תולדוט אתר ההיסטוריה

* הקיצור ו' המופיע במאמר, מתייחס לורמכט.

(Wehrmacht ; 'הכוח -הצבאי'). שמם של הכוחות החמושים של גרמניה ב-1945-1935. השם ו', שבא במקום השם הקודם רייכסור שהיה נהוג בימי הרפובליקה של ויימר, נתקבל עם הנהגת חובת שירות צבאי (בניגוד לחוזה ורסי) ב– 16 במרס 1935. באפריל 1938 היו בחיל היבשה 28 דיוויזיות, ובתחילת מלחמת- העולם השנייה - 75 דיוויזיות ובהן 24,000 קצינים בשירות פעיל וכ-2,700,000 חיילים, וזאת לעומת 100,000 אנשי-צבא, ובהם 4,000 קצינים, שהיו רשמית ברייכסור.

מ- 1938 לכול המאוחר התקדמה האינדוקטרינציה הנאצית בו' בצעדי ענק, במיוחד הודות להצלחות הבזק של היטלר בסיפוח שטחים בלי מלחמה (אוסטריה ; חבל הסודטים ; בוהמיה ומורביה ; ממל) ולשילוב השנתונים של חייבי שירות צבאי בחינוך הנאצי כבר לפני שירותם בצבא, במסגרת ההיטלריוגנד ושירות העבודה של הרייך. הביקורת שעדיין נשמעה אחרי המערכה בפולין בספטמבר 1939 על מעשי התועבה של הנאצים, נדמה רובה אחרי הניצחון על צרפת במאי-יוני 1940. כמעט שלא קמו עוד מתנגדים לפקודות הנפשעות של היטלר ב'מלחמה האידיאולוגית' נגד ברית-המועצות שהחלה ביוני 1941. רק כאשר התברר, בסתיו 1941, שלא היה אפשר לקיים את לוח הזמנים של תוכניות 'מיבצע ברברוסה' ושצריך היה להביא בחשבון במזרח אפשרות של למיצער מלחמה ארוכה - רק אז נשמעו בו' השגות על היטלר. רק מיעוט קטן בו' דחה מראש את המדיניות האלימה של היטלר. מיעוט זה, שבחלקו נוטרל, עמל זמן רב, לשווא, ליצור בסיס רחב יותר לאופוזיציה הצבאית נגד היטלר ולמצוא בארצות חוץ תמיכה לתוכנית הפיכה. מצד שני היה עד לרצח המונים בידי אינזצגרופן. יחידות של הו' נטלו חלק ככוח עזר בפעולות הרצח, ומפקדים אחדים, כגון ולטר פון ריכנאו, הצדיקו בפקודותיהם את המסע לרציחת היהודים. תקוות שווא לניצחון, יריבויות בין הפלדמרשלים ובין החילות, החשש מפני עוד אגדת 'נעיצת הפגיון בגב' - כול אלה היו שוב ושוב בעוכרי פעולה מוצלחת של מעמד הקצונה נגד היטלר, אפילו ב- 1944-1943. ההומוגניות המהוללת של מעמד הקצינים השמרני כבר לא היתה קיימת, גם לא בחיל היבשה שנודע במיוחד בשמרנותו. הדבר התברר סופית אחרי כשלון נסיון ההתנקשות בהיטלר ב- 20 ביולי 1944, כשהרכיבו בכירי הגנרלים הגרמנים בית-דין-של-כבוד ומיהרו להדיח את כול החברים שנחשדו, ולו אף בעקיפי עקיפין, בקשר להתנקשות, ובכך הסגירום לידי הגסטפו ולידי 'בית-הדין העממי'.

ב- 1938 הקים היטלר את ה OKW י– ( Oberkommando der Wehrmacht – הפיקוד העליון של הו'), בראשותו של וילהלם קיטל, כגוף מייעץ ומתאם. ה-OKW אמור היה לתאם את פעולות ה OKH י - (Oberkommando des Heeres- הפיקוד העליון של צבא היבשה) ה OKL י – (Oberkommando der Luftwaffe - הפיקוד העליון של חיל האוויר) וה OKM י– ( Oberkommando der Kriegsmarine - הפיקוד העליון של חיל הים). בראשית המלחמה ניהל ה-OKH את רוב הפעולות, כי המלחמה התנהלה בעיקרה ביבשה. במהלך המלחמה העביר היטלר דיוויזיות מפיקודו של ה-OKH לפיקודו של ה- OKW , ובכך הפך את ה-OKW לפיקוד קרבי. בסוף 1942 היו כול זירות המלחמה בפיקודו של ה- OKW , פרט לחזית המזרח שנשארה בפיקודו של ה- OKH.

ב- 1943 , כשחלפה מכבר נקודת השיא של הו', במיוחד באשר לציוד, עדיין היו 13,555,000 נתונים לפיקודו של ה-OKW (ראה טבלה).

ורמכט (1943)
חיילים
צבא היבשה	4,647,000
חיל האוויר	990,000
חיל הים	170,000
כוחות ברייך ובמזרח	526,000
חיל אוויר ברייך ובמזרח	393,000
כוחות מילואים של צבא היבשה	1,767,000
כוחות מילואים ויחידות אימונים של חיל האוויר	363,000
כוחות מילואים ויחידות אימונים של חיל הים	617,000
ואפן ס"ס	280,000
כוחות מילואים של הואפן ס"ס	70,000
סך כול החיילים	9,823,000
אחרים
ס"ס ומשטרה	600
אוסטבטליונים היויס, 'גיוס איטלקי חדש'	939,000
נספחים לו' (עובדי 'ארגון טוט', הצלב האדום הגרמני, שירות העבודה הארצי, רכבת הרייך, דואר הרייך, מינהל המכס ועוד)	967,000
שבויי מלחמה ועצורים	1,226,000
סך כול האחרים	3,732,000
סך כול הנתונים לפיקודו של ה-OKW	13,555,000

התיזה שהושמעה אחרי המלחמה, ושלפיה כאילו הו' לא ידע על ה'פתרון הסופי' ועל פשעי הנאצים האחרים - קל מאוד לנתץ אותה, למיצער באשר לפיקוד העליון של הו' (OKW) ולפיקוד העליון של חיל היבשה (OKH).

ביבליוגרפיה :

Correlli Barnett (e.d) , Hitler’s Generals, London 1989
Walter B. Goerlitz, History of the German General Staff, 1657-1945, New York 1953
Manfred Messerschmidt, Die Wehrmacht im NS-Staat; Zeit der Indoktrination, Hamburg 1969
Percy Ernst Schramm (e.d) , Kriegstagebuch des Oberkommandos der Wehrmacht (WehrmachtfÜhrungsstab), 8 vols. Munich 1982
Telford Taylor, Sword and Swastika; Generals and Nazis in the Third Reich, New York 1952
John W. Wheeler-Bennett, The Nemesus of power ; The German Army in Politics, 1918-1945, London 1953