רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), המנהיג והמייסד של תנועת החסידות במאה ה- 18.

בצעירותו היה מרפא חולים בעזרת צמחים, קמיעות ושמות קדושים, וכך נעשה בעל שם, כלומר: מרפא עממי. אישיותו המיוחדת ויכולתו כמטיף וכמרפא משכו אליו המוני יהודים. הוא התיישב בעיירה מז'יבוז' ושם התקבצה סביבו חבורת תלמידים. את תורת החסידות הפיץ הבעש"ט רק בשיחות שבעל-פה, והחומר נכתב בידי תלמידיו – חסידיו.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel