| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חמשת הפסוקים שבתחילת פרק ד' בס' עזרא דנים במאורע שקדם לעזרא, ולפי הכתוב מיוחסים הדברים לזרובבל ולראשי האבות. זוהי פסקא ששובצה שלא במקום הנכון והיא מעוררת כמה וכמה בעיות: צרי יהודה ובנימין1 מבקשים לשתף אותם בבניין בית המקדש, זרובבל וראשי האבות מסרבים ותשובתם היא, כורש הטיל משימה זו רק עליהם, על שבי הגולה, ככתוב: "... מי מכם מכל עמו ... ויעל ויבן את בית ה'". התגובה היתה בשני כיוונים: המדובר בראשית הבנייה, והאישים הפועלים הם: ששבצר שהספיק כבר להניח את היסודות, וכורש שהזדרז להפסיק את העבודה. הזמן של המעשים הללו הוא, בערך, שנת 537/6. הפחה הוא ששבצר ולא זרובבל, אתו מתנהל המשא והמתן. נאמר איפוא שבפסוק ב יש לקרוא ששבצר במקום זרובבל2. לשון הכתוב "צרי יהודה ובנימן" אינה ברורה: האם הם רשעים משבט יהודה ובנימין או שהם מציקים לבני יהודה ובנימין? כדי לברר זאת נעיין תחילה בשאלה מה קרה בארץ יהודה ובנימין לאחר החורבן. כאן היה המצב שונה מן המצב שנתהווה בשמרון לאחר חורבנה. משמרון הוגלו 27,000 איש לארצות רחוקות ובמקומם הובאו נכרים מן הארצות שכבש מלך אשור. ביהודה לא היה צורך בחילופי אוכלוסין. כפי שהסברתי במקום אחר3, הגליית בני יהודה רק פינתה מקום לאדומים, שגורשו מארצם בהר שעיר באותו זמן שחיל כשדים צר על ירושלים. פליטי אדום פלשו ליהודה וסייעו לחיל כשדים במלאכת החורבן וההרג. בזכות מעשיהם אלה הם הפכו למתנחלים הנכרים, במקום הגולים. האדומים התנחלו בחלק הדרומי של הרי יהודה, עד קו עין גדי, בית צור ומראשה, ובני יהודה שלא הלכו לגולה ישבו בחלק הצפוני של הרי יהודה ובארץ בנימין. הוויכוח בין "זרובבל" וראשי האבות לבין "צרי יהודה ובנימין" מתנהל בירושלים, בחצר בית המקדש. מה עושים שם נכרים? אסר חדן מלך בשנים 680-669, שנים אלו חלות בחמשים ושתיים שנות מלכותו של מנשה. מנשה היה ואסאל של אשור, אבל בשום מקום לא מצאנו זכר או רמז להבאת אוכלוסיה זרה לתחומי מדינתו של מנשה4. ואם היה מקום לפעולה כזאת מצד מלך אשור – זה נעשה בשמרון, ולא "פה", ביהודה ובירושלים. בספרי דברים5 לכתוב "אשיב נקם לצרי" נאמר: "אלו כותים שנאמר 'וישמעו שרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים ההיכל' ... שרי במקום צרי". לפי נוסח זה לא יהיה כל קושי בפסוק ד: מנהיגי היישוב שלא הלכו לגולה ביקשו לשתף עצמם בבנין ביהמ"ק ונדחו, ואז פנו בתלונה לשלטון העליון. זוהי המלשינות הראשונה, שהוגשה לכורש. המלשינות השנייה הוגשה לאחשורוש (486-465) ואף היא – כמו ראשונה – סתמית ולא נרשמו לדורות שמותיהם של המלשינים. רק במלשינות השלישית, שהוגשה לארתחששתא, נזכרים השמות והם בלשם, מתרדת, טבאל ושאר כנותו. בספר עזרא החיצוני נאמר עוד: ומאת היושבים ביהודה ובירושלים. ואלה הם שרי יהודה ובנימין, הנשארים בארץ, שלא שותפו בבניין בית המקדש בימי ששבצר. הרצון הטוב והכנה של הנשארים בארץ, יושבי יהודה ובנימין, נתקל בהתנגדות תוך התנשאות של שבי הגולה; אין המדובר כאן בנכרים – שמרונים או כותים או בליל עממים שהובאו מרחוק – כי אם יהודים יושבי יהודה ובנימין שלא הלכו לגולה. לפיכך נקרא בפסוק א: וישמעו שרי יהודה ובנימין... שרי ולא צרי! סופר או עורך מאוחר, מתלמידי עזרא, שדגל ברעיון של "זרע קודש", והושפע מתנועת ההתבדלות, שהתגברה בימי נחמיה, מצא לנכון להנציח את הפער גם בכתובים. לדעתו, שבי ציון הם העם הטהור וכל האחרים הם טמאים ופסולים לעבודת הקודש. הקנאה והשנאה העבירו אותו על דעתו והוא שינה מן הכתוב, אבל הזרויות בולטות לעיני כל קורא. ואלה הם ששת השינויים שהכניס בפרקנו: למרות כל הקשיים שגרם לנו להבנת הכתוב נאמר: יהי זכרו ברוך, כי רשם לדורות פרשה של מאבקים פנימיים בדורם של שבי ציון.
בידוע שנחמיה בנה את חומת ירושלים; בזכות זאת כלל אותו בן-סירא בין גדולי האומה וכתב1:
היו כמה נסיונות לתקן ולחזק את חומת ירושלים גם לפני נחמיה, אלא שחלו הפרעות בעבודה זו, והפרעות אלו הן חלק מן המאבק בין שבי הגולה לבין האוכלוסיה הותיקה שישבה בערי יהודה וירושלים. הם לא שמחו כלל לקראת שבי-ציון, כי חששו שהבאים ידרשו להחזיר להם את נחלת אבותיהם. בספרי עזרא ונחמיה נשתמרו רק רמזים מעטים על מאבק זה, ועל-פיהם ננסה לעקוב אחרי המאמצים שנעשו לחזק את העיר בראשית הימים של יהודה המתחדשת. הכלל הוא שאין מדינות חסות נלחמות זו בזו, כי הדאגה לשלום כל העמים במדינה חלה על השלטון העליון. אמנם, לא היתה מלחמה בין שבי ציון והעממים מסביב, אבל השכנים הציקו להם בשתי דרכים: האחת בירושלים2 – "כי באימה עליהם מעמי הארצות" והשנייה בשושן – "והסכרים עליהם יועצים להפר עצתם..."3 באין ברירה החלו לבנות את החומה. ולא חומה חדשה בתווי חדש, כי אם תיקון החומה שהרס חיל כשדים. התווי היה ברור, את אבני החומה הישנה, שהיו מונחות לרגליה מבפנים ומבחוץ "ואין מקום לבהמה לעבר"4 – צריך היה רק להרים ולשים במקומן, וזאת אפשר היה לעשות בשקט, מבלי לעורר את רוגזם של המתנגדים. בספר חגי לא נאמר דבר על יחסו של חגי לעניין החומה, אבל כיוון שהוא עמד בראש התנועה לשחרור ירושלים מעול פרס ודגל בהצטרפות יהודה למרד של עמי סוריה ופניקיה, או לפחות – שאף לזכות בתוצאות המרד שהתחולל סביב יהודה – יש להניח שהוא סבר כי חיוני הדבר לקומם את הריסות החומה, וכנראה שגם נתן יד למעשה זה. בס' עזרא החיצוני נאמר:5 "ואל כל שרי המדינות בארם ובכנען ובלבנון כתב (דריוש) אגרות לשאת6 עצי ארז מן הלבנון אל ירושלם ולבנות אתו (עם זרובבל) את העיר". לפי זה הוחל בתיקון החומה סביב שנת 520. אמנם, לפי נחמיה ב', ניתנה הרשות לכך רק לנחמיה, כלומר – שבעים וחמש שנה לאחר מכן, אולם, כנראה שאין לפסול את העדות של עזרא החיצוני, כי ייתכן שנחמיה, או עורך ספר נחמיה, לא מצא לנחוץ לעמוד על כך, משום שלמעשה לא היו לפקודה זו של דריוש תוצאות רצויות. זכריה הנביא קושר את בניין המקדש ותיקון החומה כפסוק אחד ואומר:7 "ביתי יבנה בה... וקוה ינטה על ירושלם"; בנבואה שנייה8 הוא מתאר את העיר בהרחבה. נבואה זו מקבילה לנבואתו של ירמיהו:9
תקוותו וחזונו של זכריהו היא גם מעבר לתחומים של העיר בסופה של תקופת בית ראשון, שתוארו לעיל, הוא חוזה:11 "פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה בתוכה ואני אהיה לה... חומת אש מסביב". שני הנביאים מביעים תקווה ושניהם משתמשים במונח קוה. מהו קוה? הבנאי משתמש בשני קווים למדידה; האחד הוא חבל שהוא מותח אותו בתווי הדרוש כדי להניח את אבני החומה לאורך במאוזן, והשני הוא חבל או חוט המשקולת, המכונה גם אנך, כדי לשים כל אבן מאבני הנדבך במאונך. אולם שני הנביאים רק חוזים, זה רצונם וזו תקוותם. את המציאות מתאר זכריה אחרת – וכנראה שזה היה לפני מתן הרשיון לבניין המקדש והחומה – ואומר12: "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה..." לעומת זאת דברי המלשינים דנים בבנייה למעשה, הם אומרים13: "העיר המורדת והרעה (הם) בונים, ואת החומות משלימים... ידוע יהיה למלך שאם העיר תבנה והחומות ישלמו – מסים לא יעלה לאוצר המלך". על מלשינות זו, שנשלחה כנראה בשנת 486 בימי מלכותו של אחשורוש, חזרו צרי יהודה גם בימי ארתחששתא, ומסתבר שהיא נתקבלה על דעת השלטון והעבודה הופסקה לזמן מה. עבודת החומה חודשה בימי עזרא והופרעה ביד חזקה זמן מועט לפני בוא נחמיה. על מאורעות אלו שאירעו בשנים 458-445 אנו שומעים מפי חנני, שבא מירושלים לשושן כדי לספר על כך לנחמיה14: "הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש". זאת היתה התוצאה של השטנה ששלחו רחום ושמשי בשם כל המתנחלים שהובאו לארץ על-ידי מלכי אשור, בבל ופרס, בה התריעו על מרד היהודים אם ישלימו את תיקון החומה. לכן ציווה המלך להזדרז ולהפסיק את העבודה בזרוע וחיל. ומשניתנה הרשות השתוללו רחום ושמשי וחבריהם ועשו שמות בחומה ושעריה וביושבי ירושלים15. לאחר נסיונות וכשלונות, שנמשכו כשבעים וחמש שנה, בא נחמיה ובידו אישור רשמי מאת המלך ארתחששתא לבנות את חומת ירושלים, והוא עשה זאת עם יושבי ירושלים בהתלהבות רבה ובהצלחה גדולה.
כאמור, נחמיה לא בנה חומה חדשה, הוא רק תיקן את החומה המפורצת, לכן נאמר שהבונים, "החזיקו" כלומר – תקנו את החומה. בנחמיה ג' בא פועל "בנו" רק חמש פעמים ואילו הפועל "החזיקו" בא שלושים וחמש פעמים; את השערים שבחומה הצפונית – שער הגיא ושער הדגים, שהיו הרוסים כליל – בנו, ואילו שער האשפות ושער העין, שבדרום ובמזרח, ורוב רובה של החומה רק "החזיקו". במסמכים הארמיים שבס' עזרא אנו מוצאים את הביטוי שוריא שכללו או ישתכללון (ד', יב, יג, טז) = החומות משכללים, או אשרנה דנא לשכללה (ה', ג) = החומה הזאת לשכלל. כלומר, גם במסמכים אלה מדובר על שכלול חומה קיימת אבל פגומה, מפורצת ויש לתקנה, לשכלל אותה, אולם אין כל זכר לחומה חדשה. ועוד, החומה היתה בנויה בשני פנים, אבנים גדולות או אבני גזית כלפי חוץ ואבנים פחות מעובדות כלפי פנים. בין אלו לאלו היה מילוי של אבנים קטנות ואדמה, או אדמה מעורבת באפר במקום טיח. כאשר חיל כשדים הפיל את אבני החומה נשפך גם העפר, ובמשך השנים נוספה גם אדמת סחף שהביאו זרמי מי גשמים. (במשך הדורות הצטברה ע"י החומה הצפונית שכבת סחף בעובי של 9.30 מ', כפי שנתברר בחפירות של המילטון ע"י שער שכם). כאשר הוחל בעבודה הכבידו ערימות העפר שכיסו את אבני הבניין. ועל כך מתאוננים אנשי יהודה העובדים בחומה (נחמיה ד', ד): "ויאמר יהודה כשל כח הסבל והעפר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה". בתיאור מלאכת החומה נאמר1: "כי עלתה ארוכה לחמות ירושלם כי החלו הפרצים להסתם". הפרצים אלה הן הפרצות שבחומה, שבסתימתן עסקו העולים, ולא בבניין חומה חדשה2. עדות נוספת אנו מוצאים בס' עזרא ד', יב.
L.W. Batten, I.C.C (1913): They are reparing the walls, and they have completed a temple.
Wilhelm Rudolph (1949): Und 'begonnen haben' die Mauern fertig zumachen; die Fundamente sind (bereits) gelegt. Kurt Galling (1954): Und sie haben begonnen die Mauern fertig zumachen und die Fundamente abzustecken. Jacob M. Myers (1965): They have begun (the task) of finishing the walls and are (already) laing the foundations. בכל התרגומים הללו נשארה הסתירה בין הרישא לסיפא: אם המדובר בשכלול החומה, כלומר – תוספת נדבכים עליונים כיוון שחיל כשדים הפיל אותן ארצה בזמן החורבן, או בתיקון פרצות שנוצרו בזמן הלחימה, ברור שיסודות החומה לא נפגעו, למה אומרים המתרגמים של פסקה זו שאת יסודותיה מחזקים, מקשרים, מתקנים או מקימים? נעיין בדברי הפרשנים: אם אמרנו שפירושו של הרישא הוא: ואת החומות מחזיקים, כלומר – מתקנים ומשכללים, עלינו לחפש הסבר לסיפא שיתאים למלאכת הבנייה, וההסבר הוא בכתוב עצמו, אם נראה בו הקבלה. מקורו של הפירוש הסותר את הכתוב הוא במלה אשיה וברבים אשיות שבעברית החדשה מובנה רק אחד: יסוד, מסד. בארמית מובנה של אושא, אשא, אשיתא – קיר. ירמיהו חוזה נקמה בבבל – "כאשר עשתה עשו לה"6. ומה עשו לה? "נפלו אשיותיה נהרסו חומותיה". אי אפשר להפיל יסודות, הם מונחים באדמה או על פני האדמה. נאמר על-כן שכוונתו של הנביא היא אשיות לפי הארמית – חומות. על כך מעידה גם ההקבלה: אשיותיה = חומותיה. וכך בלשון התלמוד: בבא בתרא ז', ע"א: אשיתא מתתא עתיקה ומלעיל חדתא = הקיר מלמטה עתיק ומלמעלה – חדש. ברכות נ"ט, ע"א: חזאי אשיתא דנפל = ראיתי שהקיר נפל. הפירוש הקראי "זכור לאברהם"7 מתרגם אושיא = מגדלים8, וגזניוס מתרגם – Pfeiler, Säule – אומנה, עמוד. את התיבה "יחיטו" גוזר יהושע שטיינברג מלשון חוט9. בשעת הבנייה של קיר או חומה יש שימוש רב בחוט; עמוס קורא לחוט זה שבקצהו משקולת בשם אנך10; המשנה קוראת לו "חוט המשקולת"11 ומידתו – שנים עשר (אמה). הבנאים שבנו את החומה החזיקו מדי פעם בפעם בחוט המשקולת כדי למדוד כל נדבך וכל אבן. מכאן נגזר הפועל "יחיטו" – ימדדו, ישכללו. לפיכך לפנינו שני חלקי פסוק מקבילים וחופפים: שוריא = אשיה; שכללו = יחיטו.
"ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את חומה ויחר לו ויכעס הרבה וילעג על היהודים. ויאמר לפני אחיו וחיל שמרון ויאמר מה היהודים האמללים עשים היעזבו להם היזבחו היכלו ביום היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות". מה מידת הדיוק בדברי סנבלט? הנוכל לקבלן כמו שהן, או שמא זה מבטא רק את רצונו ותקוותיו? כדי לעמוד על מאורעות הימים הללו עלינו לבחון גם את דברי המתנגדים, שרי יהודה, שהתמידו להלשין בפני השלטונות על מעשיהם של שבי ציון. בספר עזרא מדובר על ארבע מלשינויות, והן – המלשינות השנייה: עזרא ד', ו: המלשינות השלישית: עזרא ד', ז: המלשינות הרביעית: עזרא ד', ח: המלך קיבל את דברי המלשינות ותשובתו היתה: עתה תנו צו לבטל את הגברים ההם (מעבודתם) והקריה הזאת לא תבנה עד שממני ינתן צו. וזהירים היו מעשות שגגה על זה, פן תגדל החבלה להזיק למלכים. אז משנקרא פרשגן כתב ארתחששתא המלך לפני רחוב ושמשי הסופר ועמיתיהם, הלכו בבהילות לירושלים, אל היהודים ובטלו אותם (מעבודתם) "בזרוע וחיל". לימים אלה נייחס את תיאור המצב כפי שמוסר אותו חנני באוזני נחמיה: "רבים נפלו בשבי והנשארים במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש". ידוע שמדינות חסות אינן רשאיות להילחם ביניהן ולהזיק זו לזו. אבל כיוון שהמדובר במדינות רחוקות מן השלטון המרכזי והיתה בידי השמרונים אמתלא שהם פועלים לפי רצונו של המלך – לא חששו, לקחו שבויים מיהודה. אחרי שנים פדה אותם נחמיה4. לאחר שנים מעטות חל מפנה לטובה ביחסו של המלך כלפי יהודה; בשנה השביעית למלכות ארתחששתא, ב-458, עלה זרובבל ועמו 42,360 איש. נמצא שהמלך ביטל את הגזרה על העלייה. בשנת 20 לארתחששתא, ב-445, עלה נחמיה ובידו רשיון מפורש לבנות את חומות ירושלים. עתה, לאור המפנה לטובה, לא היה יותר מקום למלשינות. סנבלט כועס, לועג אבל הוא ומרעיו וחיל שמרון שלידו אינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע את בניית החומה4א. מדברי המלשינות למדנו שגם לפני בוא נחמיה נעשו נסיונות לקומם את הריסות חומת העיר, וזאת ללא רשיון מפורש מאת השלטון. ספק מתוך נאמנות למלך, ספק מתוך שנאה וקנאה – עלתה בידם של השמרונים למנוע את הבנייה עד לימי נחמיה. נשוב לדברי סנבלט, המעלה חמישה נושאים: א. היהודים האֵמֵלָלִים – ב. היעזבו להם? ג. היזבחו? ד. היכלו היום? ה. היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות? חומר דליק יש בשערים, לפי הידיעות שקיבל נחמיה מחנני "חומת ירושלם מפרצת ושעריה אכלו באש"12, וזה הנימוק בו מסביר נחמיה למלך את סיבת עצבונו: "העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש"13. בהתאם לכך הוא מבקש מכתב אל אסף שומר הפרדס: "יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה14 ולחומת העיר15 ולבית אשר אני אבוא אליו"16. במסעו הלילי רואה נחמיה שהחומות פרוצות "ושעריה אכלו באש"17. ננסה לברר איפה עמד סנבלט עם אחיו וחיל שמרון כאשר אמר את דבריו ביחס לבוני החומה: המפרשים מסבירים שהכוונה לשרפת השער על-ידי חיל כשדים, ואין זה סביר. חורבן ירושלים היה בשנת 586, נחמיה החל במלאכתו לחיזוק החומה בשנת 445, כלומר – 141 שנה לאחר החורבן. במשך תקופה ארוכה זו שטפו הגשמים והרוחות את סימני העשן והפיח מחורבן נבוכדנצר. לא אלה הרשימו את סנבלט, וכנראה שהוא רומז בדבריו על שריפה אחרת, קרובה לימי נחמיה. בפרק קודם של מחקר זה19 הסברתי שהיה חורבן ושריפה זמן מועט לפני בוא נחמיה, רחום ושמשי הצליחו במלשינותם ומנעו את בניין החומה בזרוע וחיל. עמידתו של סנבלט וכנותיו אל מול החומה כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר-אונים להפסיקה – עמידתו זו מסמלת תחילת פרק חדש ומבטיח בשגשוגה של העיר והמדינה כאחד. הערות: עזרא ד', א-ה
בניין חומת ירושלים
ושוריא שכללו ואשיא יחיטו (עזרא ד', יב)
דברי סנבלט אל מול החומה הנבנית (נחמיה ג', לג-לח)
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
