אלברט שווייצר לא גילה ארצות חדשות באפריקה. חדירתו העמוקה ביותר ליבשת השחורה לא עלתה על מאה וחמישים קילומטר. הוא לא הגיע לשום מקום בו לא דרכה רגל אדם לבן לפניו. למעשה אין הוא מכיר את אפריקה - רק פנה אחת קטנה שבה. ומפעל חייו הוא - בית חולים אחד, ובו כמה מאות מטות. לא חלילה, בית חולים מודרני ומטופח, אלא אוסף של בקתות וצריפים, השרויים באי-סדר כרוני, המצויידים בציוד מיושן, ואין בהם מים זורמים וחשמל.

ואף על פי כן הוא אחד האנשים הגדולים ביותר בדורנו; ושום ספר על אפריקה לא יהיה שלם אם לא יקדיש לפחות פרק אחד לאישיות מופלאה זו.

כי אם שווייצר לא גילה שטחים וארצות - הוא גילה טוהר לב וחמלה, הקרבה ומסירות שאין דומה להם.

ואם יבוא יום, והאדם הלבן יושב על ספסל הנאשמים כדי לתת את הדין על כל אשר עולל לאחיו שחור-העור, ויקראו באזניו את כתב-ההאשמה הארוך, וישאלוהו מה יש לו לומר להגנתו, הוא יאמץ את מוחו לשוא ולריק, ולבסוף יוכל לפלוט שתי מלות-קסם בלבד שיעוררו עליו את מדת הרחמים והסלחנות : "אלברט שווייצר". והקטגור יענה על כרחו : "כן, אלברט שווייצר. אבל הוא היה י ח י ד בדורו, ואין שני לו !"

אלברט שווייצר נולד באלזאס, שטח-המריבה הישן בין צרפת וגרמניה, שתושביו אינם יכולים להחליט לאן הם שייכים. אביו היה כומר כפרי ומוסיקאי חובב. ואלברט היה ילד מוזר.

טלו, למשל, אותו מעשה ביהודי הזקן בעל העגלה הרתומה לחמור, שהיה עובר מפעם לפעם בכפרה של משפחת שווייצר. למראה הישיש העבדקן, היו כל ילדי הכפר יוצאים לרחוב בצהלת-התקלסות, והיו מקמטים את כנף בגדם כדי לשוות לו צורה של אוזן-חזיר. והיהודי הזקן היה מחייך במבוכה ובפחד, ולא היה מגיב על העלבונות. יום אחד התבונן בו אלברט הקטן, ראה את חיוכו הנבוך ואת עניו - והתבייש. ובפעם הבאה, כשבא הרוכל הזקן לכפר, ניגש אליו הזאטוט והושיט לו את ידו וליווה אותו בדרכו עד קצה הכפר.

או קחו את ענין המעיל החרפי. מעיל חדש היה, תפור לפי מדת הנער. אלא שהוא התעקש וסירב ללבשו, מפני שלשאר הנערים בכתתו לא היו מעילים. שבוע שבוע, לפני לכתם בכנסיה, היה אביו מכהו על עקשנותו, ואת המעיל לא היה לובש.

בלימודיו לא הצטיין אלברט הקטן. אך היתה לו אוזן למוסיקה, והעוגבר הזקן של הכנסיה הכפרית נתן לו את שיעורי הנגינה הראשונים, כל עוד היה לו מה ללמד את הנער הרציני.

ואילו מורה אחר, שניסה ללמדו נגינה בפסנתר, הגיע עד מהרה ליאוש.. "אין לנער כל רגש למוסיקה", קבע לאחר כמה שיעורים. הוא טעה. יותר מדי רגש היה לו, והיצירות הפשוטות שתירגל לא היו לפי רוחו. כשניתנה לו ההזדמנות להראות את יכלתו במשהו עמוק יותר, פקח המורה את עיניו בתמהון. אותו מורה קירב את הנער אל יצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך, המלחין הגדול שבמשך מאה וחמישים שנה היה ידוע ליחידי סגולה בלבד, עד שחזרו וגילוהו בסוף המאה הקודמת.

זאת היתה אהבה "משמיעה ראשונה". כשמלאו לאלברט שווייצר שמונה עשרה שנה, שלחו המורה לפאריס, להשתלם בנגינת העוגב ולפעול למען החיאת המוסיקה של באך בהדרכתו של המוסיקאי המפורסם שארל מארי וידור. המורה החדש אנוס היה להודות שתלמידו בקי במוסיקה של באך יותר ממנו. הוא עודד את העלם לחבר מסה קצרה על באך. חיבור "המסה הקצרה" נמשך שנים רבות, ולבסוף השתרעה על שני כרכים עבים. מעולם לא נכתב ספר טוב יותר על המוסיקאי הגדול הזה.

אלברט חזר הביתה ונרשם ללימודים באוניברסיטה המפורסמת של שטרשסבורג. הוא השתלם ביוונית, רומית ועברית, ולמד פילוסופיה ותיאולוגיה. כשהיה בן עשרים ואחת, נדר נדר שאת תשע השנים הבאות בחייו יקדיש למוסיקה, למדע, להטפה בכנסיה ולהוראה, ולאחר מכן יפרוש מן הציבור ויקדיש את חייו להושטת עזרה לנדכאים ולעלובי החיים.

בתשע השנים הללו עשה את מלאכתם של שלשה או ארבעה אנשים מחוננים בכשרונות בלתי-מצויים. הוא חיבר מחקר על חיי ישו. הוא ניהל מסע למען הצלת עוגבים עתיקים בכנסיות נידחות, ומניעת החלפתם בעוגבים מודרניים, תוצרי בתי חרושת, שלעולם לא יגיעו לעדינות צלילם של הכלים הישנים אשר נעשו בידי אומנים מעולים. הוא גמר את חוק לימודיו בפילוסופיה. הוא שמע הרצאות במכללת סורבון בפאריס והשתלם בנגינה בפסנתר ובעוגב עד שנעשה אחד העוגברים הגדולים בדורנו. הוא גמר את לימודיו בתיאולוגיה ונתמנה מטיף באחת הכנסיות החשובות של שטראסבורג. הוא נתמנה מנהל המכון התיאולוגי בעירו. הוא השלים את ספרו על באך בלשון הצרפתית, ומשנוכח שאין התרגום הגרמני עולה יפה, ישב וכתב אותו מחדש בגרמנית. הוא ערך רסיטלים לעוגב בגרמניה, באנגליה ובספרד. הוא השתתף במפעלי צדקה רבים וחיזר על פתחי העשירים. הוא התאהב ביהודיה, בתו של פרופסור בראסלאו, המרצה להיסטוריה באוניברסיטה של שטראסבורג, אך לא ראה את עצמו בן חורין לשאתה לאשה, כיוון שיום הולדתו השלושים מישמש ובא.

עדיין לא ידע איזהו המפעל אשר לו יקדיש את חייו. יום אחד הניח מישהו קונטרס קטן על שולחן-הכתיבה שלו. סופר בו על המחסור ברופאים במושבה הצרפתית גאבון שבאפריקה המשוונית. ומיד נעשה הכל ברור ומוחוור.

שווייצר גמר אומר לנטוש את הכל : המוסיקה, הפילוסופיה, התיאולוגיה וההטפה, ולהקדיש את שמונה השנים הבאות ללימוד רפואה, כדי שיוכל לרפא את הכושים האומללים בגאבון. כשנודע הדבר לבת הפרופסור היהודי, הודיעה לו שהיא תסיים קורס לאחיות ותלך עמו.

מקץ שבועות אחדים ישב מנהל המכון התיאולוגי של האוניברסיטה על ספסל הלימודים בפאקולטה לרפואה. ידידיו הרבים לגלגו עליו והשפיעו עליו שפע של עצות. "למה לך ללמוד רפואה ?" שאלו. "אתה רוצה לעזור לכושים ? סע לאפריקה כמטיף, כמיסיונר!" אך הוא השיב: "אני רוצה לעזור להם ב מעשים, ולא במלים". אחרים אמרו: "השאר באירופה, הרצה, נגן, חבר ספרים, ותשתכר כסף די הצורך כדי לשלוח עשרים רופאים לגאבון".

אך אלברט שווייצר לא שעה להם.
כדי לשלם את שכר הלימוד, ערך מפעם לפעם רסיטלים. ולאחר שגמר את חוק לימודיו, החל שוב מחזר על הפתחים כדי לקבץ את הכסף הדרוש להקמת בית חולים בגאבון. עלה בידו לאסוף כחמשת אלפים דולאר.

בשנת 1912 נשא לאשה את בתו של הפרופסור היהודי. אחר כך קנה ציוד רפואי מגוון וארז אותו בשבעים ארגזים. ובשעה שאירופה התכוננה למלחמת העולם הראשונה, יצאו שווייצר ואשתו לאפריקה המשוונית באנית קיטור קטנה.

בעשותם את דרכם מן החוף לפנים הארץ, בספינת-נהרות שטוחה, ראו בגדות הרבה כפרים חרבים. צרפתי שנסע עמם סיפר שלפני חמש עשרה שנה עוד היו באותו מקום ישובים משגשגים. "ומה גרם לחורבנם ?" שאל שווייצר. "הכוהל", השיב הצרפתי.

אך הכוהל לא היה הפגע היחיד של גאבון. שבט של אוכלי אדם פלש לתוך החבל ואכל בשיטתיות כל מי שלא יכול לעמוד על נפשו. מחלות איומות עשו שמות בתושבים. המכשפים היו מרעילים את תושבי כפריהם במנות קטנות של רעל, כדי להוכיח את יכלתם בריפוי המחלות המסתוריות שהם עצמם גרמו להן. אמונות תפלות הפילו חללים לא פחות מזבובי הטסא-טסא, מפיצי מחלת השינה האיומה.

בקרבת הכפר לאמבאריני עמדה תחנה קטנה של מיסיונרים, ובה נמצא בית למגורי הזוג. אך בנין מתאים לבית חולים לא היה בנמצא. לול ישן, שגגו נרקב לחלוטין, הוכשר על ידי שווייצר ואשתו לשמש כבית חולים ארעי. מטת-שדה שקיבל בהשאלה מאת המיסיונרים שימשה כשולחן-ניתוחים.

שבעים הארגזים אשר הכילו את הציוד הרפואי עוד לא הגיעו. אך החולים לא חיכו לציוד. הם באו בהמוניהם. ואילו חולים היו ! המכשפים המקומיים לא היו מטפלים בשום חולה אלא אם היו בטוחים שיישאר בחיים. כל הגוססים, הנגועים במחלות כרוניות, החולים שלאחר יאוש - אלה נהרו אל לולו של הרופא הלבן. לשווייצר לא היתה שפה משותפת עם החולים (עד היום אינו שומע שום ניב אפריקני). אך די היה לו להציץ בהם כדי לעמוד על מחלותיהם האיומות. כל מה שלמד באוניברסיטה וכל מה שראה בבית החולים בו התמחה, היה כאין וכאפס לעומת המחזות האיומים שנתגלו לעיניו בימיו הראשונים בלאמבאריני. התרופות וחמרי החבישה המעטים שהזוג הביא עמו אזלו עד מהרה, אך החולים לא חדלו לבוא. איש מן הילידים לא היה מוכן לטפל בקבורת המתים. שווייצר נאלץ לכרות בעצמו את קבריהם.

ואז הגיעו שבעים הארגזים, ועמם פסנתר מצופה בפח שנשלח לשווייצר על ידי "אגודת באך" בפאריס. אפשר היה לבצע את הניתוחים הראשונים, ולהפיג את המתיחות והעייפות בנגינה.

יוסף אזוואוואמי היה אחד החולים הראשונים ששווייצר העלה להם ארוכה. חדור הכרת טובה, החליט להשאר אצל הרופא הלבן ולעזור לו בעבודתו. הוא לא ידע לקרוא, אך חיש מהר למד להבחין בין צנצנות התרופות השונות, והוא שימש איש-ביניים בין הרופא ובין הפציינטים שלו.

ילידי גאבון הפרימיטיביים לא הכירו שום אמצעי להקלת מכאובים. את הכאב כינו "תולע", ובתארם את מחלותיהם היו אומרים : "התולע נכנס לבטני". אך עתה עמדו לרשותו של שווייצר תרופות להפגת כאבים. אנשים שבמשך שנים לא ידעו מנוח ממכאוב, נשמו לרווחה לאחר זריקה או בליעת טבלית-שיכוך.

פעם אחת ניסו אוכלי אדם להתנפל על בית החולים הפרימיטיבי כדי לאכול את החולים שבו, ושווייצר נאלץ לגרשם על ידי יריות באוויר. מדי פעם בפעם אכלו הנמלים את הכתלים ואת הרצפות, ומבנים התמוטטו כבניני קלפים. תכשירים רפואיים אזלו, וחדשים היו צריכים לעבור עד לחידוש המלאי. החום האיום התיש את כוחם של הרופא ואשתו. שום אדם לבן לא היה מסוגל לשבת לאורך ימים באותו ג'ונגל.

שווייצר ואשתו חלו בחסר-דם טרופי. אך שעתם לא היתה פנויה לחשוב על עצמם. ענינים של מה בכך הטרידו אותם בלי הפסק. למשל : מנין לקחת בקבוקים לתרופות. בכל מכתב ומכתב לידידיו באירופה התחנן שווייצר : "אנא, שלחו לי בקבוקים קטנים עם פקקי שעם, או צנצנות, או קופסות פח". (שום מיכל של נייר או קרטון לא החזיק מעמד יותר משעות אחדות באקלים החם והלח של גאבון). היה הכרח להקים מבנה של פחים גליים שאין לנמלים שליטה עליו. אך הכושים לא היו מוכנים לעבוד אלא בראותם את הרופא בכבודו ובעצמו ניגש ראשון למלאכה. ולבסוף, כשהושלם הבנין, ניסו הילידים הבריאים לכבוש את המטות שבו ולהשליך מתוכן את החולים. בתחילה הביאו עמם הפציינטים מזון לימי שהותם בבית החולים. אחר כך גילו שאין הרופא הטוב מרעיב שום פציינט המופיע בלי מלאי של מזון. והם החלו סומכים על טוב לבו.

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. שווייצר היה נתין גרמני במושבה צרפתית. בתחילה אסרו עליו כל מגע עם לבנים וילידים גם יחד. רק לאחר השתדלות ידידיו בפאריס הורשה שווייצר לחזור ולפתוח את בית החולים. אולם יום אחד נתקבלה פקודה מפאריס לאסור את כל נתיני האויב במושבה ולשלחם לצרפת. כך זכו שווייצר ואשתו ב"חופשתם" הראשונה, הרחק מן האקלים הקטלני של אפריקה המשוונית.

הם נכלאו במחנה מעצר בהרי הפירנאים. אחד הקצינים ששמרו על העצורים ניסה להחרים את הספר "פוליטיקה" לאריסטו שהיה בידי שווייצר, בהסתמכו על תקנות המחנה אשר אסרו החזקת חומר פוליטי. שווייצר היה זקוק לספר זה לצרכי חיבור ספרו "הפילוסופיה של הציוויליזציה". הוא ראה במלחמה העולמית התאבדות של המין האנושי, ולא שכח אף לרגע את הדברים שאמר כושי זקן אחד בלאמבאריני, כאשר נודע לו שהלבנים משמידים אלה את אלה במלחמה עקובה מדם : "אתם אינכם אוכלים בשר אדם. משמע שאתם הורגים איש את רעהו מתוך א כ ז ר י ו ת בעלמא..."

סמוך לסוף המלחמה הוחלפו שווייצר ואשתו בעצורים צרפתיים שהיו כלואים בגרמניה, ודרך שווייץ יצאו לאלזאס. אשתו החולה נסעה לבית הוריה, ואילו הוא הלך ברגל לכפר אבותיו. רק עתה היתה שעתו פנויה לתת את הדעת על הדיזנטריה אשר עשתה שמות בבני מעיו. שני ניתוחים קשים החזירו לו את בריאותו, אך רוששוהו לחלוטין. מעתה היה אוהב הבריות, האיש שהקדיש את חייו להקלת סבלות הזולת, זקוק הוא עצמו לעזרה. הוא נאלץ לעבוד כרופא בבית חולים בשטראסבורג, אך מצא שהות, בגמר המלחמה, לנסוע לספרד כדי לתת רסיטל בעוגב - שלא על מנת לקבל פרס.

יום אחד קיבל מכתב מאיש-כנסיה שוודי אשר הזמין אותו לבוא לשוודיה להבראה ולסדרת הרצאות. ידידיו השוודים יעצו לו לערוך רסיטלים והרצאות בשכר לשם תשלום חובותיו. מששמעו הבריות מפיו את פרשת מאבקו נגד הג'ונגל ואת תולדות בית החולים בלאמבאריני, נתמלאו הערצה והתלהבות. אנשי מעשה ייסדו אגודה של ידידי לאמבאריני והחלו מקבצים כסף כדי לאפשר לשווייצר לחדש את מפעל חייו. כשהופיע ספרו הראשון של שווייצר על קורותיו באפריקה, נעשו הוא ובית החולים שלו מפורסמים ברחבי אירופה. תוך זמן קצר תורגם הספר לחצי תריסר לשונות.

שווייצר גילה לתמהונו שאירופה רואה בו גיבור. אוניברסיטה בשווייץ הציעה לו משרת הוראה. מו"לים התחרו על הזכות להוציא לאור את ספריו. אך מלאמבאריני נתקבלו מכתבי תחנונים: "דוקטור, אנו זקוקים לך!"

הוא החליט לחזור. הפעם נאלץ להשאיר באירופה את אשתו ואת בתם הקטנה שנולדה להם בתום המלחמה. לפני צאתו ערך מסע הרצאות ורסיטלים בעוגב בכמה ארצות. כי היה מנוי וגמור אתו לא רק להבטיח את קיום משפחתו בהעדרו, אלא גם להניח יסוד פיננסי איתן לבית החולים שלו. וכשהיה בידו כל הכסף הדרוש, נעשה שוב סטודנט : הוא נרשם לקורס של מילדות ורפואת שיניים, כדי שיוכל להרחיב את שטחי פעולתו בלאמבאריני.

סטודנט-לרפואה מאנגליה נלווה לשוויצר במסעו השני. בהגיעו לגאבון מצא את בית החולים שלו קבור תחת צמחית הג'ונגל. רעפי הקש ששימשו לכיסוי הגגות נרקבו לחלוטין. הצורך הדחוף ביותר היה - להשיג רעפים חדשים. שווייצר ניסה להתנות תנאי עם העשירים שבחולים, שלא יטפל במחלותיהם אלא אם יביאו לו רעפים. הם לעגו לו. הם הכירו את הרופא שלהם. הם ידעו שלא יניח איש בלי טיפול. מבעד לחורי הגג קפחה שמש אכזרית על ראשי הפציינטים והרופא גם יחד. כמה פעמים סבל שווייצר ממכת שמש.

היה הכרח להרחיב את בית החולים. שווייצר, שהיה מוכן לכל כדי לקיים את מפעלו, דרש מקרוביהם של החולים שיתרמו כמה ימי עבודה בתורת שכר. פעם אחת עסק בגרירת קורות, והנה ראה כושי לבוש חליפה לבנה שבא לבקר אחד החולים. כשהזמין אותו שווייצר לעזור בעבודה, השיב הכושי: "אינני סוחב עצים. אני משכיל". על כך ענה לו שווייצר: "בר מזל אתה. גם אני ניסיתי להיות משכיל, ולא עלה בידי".

ואולם מתנדבים חדשים, מושפעים מקריאת ספריו, באו לגאבון כדי לעזור לו. רופאים, אחיות ועובדת סוציאלית באו, הפשילו את שרווליהם, וניגשו לעבודה. ברם, גם הצרכים הלכו ונתרבו. שבט של כושים הרריים מזי-רעב ירד לאזור הנהר הלוהט כדי לבקש לו מחיה. אלה היו הפרולטרים שבקרב הילידים. האקלים שלא הורגלו בו הפיל רבים מהם למשכב. צריר היה לשמוע עשרה ניבים שונים כדי לשוחח עם החולים בני השבטים השונים. ואי אפשר היה לטפל בהם בלי הסברים מוקדמים ארוכים, כי למראה אזמלי ניתוח היו רובם ככולם משוכנעים שהרופא מתכונן לבתרם כדי לאכול את בשרם. ולמרבה הצרה חלה שווייצר ברגליו. פצעים מוגלתיים עמוקים הפכוהו לבעל מום : צריך היה לשאתו לעבודתו.

אך ידידי לאמבאריני באירופה לא שכחו את הרופא. הם שלחו לו סירת מנוע גדולה, תרופות, מזון.

יום אחד קרה אסון : פרצה מגיפת דיזנטריה בתוך בית החולים. חולים שבאו בשל מחלות אחרות, ניספו במגיפה. אי אפשר היה ללמד את הכושים היגיינה. שווייצר הבין עד מהרה שבית החולים שלו הוא מוקד המגיפה. ולא היתה לו כל אפשרות לבודד את חולי הדיזנטריה מן השאר.

ואחר המגיפה בא הרעב. הוא פקד את כל גאבון, אך הוא לא פסח גם על בית החולים אשר על שפת יער-העד. האורז שבו היו הילידים משלימים את מזונם הדל, לא הגיע. במוחו של שווייצר נולד הרעיון להקים מטעים משלו, כדי שבית החולים לא יהיה עוד תלוי באספקת מזון מגורמי חוץ.

הוא בחר במקום חדש לבית החולים. הוא כתב לאשתו שעליו להאריך את שהותו באפריקה כדי להגשים את תכניתו החדשה. והוא צעד בראש הפועלים הכושיים אל המקום החדש, כדי לעודד אותם על ידי דוגמתו האישית.

בנאי צעיר בא משוודיה כדי לעזור לו. מנהל עבודה צרפתי הצטרף למפעל. הרופאים העוזרים חזרו לאירופה כדי להחליף כח ולהתאושש מפגעי האקלים הטרופי, ואחרים באו במקומם. רק שווייצר נשאר. הוא גילה תרופה לריפוי זיהום הרגלים שלו. הוא עשה ניסויים בתרופות חדשות נגד דיזנטריה ונגד מחלת השינה.

בינואר 1927 היה בית החולים החדש מוכן. עתה יכול שווייצר סוף סוף לשוב אל אשתו ואל בתו באירופה. ועתה יכול סוף סוף לתת דעתו על מחלותיה של אירופה, ועל מחלותיו שלו. בגרמניה ביסס היטלר בימים ההם את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית שלו. שווייצר, שהפילוסופיה שלו היתה מבוססת על העקרון : "כבד את החיים", היה יריב טבעי של המטורף הלאומני הגרמני. הוא קנה בית קטן ביער השחור בגרמניה. אך מיום שהיטלר עלה לשלטון ועד גמר מלחמת העולם השניה לא היתה לו מולדת אלא אפריקה : רגלו לא דרכה על אדמת גרמניה.

במקום לנוח, כמצוות רופאיו, הקדיש את זמנו לחיבור ספר על פאולוס כהמשך ליצירת הנעורים שלו על ישו. עירית פראנקפורט העניקה לו את הפרס השנתי על שם גיתה, הניתן לאדם אשר עשה את השרות החשוב ביותר למען האנושות, ועם זאת הצטיין בכשרונות רבים ומגוונים. שווייצר בנה בית מרגוע לרופאי לאמבאריני, בו יוכלו לבלות את חופשותיהם. הוא ערך רסיטלים לעוגב. הוא דאג למקורות כספים לבית החולים שלו וגייס ךופאים-מתנדבים.

אך יום אחד הגיעתהו בשורה מדאיגה : הדיזנטריה חדרה גם לבית החולים החדש שלו. הוא נאלץ לשוב לאפריקה. הפעם באה אשתו עמו, ואילו הבת הקטנה נשארה באירופה.

המגיפה נוצחה חיש. מבנים חדשים הוקמו בלאמבאריני : מעונות לחובשים, מאגר למי גשמים, מחלקה לחולי רוח.

ב-1932, במלאת מאה שנה למותו של גיתה, הזמינה עירית פראנקפורט את שווייצר לבוא ולהרצות על המשורר הגדול. הרופא נענה, אף כי הרגיש שלא יוכל, בהרצאתו, לעבור בשתיקה על ההווה, על המפלצת הנאצית ההולכת וכובשת את גרמניה. בסיום נאומו על גיתה יצא חוצץ נגד ההיטלריזם, ואחר כך עזב את גרמניה ולא חזר אליה אלא מקץ שש עשרה שנה.

שווייצר חזה מראש את פרוץ מלחמת העולם השניה. הוא אץ מארץ אל ארץ, הרצה, התרים, צבר אמצעים כדי להבטיח את קיום בית החולים שלו אף בימי ניתוק ומלחמה. כמה וכמה פעמים עבר את הדרך הארוכה בין גאבון ואירופה. כשבא לאירופה בשנת 1939, כבר עלה בנחיריו ריח אבק שריפה. הוא קיצר את ביקורו, ומקץ שנים עשר יום כבר יצא שוב לאפריקה.

המלחמה פרצה. היטלר כבש את צרפת. כל המושבות הצרפתיות באפריקה המשוונית הצטרפו לגנרל דה גול, משהמשיך במאבק. כולן – פרט לאחת: גאבון. קרבות מרים ניטשו בה בין תומכי דה גול וחסידי פיטן. לאמבאריני הפכה לחזית. בית החולים הוקף פחים גליים כדי למנוע חדירת כדורים. חסידי דה גול גברו על יריביהם. בית החולים ניצל. אך האניות שהיו צריכות להביא לו את אספקתו, טורפדו על ידי הנצים. לאמבאריני היתה מנותקת מן העולם. המלאי הלך ואזל. שווייצר נאלץ לשלח את כל החולים שלחייהם לא היתה צפויה סכנה מידית.

אך המלחמה הביאה גם ברכה : מטעמי בטחון נסלל כביש מאלז'יר לקייפטאון. כביש זה עבר דרך לאמבאריני. כך חודש המגע עם העולם.

בית החולים שימש עתה גם מחסה לנשים אירופיות אשר בעליהן גויסו לצבא. ועם זאת אי אפשר היה להשיב ריקם את פני החולים האנושים, חשוכי התקוה. רופאיו ואחיותיו של שווייצר גויסו לכוחות הלוחמים. הוא עשה לילות כימים בעבודה. את יום הולדתו השבעים חגג בלאמבאריני, בהאזינו לתכנית של שירות השידור הבריטי אשר היתה מוקדשת לגאון הגלמוד שבג'ונגל.

הפעם עשה שווייצר באפריקה כמעט עשר שנים ללא חופשה. בשנת 1948 חזר לאירופה. חמש שנים לאחר מכן הוענק לו פרס נובל לשלום. אחר כך חזר לאפריקה כדי לבנות ליד בית החולים שלו כפר של מצורעים.

זהו, בקיצור נמרץ, סיפור חייו של אלברט שווייצר, תיאולוג, פילוסוף מקורי, מוסיקאי מחונן, המומחה הגדול ביותר בעולם לגיתה ולבאך, שהקדיש חמישים שנים מחייו לתיקון מקצת מן העוול אשר אירופה גרמה לאפריקה. אירופים אחרים רצחו כושים באלף דרכים. הוא הציל את חייהם באלף דרכים. הוא לא מאס בשום עבודה, ותהא הנקלה ביותר, כדי להגשים הלכה למעשה את תורתו: כ ב ד א ת ה ח י י ם.

רק טעות אחת טעה בחייו. סבור היה שהוא מקריב קריירה, תהילה, אמנות ואושר על מזבח האנושות. אך כמוהו כאברהם אבינו בשעתו, נתברר לו ברגע האחרון שאין צורך בקרבנו. שווייצר מצא קריירה, תהילה, אמנות ואושר ביערות אפריקה.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel