עזרא ד', א-ה

חמשת הפסוקים שבתחילת פרק ד' בס' עזרא דנים במאורע שקדם לעזרא, ולפי הכתוב מיוחסים הדברים לזרובבל ולראשי האבות. זוהי פסקא ששובצה שלא במקום הנכון והיא מעוררת כמה וכמה בעיות:
מה מקומו של זרובבל במעשה הנדון? מי הם צרי יהודה ובנימין? מה הקשר ביניהם לבין המתישבים שהובאו ע"י אסר חדן? מדוע לא במקום לו? ומדוע נאמר בתשובה השלילית של זרובבל "אנחנו יחד נבנה".

צרי יהודה ובנימין¹ מבקשים לשתף אותם בבניין בית המקדש, זרובבל וראשי האבות מסרבים ותשובתם היא, כורש הטיל משימה זו רק עליהם, על שבי הגולה, ככתוב: "... מי מכם מכל עמו ... ויעל ויבן את בית ה'".

התגובה היתה בשני כיוונים:
(א) פס' ה – "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות"; הכתוב מבדיל בין עם הארץ והם צרי יהודה ובנימין, לבין עם יהודה שהם שבי ציון.
(ב) פס' ו – "וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס עד מלכות דריוש..." וכורש קיבל את דברי המלשינים.

המדובר בראשית הבנייה, והאישים הפועלים הם: ששבצר שהספיק כבר להניח את היסודות, וכורש שהזדרז להפסיק את העבודה. הזמן של המעשים הללו הוא, בערך, שנת 537/6. הפחה הוא ששבצר ולא זרובבל, אתו מתנהל המשא והמתן. נאמר איפוא שבפסוק ב יש לקרוא ששבצר במקום זרובבל².

לשון הכתוב "צרי יהודה ובנימן" אינה ברורה: האם הם רשעים משבט יהודה ובנימין או שהם מציקים לבני יהודה ובנימין?

כדי לברר זאת נעיין תחילה בשאלה מה קרה בארץ יהודה ובנימין לאחר החורבן. כאן היה המצב שונה מן המצב שנתהווה בשמרון לאחר חורבנה. משמרון הוגלו 27,000 איש לארצות רחוקות ובמקומם הובאו נכרים מן הארצות שכבש מלך אשור. ביהודה לא היה צורך בחילופי אוכלוסין. כפי שהסברתי במקום אחר³, הגליית בני יהודה רק פינתה מקום לאדומים, שגורשו מארצם בהר שעיר באותו זמן שחיל כשדים צר על ירושלים. פליטי אדום פלשו ליהודה וסייעו לחיל כשדים במלאכת החורבן וההרג. בזכות מעשיהם אלה הם הפכו למתנחלים הנכרים, במקום הגולים. האדומים התנחלו בחלק הדרומי של הרי יהודה, עד קו עין גדי, בית צור ומראשה, ובני יהודה שלא הלכו לגולה ישבו בחלק הצפוני של הרי יהודה ובארץ בנימין.

הוויכוח בין "זרובבל" וראשי האבות לבין "צרי יהודה ובנימין" מתנהל בירושלים, בחצר בית המקדש. מה עושים שם נכרים? אסר חדן מלך בשנים 680-669, שנים אלו חלות בחמשים ושתיים שנות מלכותו של מנשה. מנשה היה ואסאל של אשור, אבל בשום מקום לא מצאנו זכר או רמז להבאת אוכלוסיה זרה לתחומי מדינתו של מנשה⁴. ואם היה מקום לפעולה כזאת מצד מלך אשור – זה נעשה בשמרון, ולא "פה", ביהודה ובירושלים.

בספרי דברים⁵ לכתוב "אשיב נקם לצרי" נאמר: "אלו כותים שנאמר 'וישמעו שרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים ההיכל' ... שרי במקום צרי". לפי נוסח זה לא יהיה כל קושי בפסוק ד: מנהיגי היישוב שלא הלכו לגולה ביקשו לשתף עצמם בבנין ביהמ"ק ונדחו, ואז פנו בתלונה לשלטון העליון. זוהי המלשינות הראשונה, שהוגשה לכורש. המלשינות השנייה הוגשה לאחשורוש (486-465) ואף היא – כמו ראשונה – סתמית ולא נרשמו לדורות שמותיהם של המלשינים. רק במלשינות השלישית, שהוגשה לארתחששתא, נזכרים השמות והם בלשם, מתרדת, טבאל ושאר כנותו. בספר עזרא החיצוני נאמר עוד: ומאת היושבים ביהודה ובירושלים.

ואלה הם שרי יהודה ובנימין, הנשארים בארץ, שלא שותפו בבניין בית המקדש בימי ששבצר. הרצון הטוב והכנה של הנשארים בארץ, יושבי יהודה ובנימין, נתקל בהתנגדות תוך התנשאות של שבי הגולה; אין המדובר כאן בנכרים – שמרונים או כותים או בליל עממים שהובאו מרחוק – כי אם יהודים יושבי יהודה ובנימין שלא הלכו לגולה. לפיכך נקרא בפסוק א: וישמעו שרי יהודה ובנימין... שרי ולא צרי!

סופר או עורך מאוחר, מתלמידי עזרא, שדגל ברעיון של "זרע קודש", והושפע מתנועת ההתבדלות, שהתגברה בימי נחמיה, מצא לנכון להנציח את הפער גם בכתובים. לדעתו, שבי ציון הם העם הטהור וכל האחרים הם טמאים ופסולים לעבודת הקודש. הקנאה והשנאה העבירו אותו על דעתו והוא שינה מן הכתוב, אבל הזרויות בולטות לעיני כל קורא. ואלה הם ששת השינויים שהכניס בפרקנו:
א. צרי במקום שרי.
ב. זרבבל במקום ששבצר.
ג. לאלהיכם במקום לאלהינו.
ד. לא⁶ במקום לו.
ה. אנחנו יחד נבנה – החסיר לא – אנחנו לא נבנה יחד.
ו. וכדי להכפיש את היריבים הפך אותם לנכרים, שהביא מלך אשור.

למרות כל הקשיים שגרם לנו להבנת הכתוב נאמר: יהי זכרו ברוך, כי רשם לדורות פרשה של מאבקים פנימיים בדורם של שבי ציון.

בניין חומת ירושלים

בידוע שנחמיה בנה את חומת ירושלים; בזכות זאת כלל אותו בן-סירא בין גדולי האומה וכתב¹:

היו כמה נסיונות לתקן ולחזק את חומת ירושלים גם לפני נחמיה, אלא שחלו הפרעות בעבודה זו, והפרעות אלו הן חלק מן המאבק בין שבי הגולה לבין האוכלוסיה הותיקה שישבה בערי יהודה וירושלים. הם לא שמחו כלל לקראת שבי-ציון, כי חששו שהבאים ידרשו להחזיר להם את נחלת אבותיהם. בספרי עזרא ונחמיה נשתמרו רק רמזים מעטים על מאבק זה, ועל-פיהם ננסה לעקוב אחרי המאמצים שנעשו לחזק את העיר בראשית הימים של יהודה המתחדשת.

הכלל הוא שאין מדינות חסות נלחמות זו בזו, כי הדאגה לשלום כל העמים במדינה חלה על השלטון העליון. אמנם, לא היתה מלחמה בין שבי ציון והעממים מסביב, אבל השכנים הציקו להם בשתי דרכים: האחת בירושלים² – "כי באימה עליהם מעמי הארצות" והשנייה בשושן – "והסכרים עליהם יועצים להפר עצתם..."³

באין ברירה החלו לבנות את החומה. ולא חומה חדשה בתווי חדש, כי אם תיקון החומה שהרס חיל כשדים. התווי היה ברור, את אבני החומה הישנה, שהיו מונחות לרגליה מבפנים ומבחוץ "ואין מקום לבהמה לעבר"⁴ – צריך היה רק להרים ולשים במקומן, וזאת אפשר היה לעשות בשקט, מבלי לעורר את רוגזם של המתנגדים.

בספר חגי לא נאמר דבר על יחסו של חגי לעניין החומה, אבל כיוון שהוא עמד בראש התנועה לשחרור ירושלים מעול פרס ודגל בהצטרפות יהודה למרד של עמי סוריה ופניקיה, או לפחות – שאף לזכות בתוצאות המרד שהתחולל סביב יהודה – יש להניח שהוא סבר כי חיוני הדבר לקומם את הריסות החומה, וכנראה שגם נתן יד למעשה זה.

בס' עזרא החיצוני נאמר:⁵ "ואל כל שרי המדינות בארם ובכנען ובלבנון כתב (דריוש) אגרות לשאת⁶ עצי ארז מן הלבנון אל ירושלם ולבנות אתו (עם זרובבל) את העיר". לפי זה הוחל בתיקון החומה סביב שנת 520.

אמנם, לפי נחמיה ב', ניתנה הרשות לכך רק לנחמיה, כלומר – שבעים וחמש שנה לאחר מכן, אולם, כנראה שאין לפסול את העדות של עזרא החיצוני, כי ייתכן שנחמיה, או עורך ספר נחמיה, לא מצא לנחוץ לעמוד על כך, משום שלמעשה לא היו לפקודה זו של דריוש תוצאות רצויות.

זכריה הנביא קושר את בניין המקדש ותיקון החומה כפסוק אחד ואומר:⁷ "ביתי יבנה בה... וקוה ינטה על ירושלם"; בנבואה שנייה⁸ הוא מתאר את העיר בהרחבה. נבואה זו מקבילה לנבואתו של ירמיהו:⁹

תקוותו וחזונו של זכריהו היא גם מעבר לתחומים של העיר בסופה של תקופת בית ראשון, שתוארו לעיל, הוא חוזה:¹¹ "פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה בתוכה ואני אהיה לה... חומת אש מסביב".

שני הנביאים מביעים תקווה ושניהם משתמשים במונח קוה. מהו קוה?

הבנאי משתמש בשני קווים למדידה; האחד הוא חבל שהוא מותח אותו בתווי הדרוש כדי להניח את אבני החומה לאורך במאוזן, והשני הוא חבל או חוט המשקולת, המכונה גם אנך, כדי לשים כל אבן מאבני הנדבך במאונך.

אולם שני הנביאים רק חוזים, זה רצונם וזו תקוותם. את המציאות מתאר זכריה אחרת – וכנראה שזה היה לפני מתן הרשיון לבניין המקדש והחומה – ואומר¹²: "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה..." לעומת זאת דברי המלשינים דנים בבנייה למעשה, הם אומרים¹³: "העיר המורדת והרעה (הם) בונים, ואת החומות משלימים... ידוע יהיה למלך שאם העיר תבנה והחומות ישלמו – מסים לא יעלה לאוצר המלך".

על מלשינות זו, שנשלחה כנראה בשנת 486 בימי מלכותו של אחשורוש, חזרו צרי יהודה גם בימי ארתחששתא, ומסתבר שהיא נתקבלה על דעת השלטון והעבודה הופסקה לזמן מה.

עבודת החומה חודשה בימי עזרא והופרעה ביד חזקה זמן מועט לפני בוא נחמיה. על מאורעות אלו שאירעו בשנים 458-445 אנו שומעים מפי חנני, שבא מירושלים לשושן כדי לספר על כך לנחמיה¹⁴: "הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש". זאת היתה התוצאה של השטנה ששלחו רחום ושמשי בשם כל המתנחלים שהובאו לארץ על-ידי מלכי אשור, בבל ופרס, בה התריעו על מרד היהודים אם ישלימו את תיקון החומה. לכן ציווה המלך להזדרז ולהפסיק את העבודה בזרוע וחיל. ומשניתנה הרשות השתוללו רחום ושמשי וחבריהם ועשו שמות בחומה ושעריה וביושבי ירושלים¹⁵.

לאחר נסיונות וכשלונות, שנמשכו כשבעים וחמש שנה, בא נחמיה ובידו אישור רשמי מאת המלך ארתחששתא לבנות את חומת ירושלים, והוא עשה זאת עם יושבי ירושלים בהתלהבות רבה ובהצלחה גדולה.

ושוריא שכללו ואשיא יחיטו (עזרא ד', יב)

כאמור, נחמיה לא בנה חומה חדשה, הוא רק תיקן את החומה המפורצת, לכן נאמר שהבונים, "החזיקו" כלומר – תקנו את החומה. בנחמיה ג' בא פועל "בנו" רק חמש פעמים ואילו הפועל "החזיקו" בא שלושים וחמש פעמים; את השערים שבחומה הצפונית – שער הגיא ושער הדגים, שהיו הרוסים כליל – בנו, ואילו שער האשפות ושער העין, שבדרום ובמזרח, ורוב רובה של החומה רק "החזיקו".

במסמכים הארמיים שבס' עזרא אנו מוצאים את הביטוי שוריא שכללו או ישתכללון (ד', יב, יג, טז) = החומות משכללים, או אשרנה דנא לשכללה (ה', ג) = החומה הזאת לשכלל. כלומר, גם במסמכים אלה מדובר על שכלול חומה קיימת אבל פגומה, מפורצת ויש לתקנה, לשכלל אותה, אולם אין כל זכר לחומה חדשה.

ועוד, החומה היתה בנויה בשני פנים, אבנים גדולות או אבני גזית כלפי חוץ ואבנים פחות מעובדות כלפי פנים. בין אלו לאלו היה מילוי של אבנים קטנות ואדמה, או אדמה מעורבת באפר במקום טיח. כאשר חיל כשדים הפיל את אבני החומה נשפך גם העפר, ובמשך השנים נוספה גם אדמת סחף שהביאו זרמי מי גשמים. (במשך הדורות הצטברה ע"י החומה הצפונית שכבת סחף בעובי של 9.30 מ', כפי שנתברר בחפירות של המילטון ע"י שער שכם). כאשר הוחל בעבודה הכבידו ערימות העפר שכיסו את אבני הבניין. ועל כך מתאוננים אנשי יהודה העובדים בחומה (נחמיה ד', ד): "ויאמר יהודה כשל כח הסבל והעפר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה".

בתיאור מלאכת החומה נאמר¹: "כי עלתה ארוכה לחמות ירושלם כי החלו הפרצים להסתם". הפרצים אלה הן הפרצות שבחומה, שבסתימתן עסקו העולים, ולא בבניין חומה חדשה².

עדות נוספת אנו מוצאים בס' עזרא ד', יב.
צרי יהודה מזהירים את ארתחששתא מפני מעשיהם של יושבי ירושלים, שיש בהם הכנות למרד. וכאן בא המשפט "ושוריא שכללו ואשיא יחיטו"³. כתב המלשינות כתוב ארמית, ותרגומו של משפט זה:
אברהם כהנא (תר"ץ): והחומות משכללים והיסודות מחזקים;
מרדכי זר-כבוד (תש"ט): והחומות יכללו ואת היסודות יקשרו;
מ.צ. סגל (תשי"א): והחומות שיכללו והיסודות יחזיקו;
מרדכי זר-כבוד (תש"ל): והחומות בצרו והאשיות יתקנו;
צבי רין (1972): השכתוב – והשורים שכללו והאשים יחיטו, הפרשגן – ואת החומות השלימו ואת האשיות יקימו;

בכל התרגומים הללו נשארה הסתירה בין הרישא לסיפא: אם המדובר בשכלול החומה, כלומר – תוספת נדבכים עליונים כיוון שחיל כשדים הפיל אותן ארצה בזמן החורבן, או בתיקון פרצות שנוצרו בזמן הלחימה, ברור שיסודות החומה לא נפגעו, למה אומרים המתרגמים של פסקה זו שאת יסודותיה מחזקים, מקשרים, מתקנים או מקימים?

נעיין בדברי הפרשנים:
ר' סעדיה גאון: ואושיא – הם השתות והיסודות; יחיטו – חופרים וחוטטים לקרקע במקום הקרקע הקשה לייסד החומה.
אבן-עזרא: ואושיא – יסודות; יחיטו – מן חוט השני, ופירושו ישימו חוט על היסודות לבנות כטעם קו המידה.
רש"י: ואושיא – הכתלים; יחיטו – לשון פתיל שהם חופרים ומחברים הכתלים זה עם זה.
מצודת דוד: והיסודות יקשרו ויחברו זה לזה. ר"ל מתקנים מקום מקולקל להיות כל היסוד בחבור אחד.
המלבי"ם: שכבר קשרו יסודותיו.
משה ענת (תשל"ה): ושוריא שכלילו – הם משלימים את החומות, כלומר – סותמים את הפרצות בחומה.

אם אמרנו שפירושו של הרישא הוא: ואת החומות מחזיקים, כלומר – מתקנים ומשכללים, עלינו לחפש הסבר לסיפא שיתאים למלאכת הבנייה, וההסבר הוא בכתוב עצמו, אם נראה בו הקבלה.

מקורו של הפירוש הסותר את הכתוב הוא במלה אשיה וברבים אשיות שבעברית החדשה מובנה רק אחד: יסוד, מסד. בארמית מובנה של אושא, אשא, אשיתא – קיר. ירמיהו חוזה נקמה בבבל – "כאשר עשתה עשו לה"⁶. ומה עשו לה? "נפלו אשיותיה נהרסו חומותיה". אי אפשר להפיל יסודות, הם מונחים באדמה או על פני האדמה. נאמר על-כן שכוונתו של הנביא היא אשיות לפי הארמית – חומות. על כך מעידה גם ההקבלה: אשיותיה = חומותיה.

וכך בלשון התלמוד: בבא בתרא ז', ע"א: אשיתא מתתא עתיקה ומלעיל חדתא = הקיר מלמטה עתיק ומלמעלה – חדש. ברכות נ"ט, ע"א: חזאי אשיתא דנפל = ראיתי שהקיר נפל. הפירוש הקראי "זכור לאברהם"⁷ מתרגם אושיא = מגדלים⁸, וגזניוס מתרגם – Pfeiler, Säule – אומנה, עמוד. את התיבה "יחיטו" גוזר יהושע שטיינברג מלשון חוט⁹.

בשעת הבנייה של קיר או חומה יש שימוש רב בחוט; עמוס קורא לחוט זה שבקצהו משקולת בשם אנך¹⁰; המשנה קוראת לו "חוט המשקולת"¹¹ ומידתו – שנים עשר (אמה). הבנאים שבנו את החומה החזיקו מדי פעם בפעם בחוט המשקולת כדי למדוד כל נדבך וכל אבן. מכאן נגזר הפועל "יחיטו" – ימדדו, ישכללו. לפיכך לפנינו שני חלקי פסוק מקבילים וחופפים: שוריא = אשיה; שכללו = יחיטו.

דברי סנבלט אל מול החומה הנבנית (נחמיה ג', לג-לח)

"ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את חומה ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על היהודים. ויאמר לפני אחיו וחיל שמרון ויאמר מה היהודים האמללים עשים היעזבו להם היזבחו היכלו ביום היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות".

מה מידת הדיוק בדברי סנבלט? הנוכל לקבלן כמו שהן, או שמא זה מבטא רק את רצונו ותקוותיו?

כדי לעמוד על מאורעות הימים הללו עלינו לבחון גם את דברי המתנגדים, שרי יהודה, שהתמידו להלשין בפני השלטונות על מעשיהם של שבי ציון.

בספר עזרא מדובר על ארבע מלשינויות, והן –
המלשינות הראשונה: עזרא ד', ד-ה וכד:
"... ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם".
"אז בטלה עבודת בית האלהים אשר בירושלים, והיתה בטלה עד שנת שתים למלכות דריוש"¹.
ולא הזכיר הכתוב עוד גזירה שגזר כורש אותה שעה – איסור העלייה: "די עבר פרת – עבר, ודי לא עבר – לא יעבור"².

המלשינות השנייה: עזרא ד', ו:
"ובמלכות אחשורוש, בתחלת מלכותו, כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם". שנות מלכותו של אחשורוש הראשון הן 486-465; בתחילת מלכותו זאת אומרת בשנת 486/5. בית המקדש הוקם בשנים 520-516. ברור איפוא שנושא השטנה איננו בית המקדש, ובכן – על מה?

המלשינות השלישית: עזרא ד', ז:
"ובימי ארתחששתא כתב בשלם מתרדת טבאל ושאר כנותו על ארתחששתא מלך פרס..."
שנות מלכותו של ארתחששתא הן 465-423. המחבר לא מסר לנו את תוכן האיגרת; מסתבר שהאיגרת נשלחה בתחילת מלכותו, כמו האיגרת של המלשינות השנייה, ויש לראות בה בקשה לאישור ולחידוש זכויות או מצב מסוים שהיה קיים בימי השליט הקודם.

המלשינות הרביעית: עזרא ד', ח:
רחום ושמשי שלחו איגרת לארתחששתא בשם השופטים והפקידים ובשם התושבים הפרסים, הארכים, הבבלים והעילמים. הם מזהירים את המלך: אם העיר תיבנה והחומות תושלמנה – חלק בעבר הנהר לא יהיה לך. כהוכחה לכך הם כותבים (פס' טו): "ואשתדור³ עבדין בגוה מן יומת עלמא" = ומרידות עושים בתוכה מימות עולם.

המלך קיבל את דברי המלשינות ותשובתו היתה: עתה תנו צו לבטל את הגברים ההם (מעבודתם) והקריה הזאת לא תבנה עד שממני ינתן צו. וזהירים היו מעשות שגגה על זה, פן תגדל החבלה להזיק למלכים. אז משנקרא פרשגן כתב ארתחששתא המלך לפני רחוב ושמשי הסופר ועמיתיהם, הלכו בבהילות לירושלים, אל היהודים ובטלו אותם (מעבודתם) "בזרוע וחיל".

לימים אלה נייחס את תיאור המצב כפי שמוסר אותו חנני באוזני נחמיה: "רבים נפלו בשבי והנשארים במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש". ידוע שמדינות חסות אינן רשאיות להילחם ביניהן ולהזיק זו לזו. אבל כיוון שהמדובר במדינות רחוקות מן השלטון המרכזי והיתה בידי השמרונים אמתלא שהם פועלים לפי רצונו של המלך – לא חששו, לקחו שבויים מיהודה. אחרי שנים פדה אותם נחמיה⁴.

לאחר שנים מעטות חל מפנה לטובה ביחסו של המלך כלפי יהודה; בשנה השביעית למלכות ארתחששתא, ב-458, עלה זרובבל ועמו 42,360 איש. נמצא שהמלך ביטל את הגזרה על העלייה. בשנת 20 לארתחששתא, ב-445, עלה נחמיה ובידו רשיון מפורש לבנות את חומות ירושלים. עתה, לאור המפנה לטובה, לא היה יותר מקום למלשינות. סנבלט כועס, לועג אבל הוא ומרעיו וחיל שמרון שלידו אינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע את בניית החומה^4א.

מדברי המלשינות למדנו שגם לפני בוא נחמיה נעשו נסיונות לקומם את הריסות חומת העיר, וזאת ללא רשיון מפורש מאת השלטון. ספק מתוך נאמנות למלך, ספק מתוך שנאה וקנאה – עלתה בידם של השמרונים למנוע את הבנייה עד לימי נחמיה.

נשוב לדברי סנבלט, המעלה חמישה נושאים:

א. היהודים האֵמֵלָלִים –
מפני כבוד הנושא שונה הניקוד ויש לקרוא האֻמְלָלִים, וזו לשון של לעג ובוז; בפי סנבלט אלה הם אנשים חלשים וללא מזל, ולא לפי כוחם לבצע את המשימה.

ב. היעזבו להם?
אין לגזור את הפירוש "מעזיבה", כפי שכמה מפרשנינו אומרים; מעזיבה הוא חלק אחרון בהשלמת תקרת הבית, ואינו כלל חלק בחומת העיר.
המלבי"ם אומר שזה לשון חיזוק והוא מעיר על פס' ח: "ויעזבו ירושלם עד החומה הרחבה" – חזקו את החומה עד מקום מסוים. בהוראה קרובה מצויה תיבה זו כמה פעמים במקרא, כגון: "כי תראה חמר שנאך רבץ תחת משאו... עזב תעזב עמו"⁵; וכן – "אזלת יד ואפס עצוב ועזוב"⁶, או "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב"⁷. בכל המקראות האלה המובן הוא לעזור, לחזק, להושיע.
מלים אלו בפי סנבלט פירושן – וכי מי יושיע להם, מי יעזור להם? והם הלא מעטים וחלשים!

ג. היזבחו?
סנבלט מלגלג וכאילו אומר – הם לא ישלימו את המלאכה ולא יזכו לזבוח זבחי תודה.
הסופר ראה לנכון להשיב על לגלוג זה במפורט והוא מספר בהתלהבות ובחגיגיות⁸: "ויזבחו ביום ההוא (יום חנוכת החומה) זבחים גדולים וישמחו כי האלהים שמחם שמחה גדולה וגם הנשים והילדים שמחו ותשNע שמחת ירושלים מרחוק".

ד. היכלו היום?
היום – לאו דוקא 12 שעות היום. הכוונה כמי שאומר: בימינו, בתקופתנו, בזמננו, ומצאנו כתוב⁹: "לנביא היום יקרא לפנים הראה".
היכלו – היגמרו, הישלימו את החומה?!
השיחה התנהלה בין סנבלט וטוביה וחבורה של צרי יהודה וחיל שמרון. הם עמדו מנגד וראו שהעבודה נעשית בהתלהבות. באותה שעה הצליחו הבונים לקשור את חלקי החומה הפרוצה וליצור אחידות עד חציה. וכבר עמדנו על כך שזה לא היה הניסיון הראשון להשלמת החומה – בשתי הפעמים הקודמות¹⁰ נצטוו להפסיק, וסנבלט מביע את תקוותו שגם הפעם יגיע צו שיבטל את השלמת החומה.

ה. היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות?
על חורבן העיר בידי חיל כשדים מסופר בשלושה מקורות¹¹ וכאשר הכתוב בא לספר על חומות ירושלים הוא משתמש בפועל נתץ, ולא שרוף או שלוח באש, כי אפשר לפרוץ פרצות בחומה ולנתץ אותה, אבל אי אפשר להעלות אותה באש, משום שאין בה חומר דליק.

חומר דליק יש בשערים, לפי הידיעות שקיבל נחמיה מחנני "חומת ירושלם מפרצת ושעריה אכלו באש"¹², וזה הנימוק בו מסביר נחמיה למלך את סיבת עצבונו: "העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש"¹³. בהתאם לכך הוא מבקש מכתב אל אסף שומר הפרדס: "יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה¹⁴ ולחומת העיר¹⁵ ולבית אשר אני אבוא אליו"¹⁶. במסעו הלילי רואה נחמיה שהחומות פרוצות "ושעריה אכלו באש"¹⁷.

ננסה לברר איפה עמד סנבלט עם אחיו וחיל שמרון כאשר אמר את דבריו ביחס לבוני החומה:
מאז ומתמיד היה צד צפון תורפה של ירושלים. סנבלט וכנופייתו באו מצד צפון ועמדו מול שער אפרים, הוא שער שכם של ימינו, אולם במפלס הרבה יותר נמוך, כי לפי החפירות של המילטון¹⁸ החרסים של סוף ימי בית ראשון, חרסים מן המאה השישית, נמצאו בעומק של 9 מ' מפני השער כיום. השער, שהיה מעין שני חדרים הצמודים זה לזה בזווית ישרה, היה הרוס – ללא דלתות וללא כיפה, בפנים היה מוכלך ומפויח. כשהסתכל סנבלט על השער השרוף וההרוס יכול היה לאמר: היחיו את האבנים... והמה שרופות.

המפרשים מסבירים שהכוונה לשרפת השער על-ידי חיל כשדים, ואין זה סביר. חורבן ירושלים היה בשנת 586, נחמיה החל במלאכתו לחיזוק החומה בשנת 445, כלומר – 141 שנה לאחר החורבן. במשך תקופה ארוכה זו שטפו הגשמים והרוחות את סימני העשן והפיח מחורבן נבוכדנצר. לא אלה הרשימו את סנבלט, וכנראה שהוא רומז בדבריו על שריפה אחרת, קרובה לימי נחמיה. בפרק קודם של מחקר זה¹⁹ הסברתי שהיה חורבן ושריפה זמן מועט לפני בוא נחמיה, רחום ושמשי הצליחו במלשינותם ומנעו את בניין החומה בזרוע וחיל.

עמידתו של סנבלט וכנותיו אל מול החומה כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר-אונים להפסיקה – עמידתו זו מסמלת תחילת פרק חדש ומבטיח בשגשוגה של העיר והמדינה כאחד.