תולדוט אתר ההיסטוריה - אלכסנדר גרהם בל

הממציא, אמר אלכסנדר גרהם בל, "אינו יכול שלא להמציא, כשם שאין הוא יכול שלא לחשוב או לנשום." ובל עצמו שימש דוגמה מובהקת להגדרה הזו.

המצאותיו השתרעו מן הסנפירית המחליקה מעל פני המים ועד לעפיפון בצורת פירמידה המסוגל לשאת אדם, ואף הגיעו עד גשושה טלסקופית שחיפשה (לשווא) אחר כדורו של המתנקש שקטל את הנשיא ג'יימס א' גארפילד. פירות רוחו כללו גם סביבון שבכה כשסובבו אותו, ומכשיר שצעק "הצילו!" כשסחררו אותו. הוא יצר גם מד-שמע המסוגל לזהות שרידי חוש שמיעה בחירשים, כי כל ימיו הוקדשו לעזרה להם. ובגיל שלושים חולל בל מהפכה בהעברת קול הדיבור - ובתקשורת כולה.

הטבע והמוצא העניקו לאלכסנדר בל נקודת פתיחה אידיאלית. הוא היה בן הדור השלישי במשפחתו שעסק בחקר הקול האנושי - משפחה שהתגוררה באדינבורו שבסקוטלנד, שם נולד ב-3 במרס 1847. הוא היה בן אמצעי, ילד רציני במשפחה של אנשים סוערים וסואנים, שהטילו עליו מורא לא מבוטל. כשהיה בן אחת-עשרה הוסיף לעצמו את השם גרהם, בניסיון לגבש לו זהות עצמית שונה מזו של אביו וסבו בעלי השם הזהה, ששפעו חיוניות תוקפנית. הסב, סנדלר שהיה לשחקן, נעשה לבסוף מומחה לאמנות הדיבור בלונדון. כשהיה אלק בן חמש-עשרה, העניק לו סבו מגבעת צילנדר ממשי ומטה מתאים לגודלו, והורה לו לדקלם מונולוגים שקספיריים.

אביו של אלק, אלכסנדר מלוויל בל, קנה לו שם בהמצאת "הדיבור הנראה", שיטה להוראת דיבור לחירשים באמצעות סמלים שציינו חלקים שונים של הלשון, השפתיים והגרון. התעניינותו בחירשות לא היתה מקצועית גרידא; אשתו התחרשה בילדותה.

אלכסנדר מלוויל בל דחף את בנו לקריירה באמנות הדיבור, ואלק הצעיר נעתר לו, על אף - ואולי בגלל - היחסים המתוחים בין השניים. כשם שהאב הרחיק לכת מן הסב, כך ביקש הבן להתעלות על אביו.

אלק ירש מאמו את כישרונה המוסיקלי, והוא ראה את עצמו כאמן הפסנתר. כישרונו בהפקת צלילים מוסיקליים בא לידי ביטוי לימים, כשהגה את רעיון הטלפון. גרהם בל הצעיר, כך קרא לעצמו, מיזג את כישרונותיהם של שני צדי משפחתו כשעסק בהוראת מוסיקה ודיבור, אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים. מלכתחילה היה מורה ומדען גם יחד, והתעמק בפיסיולוגיה ובפיסיקה של הדיבור - כאן השיג לו אוזן אדם למחקר, שם תרגם את דיבורו של ספן מבני זולו לדיבור הנראה. אבל אחרי שנפטרו שני אחיו ממחלת השחפת, החליטו בני משפחת בל כי התקווה היחידה להצלת הבן שנותר להם נמצאת באקלימו הבריא יותר של העולם החדש. בשנת 1870 היגרה המשפחה בצער לקנדה.

כעבור שנתיים עבר בל הצעיר לבוסטון, שהיתה מרכז המדע והטכנולוגיה של אמריקה ומעוז הקפיטליזם התוסס. כאן החל בל ללמד את הדיבור הנראה. אולם הוא לא הסתפק בכך. זה זמן רב קינן בו רעיון "הטלגרף ההרמוני", המסוגל להעביר מספר רב של תשדורות בקו יחיד בעת ובעונה אחת. ניסוייו הראשונים בקולן הפגינו את עקרון היסוד - הרטט הסימפטי. הוא היה בקי בעבודותיהם של פרדיי, מורס, הנרי והלמהולץ. עתה היו נחוצים לו אלקטרומגנטים, רכיבי מעגל, מקלטים, משדרים - ומישהו בעל יד חרוצה משלו, שירכיב אותם יחדיו. התפקיד הזה נפל בחלקו של חשמלאי צעיר, טום ווטסון שמו, שעבד בחנות שבה קנה בל את אבזרי החשמל שלו. ווטסון לא חשב כי הוא מסוגל להתמודד עם התפקיד. "היה צורך בתריסר עובדים צעירים ונמרצים כדי לקרום עור וגידים על כל רעיונותיו המסחררים," סיפר לימים.

גארדינר גרין הבארד - מעתודי בוסטון, עורך-דין לפטנטים, פטרון לאמנויות - ניסח זאת אחרת כשכתב במורת-רוח על "נטיית לבך לנהות אחר כל דבר חדש שאתה מוצא בו עניין, בלי להגשים כל דבר של ערך." מייבל - בתו של הבארד, שהתחרשה בילדותה - נישאה לבל בשנת 1877.

בנוסף על כל ניסוייו המשיך בל ללמד ולהרצות. לפעמים גבר עליו דכדוכו: "רעיון שלא מעלמא הדין כמו העברת צלילי קול בטלגרף אכן ייראה לרוב האנשים החושבים כחסר ממשות מכדי שיוקדש לו זמן כלשהו."

ב-7 במרס 1876 קיבל בל את הפטנט האמריקני מס' 174,465 על הטלפון, ולא היה פטנט מכניס ממנו מאז ומעולם. חוט פלדה דקיק העביר לא סתם צלילי קול, אלא את ביצועו של בל להימנון הבריטי, "אל מלכה נצור", ברכת "מה שלומך" חטופה, ואת הוראתו לווטסון, שהיתה לנחלת ההיסטוריה.

הלמות פטישי שופטים מיררה את ניצחונו המתוק במרוצת השנים הבאות. כשש מאות תביעות משפטיות - אחת ההתדיינויות המשפטיות הממושכות ביותר בהיסטוריה בענייני פטנטים - ניתכו על בל ועל חברת הטלפונים שלו שאך זה קמה. הוא זכה בכל משפטיו, אולם הנטל של התדיינות ממושכת, שנלוו אליה רמזים כאילו קנה את רעיונותיו במשיכה מאחרים, העיק קשות על המדען הצעיר והרגיש. "נמאס עלי הטלפון," התפרץ פעם, "ואין לי עוד כל עניין בו, מלבד כשעשוע לשעות הפנאי." מכיוון שערכה של כל אחת ממניותיה של חברת בל עמד על 995 דולר בשנת 1879, לאחר עסקה עם החברה המתחרה, וסטרן יוניון, יכול בל להשתעשע כאוות נפשו בארבעים ושלוש השנים שנותרו לו. כחלוף השנים נמצאו לו עיסוקים חדשים שעמעמו את מרירותו הנושנה, עד כי העיר לבסוף: "כה התנתקתי ממנו עד כי לפעמים אני שואל את עצמי אם אמנם אני הוא שהמצאתי את הטלפון, או שמא זה היה מישהו אחר שקראתי עליו?"

הציבור חלק לו כבוד. מבקר כרטיסים ברכבת פנה אליו בתחנונים: "אולי יש ברשותך מכשיר טלפון? הקטר שלנו התקלקל, ואנחנו רחוקים עשרים קילומטר מהתחנה הקרובה ביותר." בל, ידידו של האדם העובד, נועד גם עם בני מלוכה במסעותיו המרובים. המלכה ויקטוריה חזתה בהדגמה ותיארה את הטלפון כ"מופלא מאין כמוהו"; בל תיאר את הוד מלכותה כ"מגובננת, מגומדת, מגוחכת". צלם דמותו של הממציא עצמו השתנה כדי להלום את תדמיתו הציבורית. שערו השחור כעורב הלבין בטרם עת; פיאות הלחיים והשפם התחלפו בזקן גדול ועבות; גופו הכחוש גדל בהיקפו. אנשים שונים דימו את בל למשה רבנו, לסנטה קלאוס, לאפולו ולדוב צפוני.

שלא בחפץ-לב הוא לבש מחלצות פאר, נשא נאומים והעניק ראיונות, הצטרף לארגונים לאין ספור, עמד בראש אגודות מדעיות וגופים ראויים אחרים, ונעשה נשיא החברה הגיאוגרפית הלאומית בוושינגטון הבירה, העיר שבה השתקע עם מייבל ושתי בנותיהם. אולם הוא לא חש בנוח בתפקידיו הציבוריים: "לעתים קרובות מתחשק לי להתחבא בקרן זווית נידחת," התאונן פעם. ולעתים, כדי להתחמק מאירועים חברתיים, היה נועל את עצמו בחדר האמבטיה או מסתתר מאחורי השטיחים המגולגלים בעליית הגג (ריח הסיגרים שעישן תמיד היה חושף את מחבואו). הבדידות הלמה אותו יותר מכול, והוא היה במיטבו - בעבודה, בנגינה על הפסנתר, בשיטוטים - בשעה ששאר העולם נם את שנתו. "הלוקח ממני לילה אחד, כאילו גזל ממני את חיי," כתב למייבל לילה אחד בשלוש לפנות בוקר.

בהכרח, המפעלים המרובים שבל הציב לפני עצמו והרגליו החריגים גבו את מחירם: הוא לא היה מסוגל לכונן יחסי קרבה, במיוחד עם בנותיו הצעירות, וגילה יחס של קנאה כלפי בת-חסותו הצעירה, הלן קלר. בל השתוקק לבן זכר. נולדו לו שני בנים, פגים, בהפרש של שנתיים, ושניהם חיו רק שעות ספורות; בל שיקע את יגונו בהמצאת מקטורן-ריק, קודמה של ריאת הברזל.

הטרגדיה של מות בניו קירבה את בל אל מייבל, כי רק בה נתן אמון. כשעוד היתה ילדה בבית אביה, גארדינר הבארד, חשבה בסתר לבה על הסקוטי הצעיר וחמור-הסבר כ"רופא אליל" ומצאה את הצעת הנישואין שלו אווילית; אולם כשהיתה בגיל העמידה, הוא היה לה "עמוד התווך". הוא מצדו התאהב בה בזכות עוז-רוחה החינני נוכח חירשותה; כישרונה שלא מן העולם הזה בקריאת שפתיים חיזק את טענתו כי יש ללמד את החירשים לדבר ממש ולקרוא שפתיים, בלי להזדקק לשפת הסימנים. צחוק הגורל הוא שמייבל היתה, מבחינתו של בל, ל"חוליה הראשית המקשרת ביני לבין העולם החיצון."

בל נדחף יותר ויותר להסתגר בעולם שברא לעצמו - ביין בריי, אחוזה רחבת-ידיים באי קייפ ברטון שבנובה סקוטיה, שם לשונות היבשה הטרשיות ואגמי המים המלוחים הזכירו לו את סקוטלנד מולדתו. בתחילה היתה לו ביין בריי מקום מפלט כפרי מימות הקיץ הלוהטים של וושינגטון, מקום שם יוכל לשוט באגם תחת אור הכוכבים ולעשן סיגר בניחותא. לימים הוקם שם בית גדול, דומה לטירה צרפתית, ובו התכנסו בני שבט בל ההולך וגדל, וממציאים צעירים ומוכשרים שבל מצא וטיפח. במרוצת השנים היתה האחוזה הגדולה המוקפת אגמים למעבדה פתוחה ונרחבת, שבה ערך בל ניסויים בסנפיריות, במטוסים, בעפיפונים ובכבשים ממליטות-תאומים.

ב-2 באוגוסט 1922, בשעת טרם שחר שהיתה אהובה עליו תמיד, נפטר אלכסנדר גרהם בל מחמת סיבוכי סוכרת. עברו שנים בטרם הפכו חידושיו - ניצול חום השמש, מיזוג אוויר, דלק אלכוהולי ורבים אחרים - נחלת הכלל. בסיכומו של דבר נזקפו לזכותו ונרשמו על שמו שלושים פטנטים, שרובם לא היו קשורים לטלפון; אך הוא ציין תמיד את מקצועו כ"מורה לחירשים".