תולדוט אתר ההיסטוריה - שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת

חלקו הראשון של המאמר עסק בהשמדת הספורטאים היהודים בגרמניה. אבל גם גורלם של הספורטאים היהודים בשאר מדינות אירופה לא שפר עליהם: הנאצים ושותפיהם רצחו ספורטאים יהודים מצטיינים בכל רחבי היבשת. לא עזרו המדליות, החברים, הקשרים. בוודאי שלא הוועד האולימפי הבינלאומי. חלק שני ואחרון במאמר על הספורטאים היהודים בשואה.

להבת השואה בלעה רבים מבין אלה שהקנו תהילה היסטורית לספורט הגרמני. כאן המקום להזכיר את גיבורי האולימפיאדה הראשונה בעידן החדש. המתעמלים אלפרד פלאטוב ובן דודו גוסטאב. אלפרד זכה באולימפיאדת 1896 באתונה בשלוש מדליות זהב, ואחת מכסף. גוסטאב פליקס – בשתי מדליות זהב. למרות שהיו גאוות גרמניה עד לשואה, הם הוכרזו "אויבי הרייך" וניספו בטרזיינשטט: אלפרד ב- 1942 וגוסטאב פליקס – בסוף ינואר 1945. כעת מתנוסס שמם של הפלאטובים על השדרה המובילה לאיצטדיון האולימפי בברלין; בסדרת בולים המנציחה זכרם של האלופים האולימפיים הגרמנים הוקדש להם הבול היקר ביותר; התאחדות ההתעמלות בגרמניה הפדרלית טבעה לזכרם מדליה מיוחדת.

הספורטאית לילי חנוך נמנתה ללא ספק עם האתלטיות הטובות ביותר של אמצע שנות 1920. לא זו בלבד שהיתה פעמים רבות אלופת המדינה בהדיפת כדור ברזל, זריקת דיסקוס, קפיצה לרוחק והשתתפות במירוץ שליחות 1004x מ' – היא גם השיגה פעמים רבות שיאים בענפי ספורט אלה. רק הדחת גרמניה מאולימפיאדת 1924 בפאריס, מנעה ממנה לזכות באליפות בענפי ספורט אלה. לאחר השתלטות הנאצים, עסקה בהוראה בבית-ספר יהודי בברלין וב- 1942, כאשר עברו הנאצים ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים", גורשה לילי למחנה השמדה בריגה ושם נספתה.

ד"ר אוטו הרשמן האוסטרי, התפרסם לא רק בהישגיו הספורטיביים, שכוללים מדליות זהב בענפי ספורט שונים (הישג שבתולדות הספורט האולימפי הושג על-ידי שני ספורטאים נוספים בלבד): ב-1896 באתונה הוא זכה בארד בשחייה ל- 100 מ' סגנון חופשי וב- 1912 בשטוקהולם זכה במדליית כסף בהרכב נבחרת הסייפים האוסטרים; ובאולימפיאדת שטוקהולם, בהיותו יו"ר הוועד האולימפי הלאומי, עלה על דוכן המנצחים - והיה היחיד בהיסטוריה שזכה לעשות זאת, בהיותו יושב הראש. הוא נספה ב- 1942 במחנה ריכוז איזביצה שבפולין.

ואולם, השואה לא פגעה בספורטאי גרמניה היהודים בלבד. כך למשל, תרמו יהודי הונגריה רבות לתהילה הספורטיבית של ארצם. בכל שנות המשחקים האולימפיים, השיגו יהודי הונגריה יותר מ- 50 מדליות זהב בענפי ספורט שונים – תופעה שאין דומה לה בתולדות הספורט היהודי. בין 1908 ל- 1936, זכו סייפי הונגריה היהודים שנמנו עם חברי המשלחת ההונגרית, ב- 21 מדליות. במשחקים האולימפיים ב- 1924 בפאריס, הגנו על כבוד הכדורגל ההונגרי לא פחות מ- 8 ספורטאים יהודים. נבחרת הפולו המהוללת, שזכתה באליפות באולימפיאדת 1932 בלוס-אנג'לס וב- 1936 בברלין - מרבית חבריה היו יהודים. יהודים בלטו בהונגריה גם בהחלקה אמנותית. וכל זאת, כאשר שיעורם של היהודים באוכלוסיית הונגריה היה ערב מלחמת העולם השנייה פחות מ- 5%.

וגם הם לא ניצלו מאש השואה. ב- 1941 נספה חלוץ ויוזם ענף השחייה, מייסד הליגה האירופית לשחייה, מי שכיהן במשך שנים רבות כמזכיר התאחדות השחייה הבינלאומית לחובבים - לאו דואט. ב- 1944 נרצח במחנה ריכוז מאוטהאוזן, אלוף התחרויות האולימפיות משנת 1908 בלונדון וב- 1912 בשטוקהולם – בסיף חרבות בתחרויות קבוצתיות, ד"ר אוסקר גרדה. ב- 1945 נספה באותו מקום סייף החרבות, אלוף האולימפיאדה באמסטרדם ב- 1928 אשר זכה בכסף בתחרויות קבוצתיות וארד בתחרויות ליחידים באולימפיאדת 1924 בפריז, יאנוש גאראי.

דרמטי היה גורלו של האלוף השלישי הנערץ בסיף חרבות, אטילה פצאאואר, אלוף האולימפיאדה ב- 1928 באמסטרדם וב- 1932 בלוס-אנג'לס בתחרויות קבוצתיות. כמו כן זכה בכסף בתחרויות ליחידים ב- 1928. איתרע מזלו, והוא נקלע למחנה ריכוז באוקראינה, שם זוהה והוסגר לגסטאפו על-ידי אחד מקציני המשמר שהשתתף בתחרויות פרשים באולימפיאדת 1928. הוא עונה באכזריות רבה, ומת זמן קצר אחרי שמחנה הריכוז שוחרר בידי הצבא הסובייטי. הטרגדיה של אטילה פצאאור מצאה את ביטוייה האמנותי בסרטו של הבמאי ההונגרי בעל המוניטין אישטוואן סאבו, "אור החמה".

עגומות לא פחות, אולם אופייניות לתקופת השואה, היו קורותיו של אלוף האגרוף היהודי באיטליה בתקופה שבין המלחמות, לאונה אפרתי. לא אחת הוא זכה באליפות ארצו במשקל חצי-קל. בדצמבר 1938 הגיע לארצות-הברית כדי להתמודד בזירה עם אחד המתאגרפים הטובים בעולם במשקל זה. אפרתי נחל מפלה באותו קרב. כעבור זמן-מה החלה מלחמת העולם השנייה, ואפרתי נשאר בארצות-הברית. מאחר שאיטליה הייתה בת-ברית של גרמניה הנאצית, ציוו על השלטונות האמריקניים לעזוב את המדינה. למרות מאבקיהם הממושכים של אוהדיו, אשר התאמצו לשווא לשכנע את רשויות ההגירה האמריקאים כי סכנת חיים אורבת לאפרתי במולדתו - הוא גורש ב- 1943 לאיטליה, וסמוך לשובו לרומא נאסר, גורש לאושוויץ ושם נספה כעבור שנה.

גם הסולידריות של העמיתים הספורטאים לא הועילה

גורלם של פצאאור ואפרתי, אמורות להביא אותנו להטיל ספק בקיומה של האחווה הספורטיבית, המושתתת על האידיאלים האולימפיים. אבל ישנן גם דוגמאות אחרות, אופטימיות יותר. דרמטי היה גורלו של אלוף השחייה הצרפתי אלפרד נקש. במשחקים האולימפיים ב- 1936 בברלין, השתתף נקש בקבוצה הצרפתית שתפסה את המקום הרביעי במשחה שליחים 200x4 מ' סגנון חופשי, וכעבור שנתיים, ב- 1938, הוא זכה במדליית כסף באליפות אירופה, במשחה לאותו רוחק. ב- 1941, אחרי כיבוש צפון צרפת על-ידי הנאצים והקמת משטר פרו-גרמני בווישי, גבר נקש במרסיי על האלוף הגרמני, וקבע שיא עולמי ואירופי במשחה ל- 200 מ', סגנון חופשי. ברוב זעמה, העיתונות הפרו- פשיסטית הכריזה כי מוצאו היהודי של נקש אינו מתיר לו להיות בעל תארים מכובדים, ובכלל – אין לו מה לחפש במסלולי בריכות המים.

אלא שמזימת סילוקו של נקש עוררה תגובה קשה מצד חבריו בנבחרת צרפת, שהכריזו על סירובם ליטול חלק בתחרויות. אולם מעשה אצילי זה – למרות ההערכה הרבה הראויה לו - רק דחה את הבלתי נמנע. בסוף 1943 פלש צבא גרמני לדרום צרפת, ונקש, יחד עם אשתו ובתו הפעוטה, גורשו לאושוויץ. משם הוא יצא לבדו. כעבור שלוש שנים השתתף נקש באולימפיאדת לונדון, 1948, במשחה 200 מ' סגנון חופשי ובהרכב הנבחרת הצרפתית בפולו מים, וכך נמנה עם שלושת הספורטאים בתולדות הספורט היהודי אשר נטלו חלק במשחקים האולימפיים לאחר היותם כלואים במחנות המוות. יתר על כן: גם הספורט היהודי בצרפת לא יצא בשלום. ב- 1940 נספה באושוויץ אלוף העולם באיגרוף משקל נוצה בשנות 1931 ו- 1932, ויקטור פרז.

עוד סיפור עגום הוא סיפורה של נבחרת הנשים ההולנדיות בהתעמלות, שזכתה באולימפיאדת אמסטרדם ב- 1928 במקום ראשון (ענף ספורט שהוכר אז לראשונה כענף אולימפי). חמש מהמתעמלות היו יהודיות, וכן גם מאמנן. סטלה בליץ–אגסטריבה נספתה יחד עם שני ילדיה ב- 1943 באושוויץ; לאה קלוט-נורדהיים נהרגה במחנה ריכוז סוביבור ביולי 1943, יחד עם מאמנה הריט קלירקופר; כעבור שבועיים מצאו את מותן חברותיה לנבחרת, אנה דרזדן-פולק ודז'ודיקג'י טמנס-סימונס, יחד עם משפחותיהן. רק אלקה דה לוי שרדה את אימי השואה.

גם הספורט היהודי בפולין הקריב את קורבנותיו. איליה שרייבמן, שחיין, אלוף פולין ב- 200 מ' סגנון חופשי, אשר השתתף באולימפיאדת 1936, מת בגטו ורשה ב- 1943. דרמטי היה גורלו של נציג אחר של פולין באולימפיאדת ברלין, אחד מסייפי החרב הטובים, רומן קנטור. ברגעי התמוטטותה הטרגית של פולין העצמאית בלחץ הסובייטי-גרמני המשותף בספטמבר 1939, הפגישו הגורל, עם, לא פחות ולא יותר, ראש מנהלת הביטחון של הרייך ההיטלראי, ריינהרדט היידריך, חובב מושבע של ענף הסיף. דווקא היידריך, אשר כונה "החיה בהירת השער", סיפק לקנטור תעודות מזויפות של אחת ממדינות דרום-אמריקה וכן כסף, כדי שיוכל להימלט. קנטור ניצל הזדמנות זו, כפי שעשו יהודי פולין רבים: הוא שם פעמיו מלודז' מזרחה, השתכן בלבוב שנכבשה על-ידי הצבא האדום, ואף השתתף באליפות ברית-המועצות בסיף בחרקוב. אלא שמיד אחרי הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941, נכבשה לבוב בידי הגרמנים. ב- 1942 נאסר רומן קנטור בוורשה, וכעבור שנה נספה במחנה הריכוז מיידאנק.

הספורטאים והלוחמים הדגולים, שמאחורי המושג "גבורה"

מאמר זה עסק בכמה ספורטאים יהודים בולטים, אשר נספו באירופה במסגרת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – אותו מהלך שטני שהגה המוח הנאצי. אולם אין זה מקרי שהיום שצוין השבוע קרוי "יום השואה והגבורה של יהדות אירופה". יהודי אירופה נבגדו, אולם לא הלכו כצאן לטבח לקראת מר-גורלם, אלא התנגדו בכל מקום אפשרי: בחזיתות, בתנועות המרי, ואפילו במחנות הריכוז. מן הדין אפוא, לסיים מאמר זה תוך ציון זכרם של אותם אלופי ספורט אשר לחמו, כל אחד לפי דרכו, בפשיזם; מי בנשק ומי בכוח הרוח.

עם פרוץ המלחמה בחזית הסובייטית-גרמנית, הלכו רבבות יהודים סובייטים לחזית, ביניהם ספורטאים פעילים רבים. בחיל רגלים לחם המתאגרף הנודע, בעל התואר "האתלט המצטיין של בריה"מ", לב סגלוביץ'. בחיל האוויר שירת טייס הקרב סמיון גורביץ', בעל התואר "גיבור ברית המועצות" ומאוחר יותר בעל התואר "המאמן המצטיין של בריה"מ" בקליעה למטרה. האלחוטאי-קלע בחיל האוויר הקרבי, מיכאל צייטין, שעתיד להיות המאמן הנודע באקרובטיקה וגם "המאמן המצטיין של בריה"מ".

בעורפו של האויב היכו בנאצים מפקד יחידת החבלה (שנפצע קשות) ישראל מכניק, ומפקד סיירת-חבלה ממוכנת בחטיבה למשימות מיוחדות, ניקולאי שאטוב, אשר מאוחר יותר קיבלו את שלשת התארים: "האתלט המצטיין של בריה"מ", "המאמן המצטיין של בריה"מ" ואלוף אירופה בהרמת משקולות ב- 1947. יחד עם הפרטיזנים הרוסים, לחמו הן מי שעתיד היה להיות "המאמן המצטיין של בריה"מ" בסיף, סמיון קולצ'ינסקי, וגם מרק רוזין, לימים "המאמן המצטיין של רוסיה" בכדורגל. ואילו "האתלט המצטיין של בריה"מ", אחד הטובים ביותר שבמרימי המשקולות בשנות 1920, דוד אכט, היה בימי המלחמה בעל דרגת גנרל-מאיור (אלוף), מ"מ של מפקד כוחות השריון במספר חזיתות.

כתף אל כתף עם הצבא האדום, לחמו צבאות הברית. לשורותיהם התנדבו שחקן הבייסבול הטוב ביותר בארה"ב בשנות 1930, הנק גרינברג האגדי ; בארני רוס, אלוף העולם באגרוף בשנים 1933- 1938 במשקל קל ובמשקל חצי-בינוני, סירב לשמש כמאמן איגרוף בצבא, והתגייס למרינס; המתאגרף הטוב ביותר בתולדות הספורט היהודי, אלוף העולם במשקל קל בשנים 1917- 1925 בני לאונרד, שירת במלחמת העולם השנייה בצי ארה"ב. אחד הגדולים בתולדות הבייסבול האמריקאי וללא ספק המשכיל ביניהם, מוריס ברג, אשר שלט ב- 12 שפות, בוגר אוניברסיטת פרינסטון שלאחר מכן התמחה בקתדרה לפילולוגיה רומאנית בסורבון שבפאריס וסיים לימודיו בבית-ספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה (חדר העיון של כתבי העת בספריית מכון וינגייט נקרא על שמו), נספח לסגל המודיעין, ועשה את ימי המלחמה במערכות הקרב באירופה ובאוקיינוס השקט. לאחר המלחמה הוענק לו אות ההצטיינות הגבוה של ארה"ב – "מדליית החרות" (אחרי המלחמה הוא החזיר את האות, באומרו שהוא "לא חש בנוח עם זה").

אך ייתכן כי את הניצחון הרב ביותר על הפשיזם נחלו שלושה ספורטאים ששרדו את מחנות הנאצים ולאחר מכן הופיעו בזירות האולימפיות: זה שעלה בידו להימלט ממחנה ריכוז, אלוף המשחקים האולימפיים בהיאבקות ב-1952 בהלסינקי, יעקב פונקין; שורד אושוויץ, חבר נבחרות צרפת בשחייה ובכדורמים באולימפיאדת 1948 בלונדון, אלפרד נקש; שורד בוכנוואלד, ראש משלחת בריטניה בהרמת משקולות באולימפיאדות 1956 במלבורן וב- 1960 ברומא, בן הלפגוט.

כל האנשים המופלאים הללו, היו גאוותן הספורטיבית של מדינות רבות. אבל הישגיהם, לא זו בלבד שהיוו יסוד רב עוצמה להתפתחות הספורט היהודי – הם גם סתרו לחלוטין את הניסיונות הרבים להפחית ביכולתו הספורטיבית של העם היהודי.

לחלקו הראשון של המאמר:
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים