תולדוט אתר ההיסטוריה - שכונות יהודיות בטרם עיר

"נחלת דוד"

בשנת 1883 (תרמ"ג) הגיע ארצה מהעיירה מזריטש שברוסיה ר' דב דוד פלמן, שביקש לרכוש נחלה בארץ ישראל, כדי שיוכלו הוא ובני-ביתו להתנתק מהגולה, לבנות את חייהם בארץ אבותיהם ואף לקחת חלק בבניינה. לאחר חיפושים נזדמנה לו כברת קרקע כבת 40 דונמים "לא הרחק מיפו", באדמות הכפר סומיל - הקרקע בחלקה היתה נטועה פרדס.

ר' דב דוד חזר לרוסיה, ובראשית 1884 עשו את דרכם ארצה ר' דב דוד, אשתו שרה-איטה, ארבעת בניו ושלוש בנותיו - הגדול שבילדיו בן 17 והקטנה שבהם בת שנה. אליהם נלוותה גם אמו הזקנה, רבקה.
בארץ התיישבה המשפחה על הקרקע שנרכשה על- ידי אבי המשפחה. מסביב לפרדס הקימו משק, שכלל פרות חולבות, שדה תבואה, גן ירק ומשק עופות. בודדים ומרוחקים היו מכל מרכז יהודי, וכך חיו להם בבדידות בסביבה ערבית.

באותה שנה (1884) נפגע ר' דב דוד ממכת-שמש, ובחודש יולי הוא נפטר מבלי שהוציא אף את שנתו הראשונה בארץ. על-אף האסון הכבד שפקד אותם, היתה החלטתם נחושה - להמשיך ולא לעזוב את המקום.
שרה-איטה, בעזרת ילדיה הגדולים, ניהלה את המשק והשגיחה על הפרדס, ואז פקדם שוב אסון:
שבועות אחדים לאחר מות האב, מתה גם הבת הקטנה בטרם ימלאו לה שנתיים ימים. אך שרה-איטה, למרות כל ההפצרות לנטוש את המקום ולחזור לעיר מולדתה ומשפחתה, החליטה להישאר. בשל אומץ-לבה ונחישות החלטתה, זכתה לכבוד והערצה מצד שכניה הערבים, שהיו לה ולילדיה למגן מפני הנוודים ועוברי-האורח אשר ניסו להתאנות למשפחה המבודדת.

בשנת 1936 נפטרה שרה-איטה - והיא בת 83 שנה. בריכת-השחייה בגן הדסה (בעבר), ורחוב הפרדס (כיום), בסמוך לבניין העירייה, משתרעים על שטחה של הנחלה - היא נחלת דוד על-שם אבי המשפחה, ר' דב דוד פלמן.

נווה-צדק - שמעון רוקח (מייסד) וצאצאיו

שמעון נולד בירושלים בשנת 1863 לאביו, ר' יצחק - שעלה ארצה בנעוריו, בשנת 1840 (ת"ר), עם אביו יוסף וכל בני-ביתו - ולאמו, מרים בת ר' ישראל בק, מחלוצי הדפוס בארץ. אבי האב, יוסף, חכר בשנת 1884 (תרמ"ד) מהממשלה התורכית את הזיכיון לגביית "מס נסיעות" מבעלי העגלות שעברו בדרך ירושלים - יפו, ואז שלח את בנו שמעון ליפו לגבות שם את המס מהיוצאים ירושלימה - וכך הפך שמעון לתושב העיר. כעבור כשנה הצטרף אליו אחיו אלעזר, ושניהם יסדו את האגודה "עזרת ישראל", ששמה לה למטרה לסייע לנצרכים ולעולים. בין יתר פעולותיה, דאגה האגודה למציאת פתרון למצוקת הדיור הקשה, שהלכה והחמירה עם גידולה של הקהילה היהודית ביפו. שמעון הציע לאגודה להקים שכונה עברית מחוץ לגבולה של יפו, ויחד עם אחיו אלעזר נרתמו לביצוע המשימה. הרעיון החל לקרום עור וגידים בשנת 1887, עת נחלץ למשימה גם אהרון שלוש, עסקן ציבור בכל רמ"ח איבריו ובעל הקרקעות שעליהן הוקמה השכונה.

שמעון רוקח היה מהראשונים שבנו את ביתם בשכונה. את הבית הקים בקצה השכונה, ברחוב שלימים נקרא על שמו. שמעון רוקח היה ממייסדי הקואופרטיב הראשון בארץ ישראל, שנוסד בשנת 1900 (אגודת פרדס), ובניו, יצחק ויוסף, נמנו עם ראשי ענף ההדרים בארץ. בנו האחר, ישראל, שימש כראש עיריית תל-אביב בשנים 1936-1952. גם שתי בנות היו לו - חנה ומרים.

נווה-צדק - אהרון שלוש (מייסד) וצאצאיו

בשנת 1887 נוסדה על גבול יפו השכונה היהודית הראשונה - נווה-צדק. אגודת "עזרת ישראל", שפעלה ביפו ובראשה שני האחים שמעון ואלעזר רוקח, שמה לה למטרה, בין יתר פעולותיה למען הציבור היהודי, להקים שכונה יהודית עבור יהודים הגרים ביפו ואלה החדשים זה מקרוב באו. את האדמות, עליהן הוקמה השכונה, רכשו מאהרון שלוש - הוא עצמו עסקן ציבור מכובד. ברצותו לקדם את רעיון הקמת השכונה היהודית החדשה, הקל על תנאי הרכישה: את הקרקע מכר בפחות משוויה האמיתי ובתשלומים נוחים לתקופות ארוכות. השכונה תוכננה מלכתחילה לאכלס 48 בתי-אב (הרחובות רוקח, שטיין) ב- 3 שורות בתים צמודים אחד למשנהו. עד מהרה באו והצטרפו משפחות נוספות רבות והשכונה גדלה והתרחבה ונוספו הרחובות: כפר סבא, שרעבי, בוסתנאי, אלרואי, אמזאלג, נוה צדק, אחווה ורחוב שלוש.

אהרון שלוש נולד בשנת 1829 באוראן שבאלג'יר לאביו אברהם. בהיותו בן 11 עלה ארצה עם הוריו וכל בני-ביתם. בקרבת חיפה נטרפה סירתם ובין הטבועים היו שני אחיו - יוסף ואליהו.
אהרון שלוש הקים את ביתו בכניסה לשכונה החדשה. בחצר ביתו הקים בית-כנסת - כבסיס לקהילה היהודית שתקום שם.

בגלל האיסור לרשום קרקעות על שמות של נתינים זרים ומתוך אמון בלתי-מסויג ביושרו ובניקיון כפיו של שלוש, הסכימו רוכשי הקרקעות מטעם אגודת "עזרת ישראל", שהן תישארנה רשומות על-שמו גם לאחר שנבנו עליהן הבתים. לאחר פטירתו (י"ז, ניסן תר"פ 1920) מצאו בצוואתו כי על יורשיו לדאוג להעביר את הקרקעות על-שם הקונים ללא תשלום דמי העברה והוצאות אחרות.

בנו בכורו של אהרון, אברהם חיים, נולד ביפו בשנת 1867 (תרכ"ז) והקים מפעל למרצפות ועזרי בנייה בשיתוף עם אחיו יוסף אליהו, בסמוך לבית המשפחה בנווה-צדק. האחים הקימו במשותף חברה קבלנית לבניין, שבנתה את בית-ספר לבנות ואת אליאנס, את גימנסיה הרצליה, חלק מבתי אחוזת בית, ועוד. אברהם חיים נפטר בשנת 1925 (תרפ"ה). נכדתו אנינה, בת בתו שמחה, אשת ד"ר יוסף פומרוק, היתה ממקימי המוזיאון לתולדות תל-אביב-יפו וניהלה אותו שנים רבות.

יוסף אליהו, בנו השני של אהרון שלוש, נולד ביפו בשנת 1870. הוא נקרא על-שם שני אחי אביו שטבעו בסירה בדרכה לחוף חיפה. נמנה עם מייסדיה ובוניה של אחוזת בית - אחר-כך תל-אביב. הוא נפטר בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירת רעייתו פרחה לבית מויאל.

למען הנצחת זכרו ופועלו, קראה עיריית תל-אביב רחוב על שמו, הוא רחוב יוסף אליהו שבין הרחובות אבן גבירול לשדרות ח"ן.

יעקב, צעיר בניו של אהרון, נולד ביפו בשנת 1880 (תר"מ). גם הוא נמנה עם מייסדיה ובוניה של שכונת אחוזת בית. יעקב לא לקח חלק פעיל בעיסוקי המשפחה. הוא נהה אחר נטיותיו הרוחניות והשתלם בביירות בספרות ערבית ובמדעי המזרח. יעקב כתב שירים ומאמרים בשפה הערבית, שפורסמו בעיתונות הערבית והעברית. כמו כן פרסם מחקרים על-אודות הזיקה שבין השירה הערבית לשירה העברית, שהושפעה ממשוררי ספרד היהודים. יעקב היה גזברו הראשון של בנק אפ"ק ונמנה עם חברי הנהלת הבנק. הוא שירת את הבנק יותר מ- 40 שנה. במאורעות 1939-1936 שכל את בנו, המהנדס גבריאל, שנרצח בידי פורעים ערבים ליד רמלה. יעקב שלוש נפטר בתל-אביב בשנת 1944.

אהרון שלוש התברך בארבע בנות: רחל (מהודר), ג'מילה (פדירה), סולטנה (לוריה) ולונה.

לימים נמנו שלושה מצאצאיו עם מייסדי ובוני אחוזת בית: יוסף אליהו (שדרות רוטשילד 9), יעקב (שדרות רוטשילד 11) ורחל בתו ובעלה בנימין מהודר, שהצטרפו לבתם שרה (שדרות רוטשילד 6), שנתאלמנה מבעלה בן-ציון דה-לוי ריזו, שנפטר ביום הגרלת מגרשי אחוזת בית.

"בעת חופתו היתה פטירתו"

לקראת סוף שנות החמישים, בביקורי בבית-הקברות הישן של יהודי יפו, נתקלתי במצבה המספרת על "בחור כארזים שנגדע....קומתו דמתה לתמר... בעת חופתו היתה פטירתו... הבחור הנחמד יוסף שלוש, שהלך לעולמו בשנת תרכ"ה (1865)". צילמתי את המצבה, וכשהראתיה למבוגרים שבין אנשי משפחת שלוש, לא ידע איש מהם מאומה על קרוב-משפחה בשם זה, והחליטו שכנראה אין הוא מבני-משפחתם. לימים, בעת שנערכה אזכרה למשה שלוש בבית-הכנסת הסמוך לבית אבי המשפחה שבנווה-צדק, כשהוצא ספר התורה, נתקלה עינו של אהרון (בנו של משה) בכתובת רקומה על גבי הפרוכת, האומרת כי ספר התורה הוקדש על-ידי אהרון שלוש לזכר אחיו יוסף שבעת "חופתו היתה פטירתו", מיד נזכר הוא בתצלום המצבה שהצגתי בפניו שנים אחדות קודם-לכן, וכך התברר כי אברהם, אבי משפחת שלוש שהגיע ארצה בספינת המפרשים, נתברך בהיותו בארץ בבן נוסף, שקראו יוסף על-שם בנו בכורו אשר טבע בסירה בדרכו לחוף, אך הלה לא האריך ימים ונפטר סמוך לחופתו, כמצוין על גבי המצבה.

מראשוני השכונה – דוד הלוי זליבנסקי (שמואלביץ)

נולד בשנת 1843 בפלך מינסק שברוסיה. לשם שחרורו מחובת שירות בצבא הצאר נרשם כבנה של משפחת זליבנסקי, שלא בורכה בצאצאים, וכך, כבן יחיד, פטור היה משירות בצבא. הוא נשא לאשה את שפרה לבית קסמיוביץ - משפחה של בעלי מאפיות - ואצלם למד את המקצוע.

בשנת 1886 (תרמ"ו) עלה ארצה, והתיישב ביפו. כשנוסדה שכונת נווה-צדק היה בין ראשוני מקימי הבתים בה. בשנת 1889 הקים בסמוך לביתו את המאפייה, שבמשך כל ימות השנה אפו בה לחם ולקראת הפסח אפו בה מצות.

בשנת 1917 פרש והעביר את ניהול בית-החרושת לבניו ולנכדו ישראל דננברג, ומאז עוסקת המאפייה באפיית מצות בלבד. עקב גידול צריכת המצות, יצא ישראל דננברג בשנת 1927 לגרמניה ושם רכש ציוד ומכונות מודרניות, שבעזרתם פיתח ושכלל את הייצור.

מראשוני השכונה – מאיר אלכמייסטר

נולד בשנת 1854 בפולין. כשבגר, השתלם במקצוע הרוקחות. בשנת 1876 (תרל"ו) עלה לארץ והתיישב בירושלים, בה עבד כרוקח בבית-החולים "משגב לדך". אחר-כך נתמנה לרוקח המושבה ראשון-לציון. כעבור שנים מספר עבר ליפו והיה מראשוני הרוקחים היהודים ביישוב החדש ביפו.

עם ייסוד שכונת נווה-צדק הצטרף לבוני השכונה, בנה בה את ביתו וחי בה כל ימיו. נפטר בשנת 1932.
בסורג שמעל לכניסה לביתו היו חקוקות בלועזית ראשי-התיבות של שמו - M.A.

אנשי-הרוח בקרב תושבי השכונה

ברחוב רוקח פינת רחוב שלוש התגורר הסופר ש"י עגנון, שזכה לימים בפרס נובל. בכמה מספריו תיאר את השכונה, את דמויותיה ואת סביבתה הקרובה.

הסופר יוסף חיים ברנר, ששימש גם כמורה בגימנסיה הרצליה, התגורר בחדר שכור, בבית טובה פשה שולמן שברחוב רוקח פינת רחוב נווה-צדק. בחדרים אחרים באותו בית התגוררו הסופרת דבורה בארון ויצחק אהרונוביץ, מעורכי העיתון הפועל-הצעיר.

בשכונה התגוררו גם הסופר ש. בן-ציון ובנו הצייר נחום גוטמן וכן יוסף שפרינצק - ממייסדי מפלגת הפועל-הצעיר ולימים היו"ר הראשון של הכנסת. על גבול השכונה עמד ביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והשכונות. בתקופה מאוחרת יותר נתמנה לרבה הראשי של ארץ ישראל. בביתו שכנו גם משרדי ועד הקהילה והרבנות הראשית למחוז יפו.

נווה-צדק כמרכז יהודי-תרבותי

בשכונה התפתחו חיים יהודיים תוססים. הוקמו בה בתי-כנסת לעדות השונות ובתי-ספר, הודפס עיתון עברי ("הפועל-הצעיר"), והשפעתם של הסופרים ואנשי- הרוח אשר בקרב תושבי השכונה הטביעה את חותמה על האווירה ששררה בה.

בית-הספר העברי הראשון הוקם בשכונה על-ידי ישראל בלקינד מהביל"ויים. לאחר שבית-הספר נסגר מחוסר אמצעים, הוקמו על-ידי חברת אליאנס – היא "כל ישראל חברים" - שני בתי-ספר: אחד לבנים והשני לבנות. אך מאחר שמוסדות אליאנס לא נתנו את דעתם על חינוך ציוני דווקא, נרכש בית-הספר לבנות של אליאנס על-ידי תנועת חובבי-ציון, על-מנת שיוכלו להעניק את הדגש הציוני בחינוך התלמידות – אמהות העתיד. וכך קרה, שהורים לבנים אשר רצו להקנות להם חינוך ברוח ציונית, שלחו אף אותם לבית-הספר לבנות. עם התלמידים החריגים האלה נמנו משה שרת - לימים שר החוץ הראשון של ממשלת ישראל וראש- ממשלתה - הצייר נחום גוטמן, בנו של הסופר ש. בן- ציון, העתונאי המפורסם אורי קיסרי (קייזרמן), ועוד. היום משמשים בניינים אלה את תיאטרון נווה-צדק ולהקת ענבל. אגב, הקבלנים בוני הבתים היו תושבי השכונה אף הם: האחים אברהם חיים ויוסף אליהו שלוש. עד להקמת בנייני בית-הספר פעל המוסד בבית משפחת תאומים רבינוביץ; בית גדול, רב אגפים, ברחוב עין יעקב 14 בשכונה. באגפים אחרים בבית זה התגוררו מורי בית-הספר, ברובם אזרחים רוסיים, ולכן נקרא המקום "האוטונומיה הרוסית". בעת ההיא, עת תקופת הקפיטולציות - זכויות יתר לאזרחי מדינות זרות - לא יכלו אנשי השלטון התורכי להיכנס לתחומו של הבית מבלי שיאושר הדבר על-ידי הקונסול הרוסי. עובדה זו נוצלה היטב על-ידי ראשי הציבור העברי. העיתון "הפועל-הצעיר", שנאסרה הפצתו, הודפס בהקטוגרף בבית זה.

שכונת נווה-שלום

בשנת 1890, כשלוש שנים לאחר ייסוד השכונה העברית הראשונה נווה-צדק, הוקמה השכונה העברית השנייה, היא נווה-שלום.
מייסדה ומקימה של השכונה, ר' זרח ברנט, היה גם בין מייסדי פתח-תקווה. בשנת 1890 רכש את רובה של הקרקע מידי בעליה הערבים, אליה סופח השטח הגובל עם נווה-צדק שנגאל על-ידי אהרון שלוש ובכספו בנה בה בתים לשכירות, למען אלה שידם אינה משגת לבניית בתים. אך היהודים מיאנו לבוא ולהתיישב בהם מחמת ריחוקם מהמרכז ביפו.

על-מנת לשמש דוגמה לאחרים, באו ר' זרח ברנט ובני-ביתו והתיישבו במקום - משפחה יהודית בודדה, מוקפת שכונות ערביות. לא פעם התנכלו להם הערבים, ובאחת הפעמים ניסו לשדוד את כספם. התנהל מאבק שבסופו אילצום השודדים לשלם כופר, וכך ניצלו.
רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ הלוי, בא אף הוא להתגורר במקום - קרוב לים - בעקבות המלצת הרופאים לאשתו החולה. הרב ובני-ביתו שכרו מעון בקרבת החוף, למשך הקיץ בלבד, וכאשר השתפר מצבה של הרבנית ללא הכר, החליטו להישאר. הם היו מהראשונים שרכשו בית במקום, ובעקבותיהם באו משפחות נוספות והשתקעו שם.

בשנת 1896, כשגדל מספר תושבי השכונה, הוקם במקום מוסד חינוכי לתלמוד תורה. - "שערי תורה" - ולידו אולם בית-כנסת.

השכונות - מחנה יהודה, מחוה יוסף וכרם התימנים

שכונת מחנה יהודה נוסדה על-ידי תימנים, שראו עצמם כצאצאי שבט יהודה, ומכאן שמה. ארבעת בתיה הראשונים של השכונה הוקמו כבר בשנת 1896.

שכונת מחנה יוסף נוסדה בשנת 1904 ונקראת על- שמו של רבה הספרדי של יפו באותם ימים, הרב יוסף ארואץ. שתי השכונות צמודות לשכונות נווה-צדק ונווה-שלום וקרובות למגדל שלום. הקרקע עליה הוקמו שכונות אלו, וקרקעות נוספות באותו אזור, נגאלו על-ידי אהרון שלוש ויוסף מויאל. האזור כולו מוכר היה כ"שכונת אהרון" על שם אהרון שלוש.

שכונת כרם התימנים נוסדה בשנת 1904 על-ידי יוצאי תימן, והיא גובלת ברחוב אלנבי ובשוק הכרמל.

שכונת אוהל משה

נוסדה בשנת 1907 ונקראת על-שמו של משה אשולין. שכונת אוהל משה היתה השכונה היהודית האחרונה שהוקמה בטרם נבנתה העיר. השכונה ממוקמת מזרחית לנווה-צדק (כיום, רחוב פינס) והיא הקרובה ביותר לגבול השכונה אחוזת בית, שנוסדה כשנתיים לאחר מכן.

משה אשולין (יליד יפו 1881) עבד במשרדו של עו"ד ד. מויאל ושם התמחה בחוקי הקרקעות העות'מאניים המסובכים. את מומחיותו זו העמיד לרשות הציבור היהודי וסייע בגאולת קרקעות מהערבים ובהקמת השכונות מחנה יוסף, כרם התימנים ושכונת ברנר, שאליהן הועברו פליטי מאורעות 1921 מיפו. בכך סייע לאחיו במצוקתם ובד-בבד עזר להרחבת היישוב העברי. בקיא וידען היה באורחות הערבים, בלשונם ובמנהגיהם. יחסיו עמם היו יחסים של כבוד הדדי, והוא הסתייע בהם בעניינים שבטובת הציבור היהודי. היה פעיל באגודות עזרה שונות וזכה להערכה רבה בקרב הציבור. לאות הערכה זכה שהשכונה, שאדמתה נגאלה בסיועו, תיקרא על שמו.