תולדוט אתר ההיסטוריה - כתות נוצריות ביפו

"מונט-הופ"

בשנת 1852 נוסדה בארץ שכונה של מאמינים נוצרים, שבראשה עמדה גברת קלורינדה מיינור מפילדלפיה שבארה"ב. לשכונה קראו מונט-הופ (הר התקווה, בעברית) - אולי רמז לגבעה שעליה הוקמה (כיום בית הספר המקצועי "שבח" ברחוב המסגר). בני הקבוצה היו שומרי שבת נוצרים, שהחליטו להתיישב בארץ הקדושה ולהמתין בה לביאת המשיח.
בני השכונה סבלו קשות, הן מהתנאים הקשים ששררו אז בארץ והן משכניהם הערבים, שהתאנו להם ואף הפילו בהם קורבנות לאחר שבזזו אותם ואנסו כמה מנשותיהם. בעקבות הקשיים חזרו כמה מהם לארה"ב.

בשנת 1855 נפטרה המייסדת, גב' ק. מיינור, ובנה צ'רלס קיבל לידיו את ניהול ענייני השכונה. לאחר שמתיישבים מספר נטשו את המקום והוא נתדלדל, התפרקה השכונה.

"מודל פארם" - חווה לדוגמה

בשנת 1856 רכש שליח המיסיון האנגלי, א. א. אייזקס, חלקת אדמה לא הרחק מיפו, במטרה להקים עליה חווה לדוגמה. ואמנם נקרא המקום באנגלית: "מודל פארם".
באמצעות הקמת החווה קיוו המיסיונרים למשוך אליהם יהודים מתושבי יפו, להעסיקם ולהכניסם תחת כנפי הנצרות. הניסיון לא הצליח; יהודים לא הגיעו, ולא חלפו ימים רבים והמקום נעזב.

לאחר ייסוד העיר תל-אביב נרכש המקום על-ידי יהודים, ובו הקימה חברת החשמל ברשות מייסדה, פנחס רוטנברג, את המפעל הראשון להספקת חשמל לעיר העברית.
ב- 1923 הוארו לראשונה הרחובות, וב- 1926 - הבתים. כיום משמש המקום משרד ראשי של החברה ושוכן בין דרך פתח-תקווה לרחוב החשמל.

המושבה האמריקאית ביפו

בשנת 1866 מגיעה לארץ קבוצה בת 156 איש על-מנת להשתקע בה. רוב בני הקבוצה היו נוצרים פרוטסטנטים, שהשתייכו ל"כנסיית המשיח" אשר במדינת מיין שבארה"ב. בראש הקבוצה עמד המטיף ג'ורג' ג'ונס אדמס. אנשי הקבוצה רכשו שטח קרקע לא הרחק ממרכז העיר יפו והקימו עליו את בתי-העץ שהביאו עמם מארה"ב (בתים טרומיים ראשונים בארץ ישראל). הקבוצה מנתה נגרים, נפחים ועוד בעלי מקצועות שאומנו טרם נסיעתם הנה ("הכשרה") על- מנת להקל עליהם את קליטתם וקיומם בארץ החדשה. גם את כלי אומנותם הביאו הללו עמם. מטרתם היתה לחיות בארץ-הקודש. הם האמינו כי סיועם לפיתוח הארץ הקדושה יזרז את בואם אליה של יהודים מכל קצוות תבל, וכשאלה יתקבצו ויבואו, יופיע גם ישו המשיח.

התנאים הקשים והמחלות הפילו חללים רבים בקרב אנשי השכונה, ובטרם יצאה שנה מיום בואם, החליטו רובם לחזור לארץ מוצאם. ממשלת ארה"ב העמידה לרשותם אונייה מיוחדת שתחזירם למולדתם.
לפני צאתם מכרו האמריקאים את כל רכושם ונכסיהם ועל שטחה של המושבה האמריקאית התיישבה קבוצה דתית מבני וירטמברג שבגרמניה - הטמפלרים, בני ההיכל.

הסופר האמריקאי מרק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867 כעיתונאי מטעם העיתונים "הרולד" ו"טריביון" (שני עיתונים נפרדים באותם ימים), נפגש עם שרידי הקבוצה, ובספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (תרגום לעברית של ספרו "תמימים בניכר") הוא מספר על גורלם המר והטראגי של בני המושבה.

המקום מוכר בימינו כ"מושבה הגרמנית ביפו", אך הוותיקים זוכרים אותו בשם "אמליקן" - שיבוש השם "אמריקן" בפי הערבים.
כיום חוצה את השכונה רחוב אורבוך, שתחילתו ברחוב אילת וסופו סמוך לכנסייה סן-עמנואל.

המושבה הגרמנית ביפו

הטמפלרים - כת בני ההיכל - הגיעו ליפו בשנת 1869 ממחוז וירטמברג שבגרמניה ורכשו את השטח והבתים של המתיישבים האמריקאים, שנטשו את המקום ושבו לארצם. הטמפלרים הוסיפו בתי-אבן משלהם בסגנון ארץ מוצאם וכן בנו את הכנסייה סן-עמנואל במעלה רחובה הראשי של השכונה - כיום רחוב אורבוך.

לא הרחק מגבול השכונה (תחילת רחוב המרד דהיום), הקימו הטמפלרים מאפייה מודרנית, הראשונה מסוגה בארץ, "מאפיית קייזר", בה אפו לחם בנוסח אירופאי - חידוש גדול באותם ימים.

בואם של הגרמנים פתח עידן חדש בפיתוחה של הארץ כולה: הם היו אבות הבנייה המודרנית בחבל ארץ זה, הכניסו לבתיהם מים זורמים בצינורות, חדרי-רחצה ושירותים, ולראשונה בארץ - תעלות ניקוז וביוב לבורות שופכין. הם הקימו בתי-מלאכה ומפעלי תעשייה מודרניים והשתמשו בציוד ובכלי עבודה שלא היו מוכרים בארץ עד אז.

"בני ההיכל" הקימו בארץ ארבע מושבות חקלאיות: שרונה - ליד יפו (1871) (כיום הקריה בתל-אביב), וילהלמה - ליד העיר לוד (1902) (כיום בני עטרות), ולדהיים - על גבול עמק יזרעאל והגליל התחתון (1907) (כיום אלוני-אבא), וכן את בית-לחם הגלילית - בשכנות לוולדהיים (1906). בנוסף ליישובים החקלאיים דלעיל, הקימו הטמפלרים ארבע שכונות עירוניות: שתיים ביפו (1869, 1903), אחת בחיפה ואחת בירושלים (1873).

מושבותיהם ושכונותיהם של הטמפלרים התקיימו בארץ עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. סמוך לתאריך זה נחשפו הקשרים ששררו בין הטמפלרים לבין המפלגה הנאצית בגרמניה, ואז נעצרו רבים מהם על- ידי השלטונות הבריטיים והוגלו למחנות-מעצר באוסטרליה. מעטים מהם הוחזקו גם במחנות-מעצר בארץ. עם קום מדינת ישראל עבר הרכוש הגרמני שהותירו הטמפלרים לידי ממשלת ישראל בהסדר מיוחד במסגרת השילומים.

מלון "פארק" - בית יוסטינוב

ברחובה הראשי של המושבה הגרמנית (רחוב אורבוך דהיום) הוקמו שני בתי-מלון מפוארים: האחד הוא מלון ירושלים והשני, הגובל בו, מלון פארק. ממול, מעבר לרחוב, שכנו משרדי חברת הנסיעות הבינלאומית - "קוק".
מלון פארק היה מוקף גן מרהיב ביופיו, בו פיכה מעיין מים זכים ובקצהו היה גן-חיות זעיר.

במלון זה התאכסנו בשנת 1898 הקיסר וילהלם השני ופמלייתו, בהגיעם לביקור בארץ הקדושה. אונייתם עגנה בחוף חיפה, שם קיבלו את פניהם אנשי המושבה הגרמנית שבפאתי העיר. משם עשו דרכם ליפו, ואת לילם בילו במלון פארק שבמושבה הגרמנית. למחרת היום המשיכה כל הפמליה לירושלים. בכניסה למקווה-ישראל ציפתה להם פמלייתו של ד-ר הרצל, ושם התקיימה הפגישה ההיסטורית בין השניים.

את מלון פארק הקים הברון פלטון פון יוסטינוב, שהגיע ליפו עם הטמפלרים מוירטמברג. אל וירטמברג הגיע הברון מרוסיה מולדתו, אותה נאלץ לעזוב לאחר שהחליט להמיר את האורתודוכסיות שלו בפרוטסטנטיות, ובכך שרף את כל הגשרים עמה.

במושבה הגרמנית פגש הברון בבתו של האל – תושב השכונה גם הוא - והשניים באו בברית הנישואין. גם האל היה מומר, יהודי יליד פולין שהתנצר בצעירותו ונשלח מטעם המיסיון לחבש. שם נשא לו לאשה חבשית יפהפייה מבית המלוכה החבשי ונשלח בתוקף תפקידו לארץ ישראל, לשם באו הטמפלרים זמן קצר קודם-לכן. המושבה שזה עתה הוקמה מצאה חן בעיניו והוא החליט להתיישב בה.

געגועיו של הברון למולדתו רוסיה גברו, וסמוך למלחמת-העולם הראשונה החליטו הוא ורעייתו לחזור לשם.
עם צאצאיו של אותו יהודי מומר ואשתו החבשית, שאת בתם נשא לו לאשה הברון פון יוסטינוב, נמנה השחקן המפורסם פיטר (פון) יוסטינוב, שהגיע ארצה לפני שנים מספר לחפש בה את שורשיו.
המלון לשעבר משמש כיום את הכנסייה האנגליקנית.

מלון ירושלים

מלון זה, הגובל במלון פארק, הוקם על-ידי הרדג, שהיה סגן הקונסול האמריקאי ביפו.
חדרי המלון לא היו מסומנים במספרים, כמקובל, אלא בשמות שבטי ישראל, וכאשר התרחב המלון ושנים-עשר השבטים לא היה בהם די, הוסיפו עליהם את נביאי ישראל.

מול שני בתי-המלון התמקמו משרדי חברת הנסיעות הבינלאומית של האחים קוק, הלוא היא חלוצת התיירות המאורגנת לארץ ישראל.

השכונה הגרמנית "ואלהלה" ("גן עדן האלים")

זו נוסדה בשנת 1903 על-ידי קבוצת נוצרים מגרמניה. השכונה השתרעה על השטח שבין הרחובות שלוש, אילת ופינס דהיום.

בשכונה הוקם בניין הקונסוליה הגרמנית (בפינת רחוב שלוש ורחוב אילת), ומעבר לפינה ממוקם פונדק לורנץ בסגנון גרמני מובהק. לא הרחק משם (ברחוב אילת) הקים איש בשם וגנר את מפעלו. בתקופת מלחמת-העולם הראשונה שימש מפעל זה את התעשייה הצבאית התורכית-גרמנית. בעלות-הברית, בריטניה וצרפת, ראו בו מטרה צבאית, ובשנת 1915 התקרבה לחוף יפו אוניית-מלחמה צרפתית, הפגיזה בתותחיה את הבניין והרסה כליל את קומתו העליונה.

שרונה

השכונה נוסדה בשנת 1871 על-ידי איכרים מכת הטמפלרים. שמה של המושבה, שרונה, נגזר מהשם שרון, שהגרמנים ייחסו בטעות לאזור בו הקימו את מושבתם.

חריצותם של אנשי המושבה הניבה תוצאות ברוכות, ותוך זמן קצר הפך המקום לאזור חקלאי פורח ומשגשג.
בתי המושבה הצטיינו ביופיים וטבלו בגינות-נוי יפות.

בעת מלחמת-העולם השנייה הסבו הבריטים את המושבה כולה למחנה-מעצר לגרמנים תושבי הארץ (עד להגלייתם לאוסטרליה) ולבסיס כוחות המשטרה והצבא אשר לחמו בעלייה הבלתי-ליגאלית לארץ ובכוחות המגן העבריים.

עם קום המדינה שוכנו בשטח כל משרדי הממשלה, ומכאן נובע השם "הקריה" - קריית משרדי הממשלה.
אך קודם-לכן שימש המקום כבסיס לצה"ל שבדרך.