אחד האירועים הטראומטיים שהשפיעו על ארצות-הברית במאה העשרים הוא מלחמת וייטנאם. היתה זו טרגדיה לעשרות אלפי החיילים האמריקאים ולמאות אלפי הקורבנות הווייטנאמים שנפלו במלחמה. אולם הטרגדיה שהיתה בעלת משמעות לווייטנאמים, מאחר שהצליחו בסופו של דבר לסלק את האמריקאים מאדמתם – נותרה בגדר טראומה לציבור בארצות-הברית. מבחינות רבות חשפה המלחמה הנחות שגויות, החלטות אוויליות שעלו בחייהם של חיילים רבים, הצדקות שטותיות להמשך ההתערבות, ופיצול חברתי עמוק שאירע בחברה כשנחשפה מערכת השקרים והאיוולת של המנהיגים הפוליטיים והצבאיים. אם מלחמת-העולם השנייה נתפסה כ"מלחמה הטובה", הרי מלחמת וייטנאם, שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי והתרחשה במשך 25 שנים ולאורך כהונתם של לא פחות מחמישה נשיאים, נתפסה בהחלט כמלחמה הרעה. היום, בדיעבד, אכן ברור כמעט לכולם שהמלחמה הזאת היתה טעות והיתה מנוגדת לאינטרסים האמריקאיים, אבל הלקח של הטעות לא זכה עדיין לעיבוד סופי ולכן היא עדיין מעוררת תגובות נזעמות והאשמות הדדיות. הפצעים והצלקות שחרתה המלחמה בגופם ובנפשם של אלפי אנשים עדיין לא הגלידו, ולכן נחשבת ההתערבות בווייטנאם כטראומה של המאה העשרים, המהווה מקור לספרים, סרטים ופולחני הנצחה שונים המנסים, למרות הכול, לתת לאירוע משמעות כלשהי.

ארצות-הברית החלה להתערב בחצי האי הודו-סין כבר בשנות החמישים, כשהחליפה את צרפת שהיתה הגורם הקולוניאלי באזור. היחידות הצרפתיות הובסו בקרב דיין ביין פו על-ידי המחתרת הלאומית הווייטנאמית, שכונתה וייט מין, בראשותו של מנהיגה הו צ'י מין. לאחר התבוסה הביעו הצרפתים את רצונם לצאת מכל האזור ולהעניק עצמאות למדינות שבשליטתם – לאוס, קמבודיה ווייטנאם. כדי שהאזור לא ייפול תחת השפעה קומוניסטית, הציעו האמריקאים לעזור בתהליך המעבר כדי להקים מדינות עצמאיות, דמוקרטיות, בעלות שלטון רב-מפלגתי. אלא שהו צ'י מין, מנהיג תנועת השחרור הווייטנאמית, הגדיר את עצמו כמרקסיסט ודגל בביצוע רפורמות אגרריות שכללו החרמת קרקעות האצולה וחלוקתן להמוני האיכרים. האמריקאים בראשות שר החוץ דאלס לא רצו שמרקסיסט מוצהר יהיה ראש המדינה העצמאית. ניסיונותיו של הו צ'י מין להתקרב לאמריקאים ולהסביר את עמדותיו עלו בתוהו. הזיכרון של סין ושל קוריאה היה עדיין טרי מאוד אצל קובעי המדיניות האמריקאים, והם היו נחושים להגיע בווייטנאם לפתרון שימנע את הקמתה כמדינה קומוניסטית. בהתבססם על פרשנות נרחבת של תיאוריית הבלימה, טענו אנשי מחלקת המדינה בראשות דאלס שעל מנת לבלום את הקומוניזם, יש לדאוג לכך ששום מדינה המשתחררת מהמשטר הקולוניאלי המערבי, לא תהיה קומוניסטית.

בוועדת ז'נבה שכונסה על-ידי המעצמות סירבו האמריקאים לאפשר את הקמתה של וייטנאם בראשות מנהיג מרקסיסטי, ולאחר דיונים ומשא ומתן הוחלט לחלק את וייטנאם באופן זמני לשתי מדינות: בצפון ישלוט הו צ'י מין, ואילו הדרום יהיה בשליטה מערבית. כל הצדדים הסכימו כי החלוקה הזו תהיה זמנית, עד שיבשילו התנאים להקמת מדינה אחת דמוקרטית ורב-מפלגתית. האמריקאים לא רצו לקיים בחירות כי ידעו שהו צ'י מין ינצח בבחירות אלה משום שהיה המנהיג הבלתי מעורער של תנועת ההתנגדות הווייטנאמית. החלוקה התבצעה על דעת המעצמות הגדולות מבלי שהווייטנאמים נשאלו לדעתם. מדינות המערב בראשות ארצות-הברית הקימו ממשל בובות בדרום-וייטנאם, בעיר סייגון, שבראשו עמד נגויין דיים – איש עסקים וייטנאמי, שהתגורר מחוץ לארצו בפריס ובלונדון, והשתייך למיעוט הקתולי. לא היתה לו שום תמיכה בקרב מיליוני האיכרים הווייטנאמים שהיו ברובם בודהיסטים.

כדי לייצב את המשטר בדרום החלה ארצות-הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחים לסייגון. ממשל אייזנהאואר שלח כמה מאות מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה, ועודד חברות אמריקאיות להשקיע בדרום-וייטנאם. אולם הממשל נזקק לכוחות אמריקאיים נוספים שיגנו על עצם קיומו, וכך בתחילת שנות השישים שלח קנדי כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – שאמורות לעזור לדרום-וייטנאמים להקים צבא יעיל. בינתיים הוקמו בכפרים יחידות גרילה שכונו בשם וייטקונג, יחידות שהתנגדו לממשל הבובות בסייגון והחלו להתקיף את שלטונו של דיים. יחידות אלה הופעלו על-ידי הצפון וזכו לתמיכה נרחבה מצד אזרחי הדרום שהתנגדו כמובן למשטר שהושת עליהם מלמעלה ונתפס כקולוניאלי במהותו.

למען האמת, בתקופת קנדי נבנה כוח משטרה יעיל סביב סייגון, שמנע את פעולות הגרילה של הווייטקונג. אולם סכסוכים פנימיים ושחיתות בקרב השלטון הדרומי הובילו למאבקים פנימיים בתוך משפחת דיים, ולקראת שנת 1963 נעשו ניסיונות הפיכה פנימיים נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית. שגריר ארצות-הברית בסייגון הבין בשלב זה כי אין טעם להשקיע במשטר בדרום. לאחר שדיים נרצח על-ידי אחד ממתנגדיו, טס השגריר לוושינגטון כדי להציג בפני הנשיא קנדי את חומרת המצב. בדו"ח מפורט טען השגריר כי ארצות-הברית נגררת למלחמת אזרחים פנימית בין כנופיות מושחתות המשתמשות בכסף ובנשק אמריקאיים במאבקיהן זו בזו. מצד שני, השלטון בצפון-וייטנאם זוכה לאהדה בכל רחבי המדינה והו צ'י מין נתפס כמנהיג הלגיטימי של הווייטנאמים כולם. אלא שהדברים לא נפלו על אוזניים כרויות, משום שבדיוק כשהשגריר התכונן להגיש את הדו"ח – הנשיא קנדי נרצח.

כשנכנס ג'ונסון לבית הלבן, עניין וייטנאם לא עמד בראש סדר עדיפויותיו. אולם מהר מאוד הוא נדרש להחלטות חירום כדי להציל את המערכת השלטונית בדרום-וייטנאם מקריסה והתפוררות ועקב כך שיגר כוחות נוספים לסייגון. כדי לא להיחשב לתבוסתן נוכח פעולות הגרילה הנתמכות על-ידי צפון-וייטנאם הקומוניסטית, הצהיר ג'ונסון על מחויבות ארצות-הברית לדרום-וייטנאם דמוקרטית שתהווה משלט קדמי של העולם המערבי נגד החדירה הקומוניסטית באסיה. בבואו לבקש את אישור הקונגרס להרחבת המעורבות הוא התבסס על מה שכונה בשם תיאוריית הדומינו, לפיה אם דרום-וייטנאם תיפול לידי הקומוניסטים, הרי כמו קוביות דומינו, יפלו בעקבותיה יתר מדינות דרום-מזרח אסיה. כך ייווצר איום אסטרטגי על האינטרסים האמריקאיים באוקיינוס השקט, איום שעלול להתפשט לעבר ארצות-הברית עצמה. כדי לענות לביקורת רפובליקנית שמרנית שטענה כי הממשל אינו עוזר מספיק לדרום-וייטנאם הציג ג'ונסון את ממשלו כממשל הנחוש לקדם את האינטרסים האמריקאיים באמצעות מתן עזרה נוספת לדרום-וייטנאם.

בין 1963 ל-1968 נוצר תהליך ההסלמה שספק אם אפשר להצביע על גורם אחד המסביר את היווצרותו. מכל מקום, ב-1963 היו בווייטנאם 15,000 חיילים אמריקאים ואילו ב-1968 עמד המספר על 600,000 חיילים ומפקדים, שלמעשה פעלו בווייטנאם פעולה צבאית משולבת, אווירית ויבשתית. איש לא הכריז מעולם על מלחמה, וכל ההסלמה נעשתה על-ידי צווים נשיאותיים מבלי שההחלטות הובאו לדיון פומבי ואושרו על-ידי הקונגרס. ההתערבות כונתה פעולות אבטחה ושיטור ולכן לא הצריכה כינוס קונגרס לשם הכרזת מלחמה. באופן אירוני ביטאה ההסלמה דבקות מצד ג'ונסון להמשיך במדיניות יצירתית בעולם השלישי כפי שגרס קודמו בתפקיד. קובעי מדיניות הביטחון הלאומי החילו את תיאוריית הבלימה על מזרח אסיה והעניקו לגיטימציה להתערבות כביטוי הבלימה בפני הקומוניזם. העובדה שהחזית היתה כה רחוקה והתרחשה בעולם השלישי יצרה אשליה של ניצחון מהיר ומוחלט. היה גם לחץ מצד הצבא לנסות את הכלים החדשים וליישם טכנולוגיה מתקדמת כדי לשמור על רמת מבצעיות גבוהה. כשהצהיר ג'ונסון כי ארצות-הברית לא תעזוב את וייטנאם עד לבלימה מוחלטת של הקומוניסטים הוא השתמש ברטוריקה מוכרת האופיינית למעצמה גדולה שמעולם לא נוצחה במלחמה כלשהי. זאת ועוד, הממשל הדמוקרטי שנחשד על-ידי רפובליקנים שמרנים בתבוסתנות, שקד להיראות יותר ימני מן הימין האמריקאי, ולהראות עד כמה הוא מחויב להסלמת הלחימה. הקשר עם מדיניות החברה הגדולה העצים גם הוא והרחיב את פעולות ארצות-הברית בווייטנאם.

התוצאות של המעורבות הצבאית המסיבית היו הרות אסון, אך הנשיא הצליח להסתיר את ממדי האסון מעיני הציבור. מטרות המלחמה לא הוגדרו מעולם והחיילים לא ידעו בדיוק מה הם עושים בג'ונגלים של וייטנאם. הם יצאו למשימות חיפוש והשמדה שנועדו לחשוף תאי וייטקונג קומוניסטיים, אולם היות וכל האזרחים נחשדו כאנשי וייטקונג – לא היתה אפשרות לעשות זאת ללא מעשי טבח באוכלוסייה מקומית. מטוסים אמריקאיים הפציצו כפרים עלובים ומחקו אותם מעל פני האדמה. חיי אדם הפכו לזולים מאוד. השחיתות הפוליטית בדרום-וייטנאם גם היא התרחבה והרבה חיילי מפקדה אמריקאים שישבו בסייגון היו מעורבים בשחיתות זו. סחר בסמים, גזענות, סירוב פקודות ועריקות היו חלק בלתי נפרד משגרת הצבא. רוב החיילים שגויסו לווייטנאם באו ממשפחות עניות; חלק גדול מהלוחמים היו בני מיעוטים שחורים. הקצינים לעומתם באו ממשפחות המעמד הבינוני. אנשים שהשתייכו למעמדות גבוהים מצאו דרכים לא לשרת בווייטנאם. מפקדים זוטרים בדרגות השדה קיבלו פקודות ממפקדים בכירים שמעולם לא היו בקרבות. כל זה התרחש אלפי קילומטרים מהבית, כך שקשה לומר שמדובר פה במלחמת הגנה על עצם קיומה של ארצות-הברית.

בעקבות פרשת מפרץ טונקין החלו ב-1964 הפצצות אמריקאיות מסיביות על האנוי בירת הצפון ועל ערים וכפרים נוספים בצפון-וייטנאם. הנשיא ג'ונסון שיקר לאומה וטען כי תותחים צפוניים פגעו בספינה אמריקאית ששייטה לתומה במפרץ מחוץ למים הטריטוריאליים, וההפצצות היו תגובה לתוקפנות צפונית. למעשה היתה הספינה האמריקאית ספינת ביון ששטה בתוך המים הטריטוריאליים של צפון-וייטנאם. ההפצצות המסיביות זרעו חורבן והרס ועלו בחיים של מאות אלפי איכרים. חלק מהזוועה התברר בפרשת מאי לאי, כשבית המשפט הצבאי האשים קצין זוטר אמריקאי בטבח שעשה עם יחידתו בכפר וייטנאמי. נושאים כמו פקודות בלתי חוקיות בעליל הפכו לחלק מהשיח הציבורי שהחל להטריד אזרחים רבים. הקצין הואשם ונדון למאסר, אך המשפט הבהיר כי מאחורי הטבח עומדת מערכת שלמה השולחת את הצבא למשימות בלתי אפשריות ואינה לוקחת אחריות על התוצאות.

בינואר 1968 החלה ההתפוררות. בדיוק באותה שנה שהודיע ג'ונסון שהניצחון קרב ונראה לעין – יצאו לוחמי הווייטקונג למתקפת טט (ראש השנה הווייטנאמי). הם פגעו בערים מרכזיות בכל דרום-וייטנאם, התקיפו את סייגון ואף הצליחו להשתלט למשך מספר שעות על אגפים מסוימים של השגרירות האמריקאית. עבר זמן עד שיחידות הצבא האמריקאי סילקו את הווייטקונג מסייגון. הקרבות במתחם השגרירות צולמו על-ידי צוותי טלביזיה והזוועות שודרו על-ידי רשתות התקשורת והגיעו לחדרי המגורים של מיליוני צופים בארצות-הברית ובעולם כולו. הביזיון והבושה נראו לעיני כול והביאו להתפרצות נרחבת של תנועת התנגדות למלחמה.

למעשה לא היתה תנועת התנגדות ממוסדת ומובהקת למלחמה בווייטנאם. היא התגבשה לאורך שנות השישים ואפשר לזהות בה לפחות שלושה מקורות:

מקור ראשון הוא ההתנגדות השמרנית הימנית שהורכבה מפוליטיקאים רפובליקנים ואנשי צבא בדימוס. סנטור בארי גולדווטר ביטא את עמדת השמרנים כבר ב-1964, כשטען שהממשל האמריקאי בעצם אינו מעוניין להכריע במלחמה שכן הוא ניהל אותה בחוסר רצון ובאופן נרפה: לא דיכאו את הבוגדים מבפנים, לא הכריזו על מצב חירום, לא הכריזו באופן רשמי על מלחמה, נתנו לתקשורת חופש פעולה ללא צנזורה, ונמנעו משימוש בכלי נשק להשמדה המונית. חוסר הנחישות והרצון לתמוך תמיכה בלתי מסויגת במשטר בדרום-וייטנאם, טענו השמרנים, פגע בבעלי-הברית הדרום-וייטנאמים ונוצל היטב על-ידי האויב הצפון-וייטנאמי ועל-ידי מחתרת הווייטקונג.

מקור התנגדות שני הוא מקור עממי שאינו מזוהה מבחינה פוליטית. נשים של חיילים, אמהות של בנים ששירתו בווייטנאם, וגם ארגוני חיילים משוחררים, החלו לתהות לגבי מטרת המלחמה והמחיר הנורא הנלווה אליה. באין אפשרות לניצחון מהיר יש לסיים את העימות ולהחזיר את הבנים הביתה – טענו חוגים אלה. רובם הביעו זעם על כך שרק העניים וחסרי ההשכלה משלמים את המחיר ושאלו מדוע אלה הנרשמים לאוניברסיטאות פטורים מלהילחם. היו שהדגישו שבנים שנולדו בדרום, במערב התיכון, במגזרים חקלאים ובקרב מיעוטים אתניים לא אירופאיים, הם הנושאים בעול הנורא של המלחמה. אחרים טענו כי הטלביזיה משרתת את האויב, העיתונות מביאה לדמורליזציה בצבא ולכן בתנאים כאלה יש לחדול מיד ולהחזיר את החיילים הביתה. אופוזיציה זו לא עסקה בניתוחים אסטרטגיים והיא התגבשה סביב הסבל ותחושת הקיפוח של החיילים ובני משפחותיהם. אפשר לסכם אותה כתחושת תסכול בעקבות חוסר היכולת לנצח ניצחון מהיר. "או ניצחון עכשיו או עזיבה עכשיו" – זה היה המסר העיקרי של האופוזיציה העממית.

המקור השלישי והבולט ביותר להתנגדות למלחמה הגיע מהכיוון הליברלי של השמאל. קבוצות של סטודנטים, מנהיגים דתיים, אינטלקטואלים, שחקני קולנוע מפורסמים, פעילי זכויות אדם, ארגוני איכות הסביבה, פעילי התנועה לזכויות האזרח בראשות מרטין לותר קינג, צעירים העומדים לפני גיוס, ארגוני נשים, פעילים בקבוצות אתניות, חוגי שמאל שיצאו נגד המיליטריזם והאימפריאליזם האמריקאי – כל אלה החלו בפעולות מחאה שונות נגד המלחמה. היו ששרפו את צווי הגיוס שלהם בפומבי, אחרים ברחו לקנדה וקראו לחיילים לא למלא פקודות. ארגונים וולונטריים הציעו סיוע משפטי לנפקדים ולעריקים, אמנים העלו על במות התיאטרון הופעות רוק ומחזות מחאה נגד המלחמה בווייטנאם. סטודנטים הפגינו נגד החיילים שחזרו מווייטנאם וכינו אותם בשמות גנאי. השחקנית ג'יין פונדה נפגשה עם מנהיגי צפון-וייטנאם בהאנוי בירת הצפון וגינתה את ארצה באופן פומבי. היו שצעקו ברחובות את הססמה "כולנו הו צ'י מין" ואחרים פתחו בשביתת רעב נגד מה שכינו פשעי המלחמה שמבצעת ארצות-הברית נגד האנושות. הקמפוסים באוניברסיטאות הפכו לזירת התגוששות בין סטודנטים מפגינים לבין שוטרים וכוחות ביטחון. הסטודנטים מחו נגד מגוון של עוולות, אך מלחמת וייטנאם מיקדה את מחאתם וסיפקה לרובם עוול קונקרטי ומוחשי.

המחאה הליברלית קיבלה גם מימד פוליטי. במפלגה הדמוקרטית התגבש אגף ליברלי בראשות סנטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, שקרא לממשל לצאת מווייטנאם מיד וללא תנאי. מקארתי הציג את מועמדותו לנשיאות לקראת הבחירות וסביבו התרכזו פעילים אנטי-מלחמתיים. בתחילת המירוץ המוקדם זכה מקארתי להישגים משמעותיים והמשך מועמדותו איים לפצל את המפלגה. החל מ-1965 החלו אישים מרכזיים בממשל של ג'ונסון להתפטר מתפקידם עקב המלחמה. יועץ העיתונות ביל מויירס והשגריר האמריקאי לאו"ם ג'ורג' בול טענו כי אין הם מסוגלים להמשיך ולהצדיק את פעולות הממשל בווייטנאם. מאוחר יותר, ב-1968, החליט אפילו שר ההגנה עצמו, רוברט מקנמרה, להגיש את התפטרותו לנשיא. רוברט קנדי עזב את משרת שר המשפטים בממשל ג'ונסון כבר ב-1964, ואולם ב-1968 הודיע גם הוא על הצטרפותו למירוץ כמועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית וגם הוא יצא נגד המשך המלחמה.

הנימוקים של האופוזיציה הליברלית להתנגדות למלחמה היו מגוונים. בין היתר הם טענו כי ארצות-הברית נקלעה למלחמת אזרחים פנימית; שהקומוניסטים בווייטנאם ייצגו תנועת שחרור לאומית אותנטית ולא שירתו כלל את האינטרסים של מוסקבה; לעומת זאת הממשל בדרום איננו לגיטימי, ושנוא על הציבור הווייטנאמי, וכך מצטיירת ארצות-הברית בעיני הווייטנאמים כמי שמטפחת דיקטטורה מושחתת. היו שטענו כי יישום גורף של דוקטרינת הבלימה על מציאות עולם שלישי היא שגיאה אסטרטגית שמנעה מארצות-הברית פיתוח מדיניות מתוחכמת כלפי תנועות השחרור הלאומי באסיה ובאפריקה. חלק ניכר מהביקורת התבסס על טענות מוסריות ערכיות: המבקרים טענו כי המלחמה מעצימה גזענות, חושפת קונפליקטים אתניים ומעמדיים והורסת את המרקם העדין של החברה על-ידי הגברת תחושות קיפוח חריפות מצד המעמד הנמוך ומצד מיעוטים אתניים וגזעיים החשים כקורבנות. אחרים הדגישו את העובדה שארצות-הברית הטילה על כפרי וייטנאם יותר פצצות מאשר על גרמניה הנאצית, גרמה להרס נורא ולקורבנות מיותרים – פעולות שגבלו בפשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית. מבקרים רבים הצביעו על האבסורד שדווקא ארצות-הברית שתמיד לחמה למען חירות, זכויות אדם ודמוקרטיה, עוסקת במלחמה מלוכלכת בג'ונגלים של אסיה ופוגעת באזרחים חפים מפשע. נראה למתנגדים שמכל זווית שהיא, מוטב להסתלק מאשר להמשיך ולהיתקע בבוץ הווייטנאמי ולהסתבך עוד יותר במלחמה חסרת הצדקה שאין סביבה הסכמה, הפורמת את המרקם החברתי האמריקאי כלפי פנים, ופוגעת בחוסן המוסרי ובאינטרס האסטרטגי האמריקאי כלפי חוץ.

נוכח עוצמת הביקורת החל הממשל עצמו לחוש אי-נוחות כלפי הרחבת הפעילות בווייטנאם. הנשיא ג'ונסון עצמו חש נפגע ומרומה, בעיקר כשבכירים בממשלו נטשו את מדיניותו ויצאו נגדה בריש גלי. כאמור, הן מקארתי והן קנדי הודיעו כי יתמודדו נגד הנשיא המכהן על מועמדות המפלגה לנשיאות, ובבחירות המוקדמות בתחילת 1968 השיג הנשיא הישגים מוגבלים למדי כנגד שני מתמודדים אלה. לפיכך החליט ג'ונסון, בנאום טלביזיוני ששודר לאומה כולה במרס 1968, כי הוא פורש מהמירוץ וכי אין בדעתו לרוץ לכהונה נוספת. התברר שכל המועמדים שהשתתפו במירוץ לנשיאות באותה שנה הבטיחו שאם ייבחרו יביאו לסיום המלחמה. ודאי שקנדי ומקארתי הבטיחו סיום מהיר, אך גם מועמד הממסד הדמוקרטי, סגן הנשיא יוברט האמפרי – שהתמודד בבחירות וזכה בסופו של דבר למועמדות המפלגה – הבטיח את סיום העימות אם ייבחר. מול הדמוקרטים המפוצלים איחדו הרפובליקנים את שורותיהם סביב מועמדותו של ריצ'רד ניקסון, שגם הוא הבטיח להחזיר את החיילים האמריקאים הביתה על-ידי "וייטנאמיזציה" של המלחמה, היינו העברת נטל הלחימה נגד הווייטקונג והצפון לידי הכוחות הדרום-וייטנאמיים.

ניקסון ניצח בבחירות, אך הבטחתו לצמצום העימות התגלתה כהבטחת שווא. אמנם הוא צימצם מאוד את כוחות הקרקע הלוחמים והשאיר בדרום רק קצינים ומומחים כדי לעזור להביא את צבא דרום-וייטנאם לכדי יכולת מבצעית; אך מצד שני הוא הרחיב מאוד את התקפות האוויר על צפון-וייטנאם. הפצצות גרמו לקורבנות שעלו עשרות מונים על האבדות שגרמו יחידות הקרקע. ניקסון הכריז על פלישה לקמבודיה תוך התערבות בענייניה הפנימיים של הנסיכות. יחידות קמבודיות שנתמכו על-ידי האמריקאים החלו בביצוע רצח-עם נורא בארצם במלחמת אזרחים עקובה מדם. הציבור האמריקאי חש מרומה ונבגד, וחלקו הגיב קשות נגד המשך המעורבות והרחבתה. אנשים איבדו אמון במנהיגות והתנגדותם למלחמת וייטנאם הורחבה לכדי התנגדות לאמריקה ולכל מה שהיא מייצגת. הצביעות הפוליטית, הטכנולוגיה ההרסנית, השחצנות הכוחנית, הפער בין רטוריקה של חירות ודמוקרטיה לבין פעולות אכזריות הגובלות ברצח עם – כל אלה הביאו לידי כך שצעירים אמריקאים רבים הקצינו את עמדותיהם וביטאו סלידה וגועל נפש כלפי ארצם.

ניקסון הבין בשלב כלשהו, בעזרת יועצו לביטחון לאומי, שמונה בהמשך לשר חוץ – הנרי קיסינג'ר – שבמקום לאחד את העם כפי שהבטיח בבחירות, מדיניותו גורמת לפיצול ושנאה. לפיכך הנחה את קיסינג'ר לפתוח עם הצפון בשיחות על הפסקת אש שיובילו להסדר באזור. ואכן, קיסינג'ר הצליח להתגבר על כל הקיבעונות האידיאולוגיים של קודמיו ולהידבר באופן ישיר עם הממשל הקומוניסטי הצפון-וייטנאמי. בתיווך צרפתי התכנסה בפריס ועידת השלום שהביאה בסופו של דבר להפסקת אש ב-1973.

הסכם השלום התקבל בארצות-הברית בתחושת הקלה וסיפוק. עצם הפסקת פעולות האיבה וחזרת כל החיילים הביתה היתה משאת נפשו של הציבור הרחב. מעטים התייחסו לגופו של ההסכם, שקבע כי הכוחות הצבאיים האמריקאיים יעזבו כליל את וייטנאם ובאזור תקומנה שתי מדינות שיחיו בשלום זו עם זו. כל המומחים הבינו כי אין למעשה מדינה דרומית, משום שהממשל בסייגון התקיים על הכידונים האמריקאיים, ובהעדר כוח צבאי אמריקאי הוא יקרוס לחלוטין. אך נראה שקריסת הממשל בסייגון נראתה לרוב הציבור עדיפה על המשך הנוכחות הצבאית שם. ואכן לא עברו מספר חודשים מחתימת ההסכם ותהליך ההתפוררות של דרום-וייטנאם החל. כוחות הגרילה הקומוניסטיים כבשו את שטחי הדרום וב-1975 נכנסו לסייגון, השתלטו על השגרירות האמריקאית והכריזו על איחוד המדינה. מראות הבריחה המבוהלת של האמריקאים ממתחם השגרירות בסייגון צולמו בשידור חי. תמונות אלה נחרתו בזיכרון הקולקטיבי כביטוי ויזואלי להשפלה וכאקורד סיום טרגי לעשרים ואחת שנות התערבות-נפל של המעצמה הגדולה ביותר בעולם בווייטנאם. וייטנאמים רבים ששיתפו פעולה עם האמריקאים לא הצליחו לעלות למסוקים שפינו את עובדי השגרירות, יצאו לים ושטו כפליטים על רפסודות רעועות מבלי שיוכלו לקבל מקלט מדיני במערב. ואולם למרות תחושת בושה כלשהי של נטישת בעלי-ברית, עקב רוב הציבור האמריקאי אחרי נפילת הדרום בתחושת הקלה והשתחררות מהמועקה והעול של וייטנאם.

בעקבות נפילת וייטנאם לידי הקומוניסטים לא התרחשה קריסה בדרום-מזרח אסיה ורוב מדינות האזור נשארו תחת השפעה מערבית, תופעה שרק העצימה את התחושה שכל ההתערבות היקרה והטרגית הזו היתה למעשה מיותרת. ואכן הטרגדיה עדיין אינה מעובדת ומבחינה זו ממשיכה להעסיק את הציבור גם שנות דור אחרי שנסתיימה. ספרים, זיכרונות, אוטוביוגרפיות, ראיונות עם חיילים, סרטים, אנדרטאות ואופני הנצחה, מעוררים ויכוחים ומעלים לסדר היום נושאים שעדיין מעוררים מחלוקת ואפילו זעם וכעס. כולם מסכימים כי ההתערבות בווייטנאם היתה כישלון, אך חלוקים לגבי האחריות והגורמים לכישלון. הדיון עדיין שיפוטי מאוד, ולכן רחוק מהבנה כוללת.

דווקא מפקד הכוחות האמריקאיים בווייטנאם, גנרל וסטמורלנד, היה בין הראשונים שפתחו בפולמוס. הוא העלה תיאוריה מוכרת למדי שהאשימה את העורף בבגידה בלוחמים. לדידו הצבא האמריקאי נלחם היטב, אולם הושפע מהדמורליזציה שהיתה בעורף ומהעדר תמיכה ציבורית בפעולותיו. הוא האשים בעיקר את הסטודנטים שקיבלו בבוז ואפילו במטר עגבניות רקובות את הלוחמים שחזרו משדה הקרב, הוא תקף במיוחד את העיתונאים, שהבליטו כישלונות בלבד, ואת התקשורת האלקטרונית שצילמה את הזוועות וביצעה ראיונות מדכאים עם חיילים ממורמרים, עם עריקים ועם הלומי קרב, במקום עם הלוחמים שהצליחו במשימתם. וסטמורלנד אפילו תבע את רשת סי.בי.אס. על הוצאת דיבה והעלה את טענותיו בבית המשפט.

כיום ברור שהדברים מורכבים יותר, שכן העורף ביטא תסכול עמוק ואי-נחת מכל ההתערבות. המלחמה העצימה תחושות קיפוח מצד המעמד הבינוני הנמוך, וזה תיעל את זעמו כלפי האליטה הליברלית המשכילה שלא רק שלא התגייסה למאמץ, אלא יצאה נגד עצם ההתערבות. בניגוד למלחמות קודמות, שהגבירו את הסולידריות בין שכבות הציבור, המלחמה הזו החריפה את הפיצול בין חוגים שונים בחברה. היא הביאה לידי ביטוי את הפער בין הרוב הדומם שתמך בפעולות הממשל לבין האליטה הליברלית המשכילה שאירגנה הפגנות קולניות נגדו. מעבר לכך, הצביעה המלחמה על כך שגם למעצמה גרעינית כמו ארצות-הברית יש יכולת מוגבלת בהפעלת כוח. ללא הכרעה מהירה וללא קונסנסוס רחב, אין למעצמה דמוקרטית אפשרות להתערב מבחינה צבאית באזור מרוחק מבלי שרוב הציבור מבין את הסיבות להתערבות. כתוצאה ממלחמת וייטנאם הידרדר דימוי הצבא בצורה בלתי רגילה, והידרדרות זו גרמה לכך שאיכות המשרתים בו ירדה שכן אנשים מוכשרים לא ראו בקריירה צבאית אפשרות הולמת למימוש היכולת שלהם. מי שהתחזק, כמובן, כתוצאה מהמלחמה, היו אמצעי התקשורת האלקטרוניים, שסיקרו את המאורעות והביאו לידיעת הציבור את תמונות הזוועה והסבל. מכאן ואילך ייאלצו פוליטיקאים המחליטים על התערבות צבאית כלשהי להתמודד עם כוחם של אמצעי התקשורת – גורם חדש שאמור להשפיע על עצם ההחלטה לפתוח בעימות כלשהו. מבחינה פוליטית המלחמה ריסקה את המפלגה הדמוקרטית, שהחזיקה מעמד מתחילת שנות השישים, שכן היא פיצלה כוחות והעצימה בתוכה אגף ליברלי, פיצול שמנע ממנה את הנשיאות במשך רוב שנות השבעים והשמונים.

אחד מהלקחים החשובים של הטרגדיה בווייטנאם קשור במדיניות חוץ. מאז המלחמה בווייטנאם חוששת ארצות-הברית מסוג של התערבות צבאית הנגררת לתוך מלחמת אזרחים פנימית או לסכסוך בין שתי מדינות או שני עמים. היא מעדיפה לממש את תפקידה הבין-לאומי באמצעות התערבות כלכלית ודיפלומטית ולהימנע כבל האפשר מהתערבות צבאית. במקרים שבהם הגיעו קובעי המדיניות למסקנה כי יש צורך בהתערבות צבאית הם הסתפקו בהפעלת חיל האוויר בלבד, למשך זמן קצוב ומתוכנן מראש. במקרה שהיה צורך בהפעלת כוחות קרקע, כמו במלחמת המפרץ, השתדלו האמריקאים לבנות קואליציה רחבה של בעלות-ברית ולהפעיל את הכוחות ככוחות או"ם.

לסיכום, ללא קונסנסוס רחב וללא מטרה מוגדרת ומקובלת, קשה מאוד גם למעצמת-על כמו ארצות-הברית להיכנס לעימות מתמשך וארוך. התברר שהקונפליקט הזה הרס מבפנים את החברה וגרם לעימותים וסכסוכים לגבי הצדקת האירוע ואופי הנצחתו. מול סרטי הזוועה וספרות האבסורד שליוו את המלחמה נוצרו סרטים פטריוטיים שיצרו מציאות וירטואלית שבה האמריקאים ניצחו לפחות בעלילת הסרט. מול הציניות והמרירות של סיפורי הלוחמים, הופצו סיפורי גבורה הרואיים; מול הבושה שבביצוע מעשי זוועה וההערכה שזכו לה עריקים וסרבני שירות, התגבשה מסורת פטריוטית שראתה בושה דווקא בסירוב לצאת לווייטנאם והדגישה את הגבורה של הלוחמים. אפילו ההחלטה לבנות אתר לאומי להנצחת המלחמה לא עברה על מי מנוחות והתעכבה עקב השגות שונות מצד קבוצות מגוונות בציבור האמריקאי. בסופו של דבר נבנה האתר בשנות השמונים, אתר שהדגיש את המימד האנושי והטרגי של האירוע על-ידי הנצחה שמית של כל הנופלים בקרב על לוח שיש שחור ומבריק. מי שמתבונן בלוח השיש רואה נוסף לשמות הנופלים גם את דמותו המשתקפת אליו וכך מרגיש את עצמו חלק מהזיכרון. למרות התנגדות של גורמים שמרנים ופטריוטים נעשה תכנון האתר על-ידי ארכיטקטית ממוצא אסייתי, ובכך יש אמירה שהטרגדיה היא אוניברסלית ויש להנציחה ככזו. ואכן אתר הזיכרון למלחמת וייטנאם, המשתרע לצד האנדרטה לזכר לינקולן בבירה וושינגטון, הוא האתר המבוקר ביותר בבירת ארצות-הברית בשנים האחרונות.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel