תולדוט אתר ההיסטוריה - הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים

כמו בתרבות, בחברה, במדע ובכל תחומי החיים - יהודי גרמניה בתחילת המאה ה- 20 היוו חלק משמעותי גם בספורט. רצונו העז של היטלר לארח את משחקי החורף והקיץ בשנים 35' ו- 36', עיכב במעט את השמדת מועדוני הספורט היהודים ואת הספורטאים היהודים בכלל, אבל כמובן שלא מנע זאת בסופו של דבר. חלק ראשון של מאמר מקיף, לרגל יום השואה והגבורה.

שואת יהדות אירופה וספורט... לכאורה, צירוף לשון בלתי אפשרי, של מושגים שרחוקים כל כך זה מזה. ועם זאת, עוד אחד ממאפייני השיטתיות המפלצתית שהיתה מנת חלקו של העם היהודי, שיטתיות שהטביעה את חותמה בכל מושגי החוויה האנושית, ובתוכו גם הספורט.

את סיפור הספורט ושואת יהודי אירופה יש להתחיל בגורל הספורט היהודי בגרמניה עצמה, ובקרובה לה במובנים רבים - אוסטריה. הסיבה: דווקא שם בחנו הנאצים את תוכנית ההשמדה כמושג, כמו גם את המועמדים להיות מושמדים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 מומשה הפעילות הספורטיבית של היהודים בארצות אלה במסגרת ארגוני ספורט גרמניים בלבד, אולם בסוף שנות 1880 החלו הלאומנים, שהופיעו כבר בתחילת המאה ה- 19, להרים ראש ותבעו לסלק את היהודים מ"הספורט הגרמני".

העימותים על רקע גזעני גברו והלכו, וגרמו לא רק לפילוג, אלא גם להופעתם של מועדוני ספורט יהודים. הראשון שבהם היה מועדון "בר-כוכבא" בברלין, שנוסד באוקטובר 1898. כמה שנים לאחר מכן, ב- 1903, התאחדו מועדוני ספורט יהודים נפרדים, ביוזמתו של מועדון "בר-כוכבא" הברלינאי, באיגוד הכלל-גרמני "יודישה טורנשאפט" (איגוד התעמלות יהודי). האיגוד החדש הכריז על ייעודו כ"החדרת תרגילי התעמלות לשיפור הרמה הגופנית של העם היהודי". לאיגוד הצטרפו לא רק המועדונים שבגרמניה, אלא גם מועדונים ממדינות נוספות באירופה, ולמעשה שימש כארגון מוביל ב"עולם העתיק".

עם היווסדו, מנה האיגוד כ- 1,500 מאות חברים. ב"יום הספורט היהודי" הראשון, בשנת 1907, השתתפו 16 מועדונים ובהם 1,200 חברים-בוגרים וכ- 1,500 בני נוער. ב- 1908 כלל האיגוד 29 מועדונים, וכעבור שנתיים מנו 84 מועדוני האיגוד כ- 8,000 ספורטאים וחובבים. לשם השוואה, באותה עת כלל "איגוד הספורט הגרמני" הכללי כ- 10,000 יהודים. יתר על כן: אין להתעלם מכך שבחיי היהודים בגרמניה דאז שלטו שתי מגמות מנוגדות: "לאומית- יהודית" מחד גיסא, ו"גרמנית-יהודית" מאידך גיסא. מועדונים יהודים רבים חרתו על דגלם כי עיסוקם הוא אך ורק בספורט, ושמרו מכל משמר שלא לבוא, חלילה, במגע עם חוגים ציוניים. תופעה זו אפיינה את מגמת ההתבוללות בקרב יהדות גרמניה באותה התקופה.

איגוד מכבי, האיגוד האימפריאלי ואיגוד "שילד"

ב- 1921 היה "איגוד ההתעמלות היהודי" אחד מאבני היסוד של "האיגוד העולמי מכבי". אין גם להתעלם מפעילותו של "האיגוד האימפריאלי" של היהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה, אשר אחת ממשימותיו היתה הגנה על יהודים מפני רדיפות ואפליות, שגברו והלכו. כאשר נוסד, מנה האיגוד כ- 15 אלף חברים, אולם בעת השתלטות הנאצים על גרמניה, כבר מנה האיגוד כמות כפולה של חברים, חלקם הגדול מבין ותיקי מלחמת העולם הראשונה. את משימותיו מימש האיגוד על-ידי אימוני ספורט וכוננות צבאית, בהסתייעו באיגוד "שילד" שנוסד ב- 1927. באותה שנה, בעקבות התנכלויות מצד פורעים נאצים במרכז ברלין, ארגן האיגוד, יחד עם מועדון האיגרוף "מכבי" וארגון הספורט הציוני "בר-כוכבא" - קבוצות הגנה עצמית שזכו בתמיכה שבשתיקה מצד משטרת ברלין, ואף קיבלו ממנה נשק. יהודי גרמניה היוו תמיד קבוצה ניכרת בקהל הספורטאים הגרמנים, ושיעורם בין הספורטאים הגרמנים עלה על שיעורם בכלל האוכלוסייה הגרמנית - בספורט העממי וגם בספורט ההישגי. אולם בסיכום – תנועת הספורט הגרמנית, ככלל, התמזגה היטב באווירת "המכבש" הלאומני, וספק אם יש לראות בה סוג של דמוקרטיה וליברליות; לכל היותר ניתן לראותה כעמדה קדמית במאבק למען ערכים אלה, בתנאי בידוד אידיאולוגי גובר והולך.

לפיכך, אין זה מקרי שלמשטרו של היטלר, אשר השתלט ב- 1933 על גרמניה, נדרשו חודשים מועטים בלבד כדי להתחבר - אידיאולוגית וארגונית - אל ראשי תנועת תרבות הגוף הגרמנית. יתרה מכך: "הארי בעל השרירים", אחד היסודות שבתעמולה הנאצית, כרבים מחזיונות ההבל, התאים להפליא לציפיותיהם ולכוונותיהם של ראשי הספורט הגרמני.

אותם בודדים מבין ראשי תנועת הספורט הגרמנית, אשר לא היו מאושרים מהדיכוי הטוטלי של היהודים והזרים בכלל – לא העיזו לזקוף את ראשם. בכוחם של החוקים שמכתיבים את אופי תפקודם של משטרים טוטליטריים, הם קיבלו עליהם ללא ערעור את התקנות שנקבעו מלמעלה.

דוגמה מובהקת לכך יכול לשמש רישום ביומנו של קארל דיים, אחד העסקנים החשובים בתנועת הספורט הגרמנית במאה ה- 20 - איש שהיה בשיא פעילותו בתקופת הנאצים ושרד גם לאחר מכן. את שנת 1938 הוא סיכם ביומנו: "עבור גרמניה: סיפוח 'אוסטמארק' (אוסטריה בפי הנאצים) ו'סודטנלאנד' (במינוח ההיטלראי – המחוז הסודטי בצ'כוסלובקיה) – רגע נפלא מאין כמוהו! אולם לאחר מכן, חרפת רדיפת היהודים ושריפת בתי הכנסת, ניפוץ חלונות, שוד בתי עסק – וכל זאת בשם גרמניה". כעבור שנתיים רשם באותו יומן: "מה עגום גורל המולדת. למרות גדולת העם הגרמני ורוחם האיתנה של חייליו, אין בכוחי לתאר את העתיד ללא הבטחת ההליך המשפטי, חירות המחשבה, הגינותו וכבודו של האדם. אינני מאמין ב'סדר החדש' שמשעבד את הסלאבים, או באושר שמתבסס על אסונם של היהודים ושל אחרים". רישום זה נכתב ב- 1940, כאשר הישגיהם הצבאיים של הנאצים (ובעקבותיהם – ההיסטריה הפטריוטית של הגרמנים, שניזונה מרווחתו של הרייך השלישי) הגיעו לשיאם.

המתאגרף מקס שמלינג עוזר בסתר

דוגמה נוספת יכול לשמש נוהגו באותה עת של גיבורו האגדי של "הספורט הארי" בגרמניה, אחד המתאגרפים הטובים בזמנו - מקס שמלינג - אשר למראית עין הסתגל לכללי המשחק, כפי שנקבעו בקודקס האידיאולוגי הספורטיבי של המשטר הנאצי, אולם מאידך (כפי שהתברר מאוחר יותר), עזר בחשאי, במשך פרק זמן ממושך, לידידיו ה"לא אריים". עם זאת, אין מקום להנחה שעמדתו הפנימית של דיים, אשר ניסה לשמור על שרידי ההיגיון בתנאי טרוף טוטאלי ובו בזמן קיים קשרים אישיים עם החשוכים ביותר שבתולדות גרמניה הספורטיבית שבאותו עידן, או דוגמת מקס שמלינג - הם שאיפיינו את רובם המכריע של המובילים והכוכבים בספורט הגרמני בימי היטלר. הם בהחלט היו היוצאים מן הכלל. הרוב המכריע של ה"ספורטפיהררים" למיניהם, יצא מכליו כדי לעשות קריירה במפלגה הנאצית ובאס.אס, לא בחל בשום אמצעי ויצר מצב שאותו הטיב לתאר יותר מאוחר, לאחר תבוסת הנאצים, אחד מראשי הספורט בגרמניה הפדרלית שלאחר המלחמה, וילי דאומה: "הגרוע מכל היה ההרס המוחלט של התמצית המוסרית של הספורט. הנאציונל-סוציאליזם סילף ועיוות אותו עד כדי כך, שחשובי האינטלקטואלים אף סירבו לשמוע דבר על הספורט".

כבר באפריל 1933 הוסיפה הנהלת איגוד הספורט הגרמני לתקנון שלה את הסעיף ה"ארי". בחודש יולי באותה שנה, כבר היו ארגוני הספורט הגרמנים "יודן-פראיי" ("מטוהרים מיהודים"). העקרונות הנאציים שחלו על כל יהודי אשר אחד מסביו או מסבותיו היו יהודים, איפשרו לכל לאומני חובב ונלהב לסלק ממועדוני הספורט חברים פעילים בעלי ותק רב. תהליך גירוש היהודים מהספורט הגרמני, שצבר תאוצה עם עליית הנאצים לשלטון - גרם להיעלמם, במיוחד ממועדוני הכדורגל, של כ- 300 שחקנים. חלקם נעלמו "בתנאים שלא התבררו", כאשר אחרים נספו במחנות השמדה. המועדונים לא הסתפקו בכך שהיו פרו- נאציים – הם אימצו בהתלהבות מופגנת את השיטה. כל השחקנים חויבו בהצדעת "הייל היטלר", וגם אולצו להיבחן בצורה סדירה ב"מבחנים נאציים" לשם בדיקת בקיאותם בערכים היסודיים של המשטר החדש – עובדות ביוגרפיות בחייו של הפיהרר.

למעשה, היטלר לא היה חובב כדורגל, אבל צמרת הרייך הבינה היטב את חשיבותו של ענף ספורט מרכזי זה, כאמצעי להשתלטות על לבבות ההמונים. גייבלס, הוגה הדעות והתועמלן הראשי של המשטר הנאצי, התבטא פעם כי "ניצחון בתחרות - חשיבותו עבור העם עולה על כיבוש עיר כלשהי במזרח". המועדונים חויבו בשיטת משחק שמבוססת על האידיאולוגיה הנאצית, וביסודה סגנון התקפי, סגנון שתואם היטב - אליבא דגייבלס - את "הרוח הגרמנית". במועדונים הוחלפו ההנהלות, ועל עמדות המפתח השתלטו פעילים נאציים. התוצאות לא איחרו לבוא. מועדון "בורוסייה" בדורטמונד, שהיה ידוע עד אז (בדומה למועדוני כדורגל גרמניים אחרים), בנטיות סוציאליסטיות ואפילו קומוניסטיות, כמו גם מועדונים נוספים – נהפכו תוך זמן קצר להיות "אריים למשעי"; וכך, בשנת 1939, כבר נמנו 80 אחוזים מחבריו עם פלוגות הסער. תהליך דומה עבר גם על קבוצת הכדורגל "שאלקה 04" מברלין. לא פחות דרמטי היה מנת חלקה של קבוצת "בוואריה" ממינכן, אשר לא זו בלבד שנהנתה מתמיכתם הכספית של נותני חסות יהודים – היא היתה פופולרית בקרב יהודי גרמניה, וגם זכתה בכינוי הבלתי הרשמי "מועדון יהודי". הנאצים סילקו את המנהל היהודי קורט לנדאואר, אשר לא במעט בזכותו הגיע המועדון בשנים 1920-1930 למקום נכבד בצמרת ליגת הכדורגל הגרמנית.

למרות כל האמור לעיל, הפעילות הספורטיבית היהודית בגרמניה של היטלר לא פסקה מיד עם עליית היטלר לשלטון. הסימנים הראשונים לבעיות המתרגשות על היהודים היו הפרעות במרץ-אפריל ,1933, בשילוב הטרור ההמוני של בריוני פלוגות הסער והשנויים התחיקתיים שבאו בעקבותיהם, ואשר תכליתם היתה סילוק היהודים מכל תחומי החיים החברתיים ב"גרמניה החדשה". למרות כל אלה, התנחמו יהודי גרמנים רבים ב"פיצוי" שנטע בהם תקווה, בדמות הופעתו של נשיא גרמניה הינדנבורג, אשר פנה לקנצלר הטרי וביקש ממנו שיזכור את 12,000 היהודים הגרמנים שנפלו למען המולדת בשדות הקרב במלחמת עולם הראשונה.

היטלר, למרות שמעולם לא הסתיר את שנאת היהודים הביולוגית שלו וגם לא את הפתרון הסופי שהוא הוגה ל"בעיה" - לא נטה בתחילה, מפאת תנאי מדיניות חוץ, לקדם את שאפתנותו האנטישמית ולממשה במדיניותו המעשית. בכך אפוא הוכתבה גישתו של ראש הספורט הגרמני בימי הנאצים, ה"רייכסספורטפירר" ג. פון צאמר אונד אוסטן, אשר הצהיר: "עקרונית, ארי ולא יהודי מעצב את פני הספורט הגרמני". עם זאת, ביקש מנהל תנועת הספורט הלאומית לאפשר לו לדון "בישוב הדעת לעומקה של הבעיה, כפי שמחייבת אותו האחריות של נציונל-סוציאליסט בפני הפיהרר".

מדיניות הספורט הנאצית פעלה בצורה מפוצלת: היהודים סולקו ממועדוני ספורט "אריים", אולם הורשו לפעול בארגונים יהודיים אשר (כמו הגרמניים) היו נתונים למרותה של מינהלת הספורט של הרייך. מצב זה היה בו כדי לגרום שינויים דרמטיים – הארגונים הספורטיביים היהודים שהיו מועטים עד להשתלטות הנאצים, סבלו מהגל העכור המתגבר של גזירות ורדיפות מצד השלטונות מחד-גיסא, כאשר מאידך גיסא גדל מספר הארגונים, עם הצטרפותם של אותם יהודים שעד אז פעלו במועדוני ספורט גרמניים כלליים. יתר על כן: כמקובל בכל משטר טוטליטארי, מדיניות הפנים שלו סתרה לחלוטין את ההצהרות ששירתו את מדינית החוץ; וכך, למרות הרדיפות והטיהורים בפועל – הכחישו ראשי הספורט הנאציים את קיומן של גזירות אנטישמיות כלשהן.

סובלנות טקטית, לקראת המשחקים האולימפיים

מדוע, אם כן, לא שאפה צמרת הספורט של "הרייך השלישי", כבר מתחילת דרכה - לבצע חיסול מוחלט של ארגוני הספורט היהודים ומועדוניהם? הסיבה ליחס הזה לספורט היהודי טמונה במידה רבה ברצונם העז של השליטים הנאציים שלא לוותר על האפשרות לארגן את המשחקים האולימפיים, הקיציים והחורפיים, בגרמניה. אירוע מדיני כה דרמטי, כהשתלטותם של הנאצים על גרמניה ב- 30 בינואר 1933, לא השפיע כהוא זה על "שתיקת הכבשים" של ראשי התנועה האולימפית הבינלאומית.

הוועד האולימפי הבינלאומי, על אף שהאידיאולוגיה הנאצית כבר היתה ידועה ברבים - לא זו בלבד שלא מצא לנכון לבחון מחדש את בחירתו משנת 1932, כלומר טרם בואו של היטלר לשלטון, בחירת גרמיש-פרטנקירכן כמקום האולימפיאדה החורפית וברלין כבירת המשחקים האולימפיים - אלא אף הגדיל לעשות, ובחודש יוני 1933 אשרר את ההחלטה הקודמת. תהיה זו תמימות להניח כי התנועה האולימפית נקייה מפוליטיקה, אולם האידיאולוגיה של התנועה האולימפית במהותה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הנאציזם – וככל המנהיגים הטוטליטאריים, ראשי גרמניה הנאצית היו מודעים לכך היטב. לפיכך הם העמידו פנים, עד בוא זמנם, והופיעו בפני הציבוריות העולמית בצורה הגונה, כמעט אנושית. אך טבעי היה שמאמצים אלה סתרו את מהות הנאציזם ואת מדיניות ההנהגה הנאצית.

קיום המשחקים האולימפיים והערובות שניתנו בעל-פה על-ידי מנהלת הספורט של הרייך, בדבר שוויון ההשתתפות של כל הספורטאים, לא עצרו את חקיקת "חוקי נירנברג" הגזעניים בשנת 1935. בדומה לכך, לא היה בכוחם של המשחקים האולימפיים ב- 1980 לאלץ את המנהיגים בקרמלין לוותר, ממש לפני המשחקים, על פלישה לאפגניסטן, אף כי נאלצו לבצע מספר "קידות" פולחניות בדבר זכויות אנוש. קשה מאוד לאלץ דמויי- אדם להתנהג כמקובל בחברה אנושית תקינה. אולם הדבר אפשרי, אם מתייצב מולם כוח מוסרי איתן.

דוגמה מאלפת לכך יכול לשמש סיפור השלט "הכניסה אסורה על כלבים ויהודים", שמוקם בכניסה לכפר האולימפי בגרמיש-פרטנקירכן. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, אנרי ביילה-לאטור, דרש פגישה מיידית עם היטלר ואילץ אותו להורות על הורדת השלט המפלצתי. אבל מעט מאוחר יותר, בשנת 1936 (כמו גם ב- 1980) לא היה בכוחה של הנהלת הוועד האולימפי הבינלאומי לאמוד כראוי את יחסי הגומלין בין האירועים, ולמרות המחאות הנמרצות - התירה לארצות אשר משטרן החברתי ומדיניותן סתרו את הרמה המוסרית של התנועה האולימפית, למשוך עליהן גלימות של רודפי שלום.

יחד עם התחנפותם בזירה הבינלאומית - עשו ה"ספורטפיהררים" הנאצים את מירב המאמצים, במטרה לאלץ את הספורטאים היהודים לוותר מרצונם, כביכול, על השתתפותם במשחקים האולימפיים. שניים בלבד, בני אבות יהודים – אחת מהן שהתגוררה אותה עת בארה"ב, פנתה אישית אל היטלר וביקשה "לכבד את רצונה ולאפשר לה להגן על דגל הפאטרלנד", הסייפית הלן מאייר ושחקן ההוקי-קרח רודי בל – שני אלה הוזמנו אישית לנבחרת האולימפית הגרמנית. ספורטאים יהודים בחלקם סרבו מרצונם ליטול חלק בנבחרת הגרמנית, ואחרים (לדוגמה, האתלטית בעלת שיא לאומי בקפיצה לגובה ואחת המועמדות הוודאיות לזכות בזהב האולימפי, גרטל ברגמן, סולקו מהנבחרת זמן-מה בטרם החלו המשחקים. בעת ובעונה אחת, אילצו ראשי מוסדות התעמולה הנאצית על העיתונים היהודים (אשר עדיין יצאו לאור בגרמניה) לא לציין הופעתם של ספורטאים יהודים בקבוצות של ארצות אחרות (בין מקבלי המדליות בלבד היו 14 כאלה, וביניהם 8 זוכים בזהב); ועוד – אסור היה לאותם עיתונים אפילו לרמוז על עצם נוכחותם במשחקים. מצד שני, אותם אמצעי התקשורת לא נמנעו מלהטיל אשמה בגין תבוסות של הספורטאים הגרמנים בהן שפטו יהודים, על "הקשר היהודי" הידוע לשמצה. כך הוסברה בעיתונות הנאצית מפלתם של הסייפים הגרמנים בתחרות נגד האיטלקים וההונגרים.

ב- 1935 הותר לקהילה היהודית בברלין לארגן "יום בית-הספר היהודי" (ובמסגרתו תחרויות ספורטיביות) באצטדיון בגרינוואלד (מאוחר יותר נהפך האתר למרכז ספורט של האס.אס.), ובפסטיבל האחרון של הנוער היהודי ב- 1938 השתתפו 6,000 ספורטאים מכל קצות הארץ. ארגוני ספורט יהודים התקיימו בגרמניה הנאצית ממש עד "ליל הבדולח" ב- 9 בנובמבר 1938. ביום השנה ה- 20 למהפכת נובמבר 1918, התפרץ גל פרעות ביהודים, והרדיפות עברו לשלב הבא. ארגוני הספורט המקומיים עדיין פעלו איכשהו תחת עינם הפקוחה של הגסטאפו, המשטרה וארגוני הספורט המקומיים - עד שכל הפעילות הספורטיבית של יהודי גרמניה רוכזה על-ידי הנאצים באחת ההמצאות המפלצתיות – הגטו בטרזיינשטט. אולם בין זה ובין ספורט כבר לא היה דבר.

לחלקו השני של המאמר:
שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת