפילו השתתפות של יחידים בהם, לבין תפיסה הרואה בתרבות הגוף חלק נורמטיבי ומרכזי של החינוך ההומניסטי במובנו הרחב (Paideia) - ולא במסגרות צבאיות - המלווה גם בעידוד פעילות גופנית ובתחרויות ספורט. מכל הידוע לנו על מערכת החינוך היהודית בתקופת בית שני, ברור למעלה מכל ספק שלא היה בה דבר וחצי דבר הדומה למסגרות שהיו קיימות בחברה ההלניסטית לבני הגילים השונים(3). מאידך נראה שאופיו של הגימנסיון (האטיולוגיה של המילה היא "עירום"), המזהה את המוסד כ"מקום של עירום", וזיקתו לפולחן עמדו בניגוד לאורח החיים הדתי ולנורמות מוסריות מקובלות. לא רק ביטול הזמן ונטישת עבודת המקדש לטובת המישחקים נראה למחבר ספר מכבים א סטייה חמורה ממנהגי האבות, אלא יותר מכך: הכנסת הגימנסיון לירושלים היתה סממן בולט של "ההלניזציה" התרבותית שביקשו המתייוונים להשליט עליה, וכי המתייוונים משכו את עורלתם כדי להסתיר את הפגיעה בשלמות הגוף לפי אמות המידה האסתטיות ההלניסטיות. המעשה האחרון הזה נחשב במסורת היהודית כמעשה חמור של "הפרת ברית".

אין ספק כי בזיכרון היהודי, הקמתו של הגימנסיון נותרה חקוקה כחלק בלתי נפרד מהניסיון לשנות את צביונה של ירושלים, אבל אין לנו שום ראיה שהניסיון הזה הוא שמנע את הפיכת תחרויות הספורט לחלק מן התרבות היהודית בימי בית שני. המלך הורדוס, לפי יוסף בן מתתיהו, הקים בירושלים היפודרום ואמפיתיאטרון (קדמוניות ט"ו, 279-267), אבל גם הורדוס לא ניסה להכניס את הספורט למערכת החינוך היהודית.

אפשר היה לטעון כי הקורא היהודי בספרי מכבים הפנים את הסיפור, וכתוצאה מכך ראה בחינוך ספורטיבי ובפעילות ספורטיבית ביטוי של התפקרות. כדי לקבל את הדעה הזו צריך להניח שהקורא היהודי בדורות מאוחרים יותר קרא את ספרי מכבים והכיר את תוכנם. בימי הביניים נהנו הספרים מפופולריות רבה, לפחות בקרב כותבי היסטוריה יהודיים. אולם ספר יוסיפון הפופולרי, מן המאה העשירית, אינו מזכיר את הקמת הגימנסיון בירושלים. בכל מקרה, אין שום תימוכין לדעה כי לסיפור הקמת הגימנסיון היתה השפעה כלשהי על יחס היהודים לעיסוקים שונים בתרבות הגוף. היפוכו של דבר, עמדתם של חז"ל לעיסוק בלתי מחייב בספורט(4) מלמדת כי לא היתה דחייה מוחלטת. עם זאת, שוב, בשום מקרה לא נתפס מישחק ספורט כלשהו, או עיסוק בפעילות גופנית (הטובה לבריאות), כחלק הכרחי ממערכת החינוך ומהשלמת האדם. ודאי שספורט תחרותי לא היה לחלק מהתרבות היהודית, אפילו נמצא עדויות לכך שיהודים בודדים נטלו חלק פעיל בתחרויות.

במילים אחרות, לא המאבק נגד הגימנסיון בירושלים במאה השנייה לפני הספירה הוא זה שעיצב את יחסם את של היהודים לספורט. אין ראיה לכך שהוא זה שקבע לכאורה את הניגוד הבלתי מתפשר בין "יהדות" לבין "תרבות הגוף" לדורות, ולא היה בכוחו למנוע התעסקות של יהודים בענפי ספורט שונים בדורות שלאחר מכן (וראוי להבחין כאן בין תחרויות ספורט לבין תחרויות הלודרים או מירוצי המרכבות בקרקסאות בתקופה הרומית-ביזנטית). אבל בכל מקרה, עובדה היא כי אף-על-פי שישנן עדויות על יהודים, כולל חכמים, שעסקו בפעילות גופנית כזאת או אחרת (התעמלות, מישחקי כדור, שחייה בים, התגוששות), לא ניתן שום מעמד נורמטיבי לעיסוק בספורט בתרבות היהודית עד לעת החדשה.

השינוי כלפי הספורט ותרבות הגוף בתנועה היהודית

ספרי מכבים הפכו נגישים לרוב הקוראים היהודים רק מתחילת המאה ה- 19. רק אז יכול היה הקורא להזדעזע ממעשי המתייוונים ולקבוע עמדה שלילית כלפי ספורט ותחרויות ספורט. אין אפוא מקום להניח כי העובדה שחינוך גופני לא נכלל בתכנית החינוכית של ההשכלה נובעת מזכר מעשה הגימנסיון בירושלים במאה השנייה לפני הספירה ולא מעמדה שמרנית. השינוי ביחס לספורט נבע מתהליך הדרגתי של "גילוי הגוף" בתרבות האירופית במאה ה- 19, ממעמדו של החינוך הגופני באידאל החינוכי והאסתטי (Bildung) של האדם האירופי וממעמדו באידיאולוגיה הלאומית-רומנטית. בהשפעת הגורמים הללו חל שינוי ביחס אל תרבות הגוף ואל הספורט בחלק מן החברה היהודית, ובעיקר בתנועה היהודית הלאומית, וקמו אגודות הספורט היהודיות הראשונות כחלק מהתהליך של שינוי תדמיתו ודמותו של היהודי המודרני ועיצובה של היהדות המודרנית.

התגובה של רוב היהדות האורתודוקסית לתהליך זה היתה הגדרתו של הספורט היהודי כגילוי חדש של "התייוונות" מודרנית. למעשה, אפוא, רק בעת החדשה חזר סיפור הגימנסיון לשמש דוגמה שלילית וכאות אזהרה מפני ההתפקרות של היהודי המודרני. הסיבה העיקרית לכך היתה שהיחס החיובי כלפי "תרבות הגוף" היה חלק בלתי נפרד מהתהליך של "שינוי הערכים" בחברה היהודית, שהאורתודוקסיה התנגדה לו ונלחמה בו כביטוי קיצוני של היתפסות ל"תרבות זרה" וזניחת הערכים היהודים הישנים.

חשוב להזכיר כאן כי הקריאה החדשה של המסורת היהודית גם בכל הקשור לספורט נבעה מן הצורך המודרני למצוא לגיטימציה לעיסוק הזה במסורת היהודית. אבל בעוד מקס נורדאו טען כי היהודים בעבר נהרו לזירה ואף השתתפו בהיאבקות תוך הסתרת מוצאם היהודי, גרס ז'בוטינסקי לעומתו כי העולם צריך להיות אסיר תודה ליוונים, שעשו את הספורט לאמצעי של חינוך.

ההתעמלות כחלק מתיקון הגוף

לא כאן המקום לתאר את התפתחותן של אגודות הספורט היהודיות. אזכיר רק כי אגודת "מכבי" הראשונה (ראשון לציון-יפו, לימים מכבי תל-אביב) נוסדה בתל-אביב בשנת 1906, ואחר-כך הוקמו סניפים נוספים ברחבי הארץ. בירושלים נוסד ארגון "מכבי" בשנת 1911, והיו בו כ- 200 חברים, ובעקבותיו הוקמו אגודות מכבי שונות במושבות. אגודות אלו היו ביטוי ל"ירושלים החופשית" שהאורתודוקסיה יצאה נגדה בשצף קצף וראתה בה חזרה על המעשה הנפשע מן המאה השנייה לפנה"ס.

אגודת "מכבי" עודדה את ההתעמלות כחלק מהתהליך הגאולה ותיקון הגוף היהודי:
"גופו של ישראל סבא כפף באשמת צוררינו, שסגרו אותו בתוך רחובות הגיטו הצרים והחשוכים. ושם שכחו עצמותיו להתנועע, קומתו להזדקף, והיה למשל ולשנינה בגוים בחולשתו הגופנית. ובעזבו את הגיטו, ויצא אל המרחב, גם אז לא טפל בהתפתחות גופו, ונשאר חלש כשהיה... אולם אנו, דור התחיה בארץ התחיה, חלילה לנו ללכת בדרך זו! עלינו לתקן את המעוות. עלינו לשוב להיות דור בריא בגופו וברוחו, עברים בעלי גו ישר וקומה זקופה! עלינו לאזר את שארית כוחותינו כדי לצאת מהמצב הגופני העלוב בו אנו נתונים, ולתכלית זו עלינו  להשתמש באמצעים המובילים אל המטרה בדרך היותר קצרה וקלה"(5).

הדרך קצרה והיעילה היא ההתעמלות העממית. הכרוז הזה הציב את היהודי הארץ-ישראלי של לפני הגלות, ובכלל זה של ימי בית שני, כניגודו של היהודי הגלותי; כיהודי "בריא", אף כי לא טען ש"בריאות" זו היתה פועל יוצא מהתעמלות עממית דווקא.

ההתעמלות (כמו החקלאות, ואחר-כך האמנות) היתה לחלק מהפרוגרמה של בית-הספר העברי בארץ-ישראל. בכל מקרה, רק בארץ-ישראל יכלו ההתעמלות והספורט העממי להפוך לחלק מהתכנית החינוכית ומהתרבות הארץ-ישראלית החדשה: "רק פה בארץ-ישראל, יכלה אגודת התעמלות להיעשות להסתדרות עממית - רק כאן יש לפניה תפקיד לאומי ותרבותי כה חשוב".

ושוב, צריך להבחין בין הפיכת הספורט העממי לחלק מן התרבות העברית החדשה לבין הפיכת הספורט התחרותי לחלק ממנה. ההתנגדות של האורתודוקסיה התחלפה במשך הזמן מהתנגדות לספורט עממי להתנגדות לספורט תחרותי (ובעיקר לתחרויות ספורט הנערכות בשבת). הספורט התחרותי, ולא העממי שנועד ל"הרמת מצב החינוך הגופני", הוא שתואר כביטוי ל"התייוונות" בנוסחה המודרני. ה"אולימפוס" מייצג את הספורט ההישגי והתחרותי, והוא שמוצב כניגודו המוחלט של "סיני", אורח החיים הדתי וערך התורה.

סיכום

הטענה שהיהודי החילוני המודרני אינו נוטה לעסוק בפעילות גופנית (כ- 70% מהאוכלוסייה היהודית אינם עוסקים בפעילות גופנית כלשהי) בגלל זכר הקמת הגימנסיון בירושלים - אין לה אפוא על מה לסמוך. היהודי החילוני עושה דברים רבים שאינם מתיישבים עם "מנהגי האבות", ולא ברור מדוע יש לטעון כי דווקא ההימנעות מפעילות גופנית היא התוצאה היחידה מהמשקע ההיסטורי מימי מרד החשמונאים. אם נכון הדבר שהישראלי המצוי ממעט לעסוק בפעילות גופנית לעומת המצב בחברות המערביות, את הקולר אי אפשר לתלות בתיאור השלילי של הספורט בגימנסיון ההלניסטי בירושלים של אמצע המאה השנייה לפנה"ס.

ובכל זאת, מדוע צריך היה לבחור דווקא בשם "מכבי" כשמם של אגודות ספורט? הסיבה לכך היא כנראה כי לא נמצא ברפרטואר ההיסטורי היהודי שם טוב יותר, והחיפוש אחרי שם בעל קונוטציה היסטורית הוא שחיבר בין "גבורת המכבים" לפעילות גופנית.

 

1. ראו לעניין זה - א. בשקין (1997/8). "חג החנוכה בשיח הציוני: על-פי 'ספר המועדים'", זמנים 61, עמ' 38-51.
2. ראו:* Chambers, R. R.. (1980). Greek Atheletics and the Jews 165 B.C. - A.D. 70, Miami University.
   * Harris, H.A.(1976) Greek Atheletics and the Jews, Cardiff.
3. מתוך הספרות העשירה על הספורט, מוסדות הספורט ותחרויות הספורט בעולם ההלניסטי, ראו:
   Marrou, H. I. (1956). A History of Education in Antiquity, The University of Wisconsin Press, pp. 116-132.
4. ראו שוורץ, י. (תשנ"ה). "המשחק בכדור בחברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד", ציון ס (ג), עמ' 246-247.
5.  כרוז ועד אגודת ההתעמלות "מכבי" לדור הצעיר, ירושלים, חג המכבים תרע"ט (1919)
6. (תרע"ג). האחדות, שנה ד, גליון 21, אדר.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel