לאחר הקמתה של מדינת ישראל (ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי, 1948) נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית של יהודים. בעלייה זו הגיעו עולים מארצות רבות: ניצולי השואה מארצות אירופה, ועולים מארצות אסיה ואפריקה. עלייה זו שילשה את מספר תושבי הארץ היהודיים. בעקבות העלייה הגדולה נוצר מחסור חמור במקומות מגורים, לכן הוקמו במהירות מחנות מגורים ארעיים המורכבים מאוהלים, מפחונים ומצריפונים, מחנות אלה נקראו "מעברות". רוב המעברות הוקמו בקרבת ערים או ביישובים חקלאיים, כדי לאפשר לעולים מקורות פרנסה. בשנות ה-60 חוסלו רוב המעברות והן נהפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים גדולות.

כדי להתמודד עם הבעיות הכלכליות שנוצרו, כמו מחסור במקומות עבודה, במזון ובתרופות, הונהג בין השנים 1952-1949 קיצוב במצרכי מזון בסיסיים, שאותם קיבלו האזרחים תמורת תלושים. תקופה זו מכונה "תקופת הצנע".

למידע נוסף:

עליה וקליטה – קיבוץ גלויות

העליה ממזרח אירופה

מחנות העולים והמעברות

התיישבות העולים בראשית שנות החמישים

הערים החדשות, ערי הפיתוח

כלכלת ישראל : שנים ראשונות: 1949-1951

1950 : הקמת המעברות

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel