תולדוט אתר ההיסטוריה - גאריבאלדי ואלף לבושי החולצות האדומות כובשים את פאלרמו

המבצע הצבאי ביותר בזמן החדש היה כיבוש סיציליה בידי גאריבאלדי ואלף לובשי החולצות האדומות. גיבור הריסורג'ימנטו (מלחמת החרות האיטלקית) חזר לאיטליה בשנת 1854 אחרי גלות מאונס באמריקה, שבה עסק ביצור נרות בסטטן איילנד. הוא היה איש נלהב, אמיץ לב עד כדי סיכלות. במשך שנים אחדות עקב גאריבאלדי אחרי המאמצים לאחד את איטליה תחת מלכות בית סאבוייה בידי הנסיך קאבור, אדם שמזגו היה ההפך ממזגו של גאריבאלדי בכל המובנים. לבסוף היה גאריבאלדי מוכן להנחית את מכתו. הווילהלם טל של איטליה קיבץ אליו אלף איש, שלא היו מצויידים כהלכה ושלבשו חולצות צמר אדומות וכובעים אדומים, והפליג מגנואה בליל 5 במאי 1860, כדי לפלוש למלכות נאפולי. מלכות שתי הסיציליות, כפי שהיא נקראה אז, היתה נתונה לעול שלטונו העריץ של המלך פראנצ'סקו השני, שעלה לא מכבר על כס המלכות, אחרי מות אביו הידוע לשימצה פרדינאנד השני (המלך "בומבה"). אחרי שניצל גאריבאלדי בנס מידי הסיירות הנאפוליטאניות שארבו לו הוא חנה במארסאלה, שהיתה בלתי מוגנת להדהים, מה גם שזה היה מקום הנחיתה הסביר ביותר. אחרי חודש של מסעות מהירים ושל לילות נדודים, בגשם בהרים ובחום טרופי כמעט, הגיעה קבוצת הדחלילים לשערי פאלרמו.

על המסע דיווחו כמה וכמה עתונאים ממדרגה ראשונה ובתוכם פרנק ויזטלי, צייר וכתב צבאי שייצג את ה"אילוסטרייטד לונדון ניוז", ד. פ. בוטו, כתב "איל מונדו אילוספראטו" וקרלו אריוואבנה בשם ה"דיילי ניוז" הלונדוני. אולם איש לא עלה בכוח סמכותו ובכושר דיווחו על העתונאי יליד הונגריה נאנדור אבר, כתב ה"טיימס" הלונדוני, שדיווחיו היו אחר כך למקור הבסיסי של מסתו הקלאסית של ג'ורג מקולי טרווליין, "גאריבאלדי והאלף" (1909). אבר כתב על שנאת העם לכל דבר נאפוליטאני ועל הביטחון הכללי בנצחונו הסופי של גאריבאלדי. ב-23 במאי הוא כתב ממסינה: "כל אחד מאתנו הסתכל בחרדה בחופה של סיציליה, כאילו אפשר היה לראות את סימני המרד כשם שרואים התפרצות הר געש מרחוק". והרי כתבתו הגדולה של אבר מפאלרמו.

"טיימס", לונדון 8 ביוני 1860

פאלרמו 27 במאי - השעה שתיים אחר הצהרים, ואני כותב אליכם כשהפגזים מתעופפים מעל לראשי באוויר. כאשר גרמה נחיתתו של גאריבאלדי את זעזוע הפחד הראשון בנאפולי, פקד בן הבורבונים הצעיר על צייו האמיץ, שהיה מרוכז במפרץ פלרמו, להרעיש את בני פאלרמו הנאמנים שלו ולהפוך את עירם לעיי חורבות, אם אך יעזו להרים יד על שלטונו האבהי. בני פאלרמו כבר זכו פעם ליחס אבהי זה מצד אביו המפואר של המלך, ששמו נחרת, כפי שתזכרו, בהיסטוריה כ"המלך בומבה" על שהעניק מזכרות אהבה כאלה לכל עיר גדולה במלכותו. מי שהיה פעם בעיר מורעשת יוכל לומר לכם כי הדבר אינו נעים ביותר, בייחוד אם אין בידך האמצעים להשיב תשובה כהלכה; ואף על פי כן התקוממה פאלרמו הבוקר.

עם שחר הופיע גאריבאלדי בשעריה המזרחיים של פאלרמו ואחרי מאבק, שנערך באופן יחסי בלי שפיכות דמים, נכנס בהם. עד לשעה עשר בבוקר היתה מרבית העיר בידיו. הנאפוליטאנים נהדפו אל כמה עמדות מבוצרות סביב ארמון המלך מדרום מערב לעיר ומצפון מערב לשובר הגלים. זה היה קו הנסיגה שלהם, ומאחר שלא יכלו לעשות יותר מזה פתחו הספינות באש, כרגיל - האמצעי האחרון. על המאורעות שהתרחשו מאתמול יכול אני לדבר כעד ראייה. הם יוכיחו לכם, כי כוכבו של גאריבאלדי רחוק מלדעוך והוא עולה ומזהיר מיום ליום, וכי אם סיציליה תהיה חופשית, הרי זה הודות לו.

עתה סוקר אבר את האסטראטגיה של גאריבאלדי: כיבוש העיר על ידי הפתעת המשמרות "בחלקים הנמוכים יותר והמוגנים פחות באופן יחסי" של העיר, ואחר כך התקדמות בהדרגה, מרחוב לרחוב. אף כי אבר מנסה להעמיד פנים של ניטראלי, הרי לפי דבריו של הקולונל טייר היה הוא, עוזרו ההונגרי של גאריבאלדי, בעל העצה לבחור בשער טרמיני, שהיה פחות מוגן מן האחרים. כל בחירה אחרת היתה עלולה לחרוץ את גורל הפעולה. הפקודות ניתנו.

הקבוצות התקדמו בהדרגה לפיסגת המעבר. סוסי היה דומה ממש לרוסינאנטה, אפסר סביב לסתותיו, ועליו אוכף שנעשה כפי הנראה כדי שיתאים בדיוק לחוליות חוט השידרה של שחורי הכחוש. הדרך עד המעבר מתפתלת בין שורות שיחי ענק של צברים המשווים לנוף אופי מזרחי מובהק. היתה שעת שקיעה כשהגענו לפיסגה, ושם יכולנו לראות מבינות לשיחים את מפרץ פאלרמו, את העיר ואת הים שמעבר לה, כשהם דומים יותר לציור בספר לילדים מאשר למציאות. כל ההרים, שפיסגותיהם המחודדות נראות בדרך כלל אדמדמות, נראו כאילו ספגו את קרני השמש השוקעת ולבשו צבע ורדרד שהייתי סבור עד עכשיו כי אין למוצאו אלא במישור אטיקה. בעוד המראה המקסים הזה משתרע לפנינו אפשר היה לראות מאחור את לבם של ההרים כביכול. זהו אחד המקומות היפים ביותר שראיתי בימי חיי וכל השטח נדף פרחי אביב שבושמם עלה בעוז משנה משעה ששקעה השמש. מבחינה צבאית היה מעבר ההרים הזה דרך רעה, אולם נחמדה למראה.

כדי להשלות את הנאפוליטאנים כי הם בטוחים מצד זה, הועלו כרגיל משואות גדולות על ראשי ההרים, והאש בערה בהם זמן רב אחרי צאתנו: דאגו לכך אנשים שהושארו שם במיוחד לשם כך. גאריבאלדי עלה להסתכל במצב למרגלותיו או שמא לשקוע בהזיות שהוא רגיל בהן ברגעים חמורים כאלה, הזיות המסתיימות בריכוז כל סגולותיו למטרה היחידה שלפניו.

זה כבר נשמע הד ההרים העונה למטח הערב של התותח במצודה, והירח עלה בהיר וזוהר על ראשינו, כשהוא משווה קסם חדש לנוף המרהיב, עד שזזנו.

כוחות גאריבאלדי ירדו בשורה עורפית והתקרבו לשערים, אולם הרעש עורר את המגינים והם נתקבלו "באש ממושכת, לא רק מלפנים אלא גם מן הבתים באגפים." אולם למזלם לא היו הנאפוליטאנים קלעים טובים. "מעולם לא ראיתי נזק מועט כל כך שהושג ביריות רבות כל כך," מעיר אבר. בהתקפת כידונים צלחו האנשים את מיתרס החול ועברו במרוצה את הסטרדונה, קפיצה נחשונית שבה מילא כתבו של ה"טיימס" תפקיד של גיבור. גאריבאלדי ואנשיו הגיעו לכיכר השוק.

צריך להכיר את הסיציליינים כדי להבין את השתוללות הצעקות, הצריחות, הבכי והחיבוקים; הכול ביקשו לנשק את ידיו ולחבק את ברכיו. כל רגע הביא עמו המונים חדשים שהגיחו בהמוניהם מאחד הרחובות, מחכים לתורם. ככל שטיהרו הקאצ'אטורים את חלקה התחתון של העיר, באו רוב התושבים לראות ולברך את משחרר פאלרמו וסיציליה.

הכניסה לעיר חלה בשעה חמש וחצי בבוקר בערך ועד הצהרים כבר טוהרה מחיילים יותר מחצי העיר. אולם שעתיים לפני שהושלם הדבר נפתחה מן המצודה אש על העיר, תחילה במתינות אולם מייד אחר כך בעוז רב, אש פגזים גדולים, בקוטר של שלושה עשר אינטש, כדורים לוהטים וכל קליע אחר העשוי לגרום נזק רב ככל האפשר. בצהרים בערך פתחו הספינות בנמל באש. אלה ואלה השתדלו להחריב בתים רבים בחלק התחתון של העיר ובתוך כך - להרוג ולפצוע אנשים רבים מכל הגילים ומשני המינים. שני פגזים גדולים שוגרו הישר לתוך בית החולים והתפוצצו באחד מאולמותיו. בכל אפשר היה לראות הריסות ודליקות, הרוגים ופצועים, לא מעטים מהם נספו בוודאי בתוך חורבות בתיהם. אם התכוונו הנאפוליטאנים להטיל פחד, הרי בוודאי שהצליחו. מי שיכול לתפוס מחסה באיזה מקום שנראה לו בטוח, עשה זאת, ומי שלא יכול - בכה, התפלל ופיכר ידיו ברחובות. המחזה עורר רחמים. יותר משנפגעו אנשים העשויים לנקום, נפגעו אנשים שאין בכוחם להזיק לאיש.

"הממלכה הנאפוליטאנית קברה את עצמה תחת ערמת הריסות וגוויות," מסר אבר ב-30 במאי. למחרת כתב:

"טיימס", לונדון, 13 ביוני 1860

פאלרמו 31 במאי - מי שמחפש סערת רגשות ייטיב לעשות אם יצא מיד לפאלרמו. כל כמה שיהא רגיל בכך, או שחלב ומים זורמים בעורקיו, אוכל להבטיח לו כי סערת הרגשות תבוא. הוא ייסחף בזרם רגשי העם או שסערת הזרם הזה וחילופיו יעוררו בו תגובה שלא חש כמוה אלא לעיתים רחוקות.

הפתגם העממי אומר, כי אין יום דומה לקודמו. כאן משתנה המצב כמעט בכל שעה, ועם המצב משתנים רגשותיהם של מאתיים אלף איש ועוברים מקיצוניות לקיצוניות, בלי שום מעבר כמעט. רגע אחד - הכול תרועת ניצחון ותקווה, ומשנהו - הכול פחד ויאוש. רגע אחד הומה העיר מתרועה ומשנהו – משתטחים המונים לפני מקדשי המאדונות והקדושים המצויים כאן כמעט בכל פינה. מפעם לפעם יש הפסקה קצרה בין השניים - מין עייפות שאחריה באה עוד התקפה של תקווה או של פחד.

אחר הצהרים סקר גאריבאלדי את העיר, הייתי שם, אולם ממש אינני יכול למסור לכם אף מושג קלוש על הדרך שבה נתקבל בכל מקום. זה היה אחד מאותם מסעי הניצחון הנראים כאילו היה זה כמעט יותר מדי בשביל אדם אחד. הדבר הנפלא ביותר שראיתי בדומה לזה, היתה קבלת הפנים שנערכה לנאפוליאון ולוויטוריו עמנואלה במילאנו לפני כשנה, ואני בא כמעט לכלל דעה כי מה שראיתי אתמול היה מפליא עוד יותר. כניסתם של המלכים היתה דבר פורמאלי יותר, שמנע ביטוי מלא של ההתלהבות העממית. הם נכנסו רכובים על סוסיהם ומוקפים שומריהם, ואילו אליל ההמונים גאריבאלדי, בכתונת הפלאנל האדומה שלו, ממחטה צבעונית כרוכה ברפיון על צווארו וכובע לבד רך ומשומש לראשו, הלך ברגל בקרב האלפים המטורפים המריעים, הצוחקים והבוכים; כל מה שיכלו אנשיו המעטים לעשות היה למנוע את ההמונים מלהניפו באויר. האנשים הטילו את עצמם לעברו, לנשק את ידיו או לגעת לפחות בשולי בגדו, כאילו היה בהם משום תרופה כוללת לכל סבלותיהם בעבר ואולי גם בעתיד. ילדים הונפו אל על ואמהות כרעו ברך וביקשו את ברכתו; כל אותה שעה היה מושאה של עבודת האלילים הזאת שלוו ומחייך, ממש כשם שהוא נראה תחת אש קטלנית, נוטל בידיו את הילדים ומנשקם, מנסה להרגיע את הקהל, נעצר בכל רגע כדי לשמוע קובלנה ממושכת על בתים שנשרפו ועל רכוש שנשדד בידי החיילים הנסוגים, משיא עצות טובות, מנחם, ומבטיח כי כל הנזק ישולם.

אילו היה לגאריבאלדי ולעיר עסק עם החיילים בלבד, לא היה הדבר קשה; אולם ההרעשה היא המכבידה על המצב. מן הטעם שטעמנו ביום הראשון אפשר היה להבין מה יתרחש אם יימשך הדבר לאורך ימים. המלך בומבה השני עלול לקיים את איומו ולהפוך את העיר לעיי חורבות, ולקבור בהם מאות תושבים שאינם מזיקים לאיש, ובעיקר אם ימשיכו החיילים לעשות מה שעשו עד עכשיו וישרפו כל בית שהם בוזזים.

אפשר לכתוב כרכים של זוועות על הוואנדאליזם שכבר התרחש, שכן כל אחת ממאה חורבות יכולה לספר סיפור משלה על אכזריות בלתי אנושית. לולא סיירו בעיר רבים מקציני האוניות וראו זאת במו עיניהם, הייתי חושש ממש לכתוב על כך, עד כדי כך קשה להאמין. בעיקר נפגעו בתי המגורים מימינו ומשמאלו של ארמון המלך, שאוכלוסיהם באים בעיקר מקרב דלת העם, ובתוכם מנזרים רבים. שם אפשר לראות את הזועה מיד כשמתקרבים אל המקום, אם אך ישתמש הקרב בחושיו. בבתים הקטנים הללו מצוייה אוכלוסיה צפופה אף בימים כתיקונם. פחד ההרעשות צופף אותם עוד יותר. פגז הנופל על בית אחד, הורסו וקובר תחתיו את הדיירים, דיו שיביא את בני הבית השכן לידי מנוסה ולידי תפיסת מחסה במקום רחוק קצת יותר, כשאנשים נסגרים במרתפים. כאשר נסוגו המלוכנים הם העלו באש את הבתים שנמלטו מההפגזה ורבים נשרפו חיים במחבואיהם. בכל איזור אלברג'ריה מלא האוויר צחנת גוויות שהחורבות לא כיסו אותן כליל ואותו ריח שמנוני המלווה שריפת גוף חי.

מי שיכול לעמוד בצחנה ינסה וייכנס לתוך החורבות, כי רק שם יראה מה פירושו של דבר, ולא יהיה עליו לחפש הרבה עד שייתקל בשרידים מפוחמים של גוף אדם; פה מזדקרת רגל ושם יד, ופנים שחורים מסתכלים בנכנס קצת הלאה. נשמע רחש והנכנס מזדעזע. הוא מסתכל על סביבותיו ורואה חצי תריסר עכברושים שזללו לשובע קופצים לכל עבר, או שמא כלב המנסה לברוח על פני החורבות. רבבות זבובים עולים בהתקרב האדם, והוא ממהר החוצה כדי להימלט ממגעם המגעיל והמרעיל גם יחד.

אין לי אלא להתפלא על כי המראות הללו לא הפכו כל אדם בעיר לנמר וכל אישה לפוריה. אולם האנשים הללו נטחנו עד דק והיו נתונים לדמוראליזאציה ממושכת עד כי דומה, כי אבד מטבעם כוח התגובה.

אל נכון העיר אבר כי "אפוס יכול להיכתב על מה שעשו בסיציליה 1062 איטלקים וחמישה הונגרים באותם עשרים הימים האחרונים." אחרי הנצחון בפאלרמו כבש גאריבאלדי את סיציליה, הפליג לנאפולי והביס בוולטורנו כוח צבאי גדול כפליים מכוחו שלו. ואז, בנובמבר 1860, התפטר רודן סיציליה ונאפולי והפליג לאחוזתו בקאפררה וביד ו"שק גדול של זרעים וחופן קטן של שטרי לירטות," והניח את ויטוריו עמנואלה למלוך כמלך קונסטיטוציוני על הממלכה האיטלקית החדשה. בוותרם על רעיון הרפובליקה גילו האיטלקים, לדברי ה"טיימס" הלונדוני, "לא רק מתינות אלא גם מעשיות מדינית."