הערות:

מאמר זה הוא גרסה מורחבת ומוערת של הרצאתי שניתנה בכ"ד באב תשס"א (13 באוגוסט 2001) בכינוס הבין-לאומי החמישי לחקר אוצר השמות היהודיים בשיתוף אוניברסיטת בר-אלין. הכינוס נערך באוניברסיטה העברית בירושלים במסגרת הקונגרס העולמי השלוש-עשר למדעי היהדות.

1. ש' פרס, עם הרצל לארץ חדשה, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 11.
2. ראו למשל: ב' נויברגר ואחרים (עורכים), ישראל בעשור הראשון, 1-6 (האוניברסיטה הפתוחה), תל-אביב תשס"א; מ' עזריהו, פולחני מדינה: חגיגת העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956, תל-אביב תשנ"ה; מ' בר-און, אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, ירושלים תשנ"ט; צ' צמרת וח' יבלונקה (עורכים), העשור הראשון תש"ח-תשי"ח, ירושלים תשנ"ח; ר' שטאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, ירושלים תש"ס; מ' ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים: כשלונו של כור ההיתוך, ירושלים תשנ"ט; הנ"ל (עורך), עליה גדולה באה: 1950-1957 (התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ-ישראל, 9), [תל-אביב?] תשנ"ז; צ' צמרת, עלי הגשר הצר: עיצוב מערכת החינוך בימי העלייה הגדולה, באר-שבע 1997; ד' הכהן, הגרעין והרחים: התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה, תל-אביב תשנ"ט; נ' גרץ, שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית, תל-אביב תשנ"ה, עמ' 35-66; ח' הרצוג, '"כל שנה יכולה להיחשב כשנה הראשונה": הסדרי זמן וזהות בוויכוח על שנות החמישים', תיאוריה וביקורת, 17 (2000), עמ' 209-216; א' בן אליעזר, 'אומה במדים ומלחמה: ישראל בשנותיה הראשונות', זמנים, 49 (1994), עמ' 50-65; S.I. Troen and N. Lucas (eds.), Israel: The First Decade of Independence, Albany 1995; L. J. Silberstein (ed.). New Perspectives on Israeli History: The Early Years of the State, New Yprk 1991.
3. בפרק זמן של שלוש שנים וחצי, מאמצע שנת 1948 ועד סוף 1951, הגיעו לישראל 688,000 עולים חדשים. אחרי הגל הראשון היה גל עלייה נוסף, קטן יותר, ואחריו עלה מספר העולים על מספר הוותיקים. ראו: מ' סיקרון, 'העליה לישראל – היקפה ואופיה', ח' יבין (עורך), יובל לישראל: יומן לאומי, ירושלים תשנ"ח, עמ' 519; ש' חסון, 'השיכון הציבורי – קליטת העלייה וייצוב המערכת היישובית', ניסויים במרחב: פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, ט, (האוניברסיטה הפתוחה), תל-אביב תשנ"ו, עמ' 15-17. העלייה של שנות החמישים שינתה כליל את פני החברה והמדינה. ראו: מ' ליסק, 'המהפכה הדמוגרפית-חברתית בשנות החמישים: קליטת העלייה הגדולה', א' שפירא (עורכת), עצמאות: 50 השנים הראשונות – קובץ מחקרים בין-תחומי, ירושלים 1998, עמ' 13-55, במיוחד עמ' 16; מ' ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים (לעיל, הערה 2); הנ"ל, עליה גדולה באה (לעיל, הערה 2); מ' סיקרון, '"העליה ההמונית" – ממדיה, מאפייניה והשפעותיה על מבנה אוכלוסיית ישראל', מ' נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948-1952: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, (עידן, 8), ירושלים תשמ"ז, עמ' 31-52; י' גורני, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה: שיחות על מפעל הבנייה הציוני, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 31-52; י' גורני, מראש-פינה ודגניה ועד דימונה: שיחות על מפעל הבנייה הציוני, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 82-93; א' אפרת, ערים ועיור בישראל, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 32-37.
4. בין אפריל 1948 (עיצומה של המלחמה) לסוף 1949 (חודשים ספורים לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב) הוקמו כ- 230 יישובים. ראו: י' ואלך (עורך), מדינה קמה בסערת מלחמה: 1947-1950 (התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ-ישראל, 8), [תל-אביב?] תשנ"ז, עמ' 112-123.
5. אלישע אפרת מבחין בשני שלבים בעיצוב המפה היישובית של הארץ בשנים 1948 עד 1957: שלב העלייה ההמונית (1948-1951) ותקופת ההתבססות המרחבית (1952-1957). שש שנות ההתבססות המרחבית התאפיינו בהתפרשות ההתיישבות על פני הארץ, בביצור הגבולות באמצעות הקמת יישובי ספר וביישוב אזורים שלא היו מיושבים בעבר, תוך התוויית תשתית פיזית ראשונית. אחרי מלחמת קדש התחיל שלב בעל מאפיינים יישובים אחרים, שאפרת מכנה תקופת ההעמקה היישובית. ראו: א' אפרת, גיאוגרפיה ישובית של ישראל, תל-אביב תשמ"א, עמ' 57-64.
6. לדוגמאות ראו: י' כץ, 'תעודה: עברות שמות המקומות והאתרים בנגב בשנים 1949-1950', עיונים בתקומת ישראל, 5 (תשנ"ה), עמ' 615.
7. ראו גם: יהושע כא, ח-ט והמקבילה בדברי הימים א ו, מט-נ, ותהלים מט, יב. יצחק אריה זליגמן סבר ששורש התופעה הוא בנוהג המשפטי להכריז באופן פומבי על העברת רכוש לידי בעלים חדשים. ראו: י"א זליגמן, 'סימנים לשינויים ולעיבודים עריכתיים בנוסחת המסורה ובתרגום השבעים', א' הורביץ, ע' טוב, ש' יפת (עורכים), מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' 323-324.
8. על השמות 'ישראל', 'פלשתינה', ו'פלשתינה (א"י)', משמעותם ותולדותיהם ראו: א' הראבן, 'מקור השם פלסטין', הנ"ל, מלחמות ושלום: ישראל ושכניה הערביים – תמורות, בעיות, מסמכים, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 177-178; ב' לואיס, 'ההסטוריה והגיאוגרפיה של השם פלשתינה', זמנים, 9 (1982), עמ' 58-64; ד' רוקח, 'מה עניין פלשתינה אצל בני ערביה? לגלגוליו של שם', האומה, 132 (1998), עמ' 426-430; י' גל-נור, ושבו בנים לגבולם: ההכרעות על מדינה ושטחים בתנועה הציונית, ירושלים תשנ"ה, עמ' 55-62; א"י בראוור, 'ארץ ישראל השם', א"ע, ו (1), טורים 1-2; ג' ביגר, מושבת כתר או בית לאומי: השפעת השלטון הבריטי על ארץ-ישראל 1917-1930, בחינה גיאוגרפית-היסטורית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 12-17; ב' מייזלר, 'ארץ ישראל', א"מ, א, טור 615; ש' אחיטוב, 'פלשת, פלשתים', שם, ו, טורים 484-485; י' אהרוני, ארץ-ישראל בתקופת המקרא: גיאוגרפיה היסטורית, מהדורה מתוקנת בעריכת י' אפעל, ירושלים תשמ"ח, עמ' 60-61; מ' ניסן, 'הלבטים סביב השם ישראל – זכרון מימי הכרזת מדינת ישראל', האומה, 91 (1988), עמ' 410-411; י' פרס, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א. ירושלים תשי"א2, עמ' נז-נח.
9. י' פורטוגלי, מרחב זמן וחברה בארץ ישראל הקדומה, א: מורפולוגיה חברתית, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 70-73.
10. ההמרה לעברית נעשתה על ידי תרגום השם הערבי לעברית או מתן צורת עברית לשם ערבי, עקב דמיון חלקי של צלילים, בהנחה שהשם הערבי או צלילו שומרים בחובם שם עברי קדום. ראו: ח' ביתן, 'ועדת השמות הממשלתית', ארץ-ישראל, כג (תשנ"ב), עמ' 368. על תהליך עברות הארץ ראו: מ' עזריהו, 'עברית ועברות: היבטים של יצירת זהות תרבותית', מדעי היהדות, 40 (תש"ס), עמ' 77-88; הנ"ל, 'לעברת ארץ: יצירת המפה העברית בשנות החמישים', גשר, 137 (תשנ"ח), עמ' 63-68; כץ (לעיל, הערה 6), עמ' 615-620; Y. Katz, 'Identity, Nationalism and Placenames: Zionist Efforts to Preserve the Original Local Hebrew names in Official Publications of the Mandate Government of Palestine', Names, 43, 2 (1995), pp. 103-118.. על השמות הערביים ראו: נ' קליאוט, 'משמעות שמות היישובים הערביים בארץ ישראל והשוואתם לשמות ישובים עבריים', אופקים בגיאוגרפיה, 30 (תשמ"ט), עמ' 71-80; י' אליצור, 'שמות מקומות עתיקים שנשתמרו בפי הערבים בארץ: הבחינה הלשונית', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ג; ז' וילנאי, 'שמות ערביים של מקומות בארץ ישראל', ציון, ה (1939), עמ' 73-96; ס' ארנון, 'מונחים גיאוגרפיים בשמות כפרים ערביים בארץ ישראל', טו"א, כא 1 (1978), עמ' 4-9. מירון בנבנישתי ביקר את תופעת מחיקת השמות הערביים מן המפה, ראו: M. Benvenisti, Sacred Landscape: The Buried History of the Holy Land since 1948, Berkeley 2000, pp. 11-54. לדבריו 'היה זה מעשה כפוי טובה' מצד היהודים 'לאבד ולמחוק את אלפיים שנות היעדרותם מן הארץ ואת כל התרבות שהתקיימה בה, רק משום שרצו ליצור קשר ישיר עם מסורתם העתיקה. אולי הייתה כפיות טובה זו בלתי נמנעת, שהרי מתן שמות היא הצהרת קניין בלעדי ותביעת קניין בלעדי על המולדת, זוהי תמציתה של הלאומיות' (מ' בנבנישתי, 'המפה העברית', תיאוריה וביקורת, 11 [1997], עמ' 25).
11. א' בירן, 'פתח דבר', ח' ביתן (עורכת), חמישים שנות התיישבות: אטלס שמות היישובים והמקומות בישראל, ירושלים 2000 2.
12. רוב השמות שניתנו בארץ משנת 1878 עד 1979 נשאבו מן המקורות היהודיים (מקרא, משנה ותלמוד). עד 1948 היוו השמות הללו 29.3 אחוז מכלל השמות, ואחרי 1948 עלה מספרם ל-45.8 אחוז. 60 אחוז מהשמות מהמקורות היהודיים שניתנו אחרי קום המדינה היו שמות ששאבו את השראתם מן המקרא. ראו: S.B. Cohen and N. Kliot, 'Israel's Place Names as a Reflection of Continuity and Change in Nation-Building', Names, 29, 3 (1981), pp. 227-246ז' וילנאי, 'שמות ישובים עבריים', הנ"ל, אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, כרך תוספות, תל-אביב תש"ל-תשמ"ב, טורים 538-667, במיוחד טור 584.
13. פרס (לעיל, הערה 8). גישה ביקורתית לתהליך ייהוד הארץ ראו: א' יפתחאל, '"אתנוקרטיה", גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ', אלפים, 19 (2000), עמ' 78-105.
14. יוצא מן הכלל ז' וילנאי, 'שמות שבטים, נשיאים וצאצאיהם ליישובים חדשים', הנ"ל, אריאל (לעיל, הערה 12), כרך תוספות, טוריים 592-593, אך זה עדיין דיון ראשוני שעיקרו איסוף דוגמאות.
15. רשומות: ילקוט הפרסומים, תל-אביב תש"ט-תשכ"ט; ביתן (לעיל, הערה 11); וילנאי (לעיל, הערה 12); נ' קדמון, טופונומסטיקון: ספר השמות הגיאוגרפיים בישראל, ירושלים תשנ"ד; מ' מרקוס וי' אלעזרי (עורכים וכותבים ראשיים), אנציקלופדיה מפה: כל הישובים וכל האתרים בישראל, תל-אביב 2000; פרס (לעיל, הערה 8).