| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
גם בשנת תש"ח, שנת הלחימה של מלחמת העצמאות, מדיוני אונסקו"פ ועד "הפסקת האש הכנה" בירושלים עבר בן גוריון כברת דרך ארוכה ביחסו לנושא ירושלים: מהשלמה עם בנאום ועד הכרזה (אמנם בפורום סגור) כחלק מן התחום העובדתי של תחום המדינה ועד רמז פומבי בדבר היותה בירת המדינה. בחודשים הראשונים טרח הרבה כדי למצות האפשרות שהאו"ם אכן ישגר כוח בינלאומי לירושלים. כדי שביטחון העיר - להבדיל מביטחון המדינה - יחול על כתפי הארגון הבינלאומי. בו בזמן גם נאחז בכל הזדמנות ושמץ של הזדמנות והגיע להפסקות אש ולשביתות נשק מקומית בתיווך גורמים בינלאומיים. בגלל קוצר היריעה לא תוארו כאן כל הנסיונות האלה. רובם נכשלו: אבל אחדים מהם הצליחו. הבולט שביניהם היה זה שעניינו פירוז הר הצופים. הסכם זה עמד בתוקפו במשך שנים רבות. עם הנסיונות הבלתי נלאים להוציא את ירושלים אל מחוץ לתחום המלחמה הפעילה, עם הנכונות לוותר עליה – לפחות למשך עשר השנים הבאות – כחלק מן המדינה, ואין צריך לומר כבירתה, דאג בן גוריון יותר מכל חבריו לשמירת היש היהודי בירושלים: הגנת אוכלוסייתה, שמירה על מקומות היישוב היהודיים, הבטחת הדרך אליה, משלוח מזון, תחמושת והזרמת מים אליה. דאגה זו עמדה בראש מעייניו של בן גוריון והוא שהה בירושלים יותר משאר חבריו בהנהלת הסוכנות. שתי ההתערבויות הבוטות שלו בשיקולי המטה הכללי – בנושא נחשון – התערבות שזכתה לשבחים – ובנושא לטרון – אשר נידונה בקיתונות של רותחין. שתיהן היו כרוכות בנושא ירושלים. היה בכך משום ביטוי לחשיבותיה של ירושלים בעיניו: אם תיפול העיר, "ספק אם תקום מדינה יהודית ביתר חלקי הארץ", אולם היה בכך גם יותר משמץ של ביטוי ליחסו הדו משמעי לאוכלוסיית ירושלים, וספקותיו לגבי כוח עמידתה, ספקות אשר חוזקו בדברים ששמע בירושלים, בין היתר ממפקד העיר: "האלמנט בירושלים 20% נורמליים, 20% מיוחסים (אוניברסיטה ועוד), 60% משונים פרובינציאלים, ימי ביניים וכדומה".30** דאגה זו לשמירה על היש ולהרחבתו באמצעים צבאיים ואף באמצעים כלכליים והתיישבותיים, כולל העלאת יישובים על הקרקע בפרוזדור ירושלים אף תוך כדי מלחמה – עברה כחוט השני בהחלטותיו בשנת תש"ח. אשר למעמד המדיני, בעיה שלא היתה בעיניו בעיה "בוערת" בתקופת המלחמה – הוא הסתגל במהירות ובגמישות למצבים המשתנים. לקראת סוף התקופה, ולאור נסיונה, הוא היה נכון לשינוי נוסף. במשך כל שנת 1949 אנו מוצאים את בן גוריון מתמיד במאמצים לביצור העיר והדרך אליה – מזה: בהשארת הערפל המדיני מזה, תוך נסיון לבחון מדי פעם את "עומק המים" המדיני – מזה. ב- 2 בפברואר 1949 בן-גוריון מבטל את תפקיד המושל הצבאי, "כי ירושלים אינה עוד שטח כבוש".31 ב- 14 בפברואר 1949 קיימה הכנסת הראשונה את ישיבתה הראשונה בירושלים: ושלושה ימים לאחר מכן מצהיר הנשיא הראשון, חים וייצמן, הצהרת אמונים בעיר, אך בהמשך קובעת הכנסת את ישיבותיה בתל אביב. בשיחה עם שגריר ארצות הברית ביום 28 בפברואר 1949, כאשר גולדה מאיר מאשרת שאין מספחים את ירושלים, מוסיף בן גוריון ש"מכל מקום נתנגד לכל שלטון זר".32 הימים ימי המאבק על קבלת ישראל לאו"ם וכל אמירה מעבר לכך היתה עלולה לסכן את תמיכת ארצות הברית במהלך זה, שאכן מוצה במאי 1949 – בהתקבל ישראל כחברה בארגון. הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שנחתם ביום 3 באפריל 1949, שינה אמנם את המצב הטריטוריאלי בפרוזדור ירושלים – שטחו הורחב כך שקו מסילת הברזל לירושלים יימצא בתחום שליטתה של ישראל – אולם לא שינה את המצב בירושלים באופן מהותי. העיר נשארה חצויה. רוב חלקיה החדשים היו בידי ישראל והיתר – בידי ירדן. הבעיות האלה נותרו ללא פתרון עד לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967. לקראת כינוסה של עצרת האו"ם, בסוף שנת 1949, גיבשה ועדת הפיוס של האו"ם (ארצות הברית, תורכיה וצרפת) הצעה בעניין ירושלים, שעיקרה חלוקת העיר לאיזור ערבי ולאיזור יהודי שיהיו בעלי שלטון עצמי מקומי: על העיר כולה יופקד נציב מטעם האו"ם, שיטפל בענייני המקומות הקדושים ובעניינים הקשורים בזכויות האדם. לידו היתה צריכה לפעול ועדה מיוחדת, שבה ייוצגו באופן שווה יהודים וערבים. מלבד אלה תיאסר הגירת אנשים חדשים לעיר, כדי שלא ישתנה הרכב האוכלוסייה היושבת בה. תכנית זו היתה נוחה לישראל מקודמותיה, שכן קיבלה את העיקרון של חלוקת העיר למעשה בין שתי המדינות, מבלי לקבוע מסמרות בעניין הריבונות. יתר על כן, פיקוח האו"ם היה אמור להיות מוסב על המקומות הקדושים בלבד. אולם בפרטיה – ובעיקר בנושא העלייה – נגדה התכנית את תפיסת ממשלת ישראל ולו נתקבלה ובוצעה היתה מקשה ביותר על ביצוע תכניותיה של הממשלה – על כן הוחלט להתנגד לה ולנסות להכשילה. בדיון בכנסת שהתקיים ב- 7 בנובמבר 1949 ,33 בראשית כנס החורף אמר ראש הממשלה:
ובן גוריון סיים את נאומו באמרו:
לאמור, ירושלים זכאית להיכלל בתחום המדינה (ודוק: אין הדבר נוגד את החלטת הבינאום, הדנה במשטר ביניים ל- 10 שנים): ביצורה הכלכלי והרחבת רשת הדרכים אליה הם בגדר עדיפות מידית, ירושלים כבירה נזכרת דרך אגב, ואם קיימות מחשבות בנידון, הרי הן בגדר חזון למועד. בדיון שנערך בעקבות הודעת ראש הממשלה הודיע חבר הכנסת מנחם בגין, שבדעת סיעתו להגיש למושב זה של האסיפה המכוננת את "הצעת חוק ירושלים הבירה" וב-22 בנובמבר העלה שוב את נושא מעמדה המדיני של ירושלים. אולם בגין נענה לבקשת ראש הממשלה שלא "להעמיד את הצעתו למנין עכשיו". אין ספק, שהסכמת בגין ניתנה בהתחשב בדיונים שהחלו באותה עת בעצרת האו"ם. על פי הדיווחים שנתקבלו במשרד החץ בעת ההיא נראה היה דבר הכשלת תכנית ועדת הפיוס כעניין קל יחסית. באוזני נציגי ישראל באו"ם ובבירות שונות הובעה ההערכה, שהתוכנית היא בלתי מציאותית 34 ושניסיון לממשה יעיד פעם נוספת על אזלת היד של האו"ם ו"יגרום לו בזיון ופשיטת רגל". אולם בינתיים הגישה אוסטרליה הצעת החלטה הקוראת לבינאום מלא של ירושלים, אשר לעומתה נראתה הצעת ועדת הפיוס מתונה ומציאותיות יחסית. ויחד עם זאת התמיד משרד החוץ, ושר החוץ משה שרת בראשו, להתבטא ברוח האופטימית בהערכותיו בסברו, שיש סיכויים טובים להביס את הצעתה של ממשלת אוסטרליה. בהתאם לכך המליץ משרד החוץ לאשר את פעילות המשלחת הישראלית להשגת תמיכה עקרונית בהצעת שוודיה, שקראה לבינאום תפקודי של ירושלים, מתוך כוונה שבדרך המשא-ומתן ניתן יהיה לצמצם בעתיד את תחולתו של עיקרון זה למקומות הקדושים בלבד.35 אולם בן גוריון, שנמצא בארץ, לא היה שותף לאופטימיות זו ולכן הודיע לשרת, ב- 4 בדצמבר, שהוא יכנס את הממשלה למחרת ויציע לה "הצהרה שמדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני הברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם".36 הדחיפות שראה בן גוריון בהצהרה מלמדת, שעיקר כוונתו היתה להעמיד את האו"ם על כך שהחלטה ברוח ההצעה האוסטרלית תיתקל בהתנגדות נמרצת מצד ישראל, והיות שהיתה צפויה גם התנגדות ירדנית, הסיכויים להגשמתה קלושים. ואם בכל זאת תתקבל ההצעה, ישראל מוכנה לעימות עם האו"ם בשאלה חיונית זו. שרת התנגד להצעת הפעולה של בן גוריון שתוכיח, לדעתו, "עצבנות בלתי מוצדקת" ותהווה קריאת תגר על האו"ם. במיוחד התנגד שרת לאיום ביציאה מן האו"ם.37 בישיבתה מיום 5 בדצמבר 1949 החליטה הממשלה על מעין פשרה בין שני כיווני הפעולה. נתקבלה הצעת שרת בדבר המשך הפעילות באו"ם כדי לסכל החלטה שלילית בנושא ירושלים וכן הוסר איום הפרישה מן הארגון: אולם אושרה הצהרה תקיפה של ראש הממשלה בכנסת, אשר חלקה העיקרי היה קביעה חד משמעית בדבר שייכותה של ירושלים למדינת ישראל (ודוק: לא הכרזתה כבירה). בעקבות ישיבת הממשלה ב- 5 בדצמבר מסר ראש הממשלה בכנסת, בו ביום, הודעה "בדבר ירושלים והמקומות הקדושים" לאמור: 38
בעניין היות ירושלים חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – הדברים ברורים, בעניין הבירה – בן גוריון נוקט לשון "בירת הנצח" ועדיין הדברים סתומים: אם בהכרזה מדינית אקטואלית מדובר, או בחזון העתיד לבוא. בסופו של הדיון הקצר קבע יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק: הצהרה זו גרעה מקו הטיעון של המשלחת באו"ם, ועוררה את ביקורתו של שר החוץ. ב- 7 בדצמבר נתקבלה הצעת ההחלטה האוסטרלית ברוב מוחץ בוועדה המדינית: ההצעה השוודית אף לא הובאה להצבעה, כעבור יומיים, ב- 9 בדצמבר, זכתה ההצעה במליאת העצרת ברוב המחייב של 2/3 מן הקולות: 38 בעד, 14 נגד, 7 נמנעים. רוב גדול יותר משזכתה בו החלטת החלוקה. הידיעה על הצבעה זו נמסרה לבן גוריון בשבת בבוקר, 10 בדצמבר, בעת ששהה בטבריה. אחרי התייעצות עם מומחי משרד החוץ הורה בן גוריון לכנס ישיבת ממשלה למחרת היו. משרד החוץ נתבקש לברר עם שרת, "לפני הצעד הבא של ראש הממשלה". מה תהיה גישת ארצות הברית לאחר ההצבעה, "עד איזה גבול תלך ארצות הברית בנסיון למנוע או ליישם את החלטת העצרת". אך מסתבר, שבלי לחכות לתשובת שרת גמלה בליבו של בן גוריון ההחלטה לצאת למאבק חזיתית נגד החלטת האו"ם, שיסיר כל ספק בדבר אפשרות מימושה של ההחלטה בדרכים מדיניות. ביומנו ובפרוטוקול ישיבת מפא"י בכנסת ב- 12 בדצמבר 1949 מגלה בן גוריון אחדים מן החששות שגרמו לו להמליץ על צעד שנראה נועז. הסכנה הראשונה שחזה ביישום החלטת העצרת היתה פנימית:
והחשש השני היה, שקבלת עקרון הבינאום של ירושלים ויישומו מהווה סיכון לשלמות הטריטוריאלית של ישראל:
הנימוק השלישי עניינו הסכנה הדמוגרפית:
החלטתו היתה קריאת תגר ברמה אסטרטגית כללית רק נגד סמכותו של האו"ם להכריע בשאלות הנוגעות לאינטרסים חיוניים ישראליים. ויחד עם זאת היא באה להקטין את יכולות המעשית לעשות זאת. ביומנו נתן לכך בן גוריון ביטוי גלוי לב לכאורה, המגלה טפח ומכסה טפחיים:
החשש מתוצאות אי תגובה להחלטות האו"ם בנושא ירושלים היה גדול מן החשש לתוצאות תגובה ישראלית נוגדת. בן גוריון היה ער לחלוטין לסכנות הטמונות בכיוון הפעולה שהציע: הגדולה ואולי היחידה, לפיו, היתה זו של תגובה אמריקנית שלילית, ש"יכולה בנקל להחניק אותנו". הידיעות שארצות הברית לא קבעה את עמדתה ואין לדעת מה תעשה, הדגישו את יסוד ההימור בנקודה זו. לא פחות ברורה היתה, יחד עם זאת, הנכונות ליטול הימור זה. מבחינה אופרטיבית חייב בן גוריון בסופו של דבר הצהרה פומבית בזכות הפיכת ירושלים למקום מושבה של הממשלה ויישומה לאלתר. הצהרה כזו היתה שינוי בולט מן הקו הישראלי בנושא ירושלים עד אז: היא נתקבלה בישיבת הממשלה שנכרכה ביום 10 בדצמבר. שרת חלק על הערכות בן גוריון, הוא סבר, שאין לחתור תחת אשיות האו"ם, האמין בכוח האחיזה הממשי בירושלים וטען, שהטקטיקה הטובה ביותר היא להימנע מהצהרות ומצעדים פרובוקטיביים. לדעתו נוצר מצב חדש בו ניתן "להילחם בשב ואל תעשה" ... "אנחנו פה ואנחנו לא זזים. מה תעשה לנו?" שרת גם לא היה שותף לחששות הממשלה מהתקוממות פנימית ואף סירב לקבל את העיקרון של הכפפת מדיניות החוץ לשיקולים פנימיים במקרה זה.42 תפיסותיו של משה שרת היו שנות מאלה של בן גוריון בכמה נקודות מרכזיות: ראשית, בעוד שבן גוריון ייחס משקל רב ליכולת האו"ם לפגוע בישראל באופן מעשי בעקבות החלטת העצרת, היה שרת משוכנע בחוסר יכולתו של הארגון להזיק בשאלת ירושלים. שנית, בניגוד לסטריאוטיפים שבהם נוהגים לעיתים לנתח את שני המנהיגים האלה, היה זה דווקא בן גוריון שייחס חשיבות עליונה להצהרה מילולית בעניין בעיית ירושלים, בעוד ששרת הבליט את המשמעות המרכזית של פעולה ונוכחות פיזית, שקטה ועקיבה. שלישית, בעוד שבן גוריון האמין כי ההכרזה על ירושלים כמקום מושב הממשלה תסכל את הסכנות הטמונות בהחלטת האו"ם, ראה בה שרת סכנה חמורה. רביעית, בין השניים היה פער גדול בכל הקשור להבנת המציאות הפנימית בישראל לנוכח החלטת העצרת. בעקבות חילוקי דעות אלה הגיש שרת את התפטרותו מן הממשלה, אך בן גוריון הודיע שמשאלתו "בלתי אפשרית מבחינה אישית מבחינת כל שאר החברים, מבצעי ה- 14 במאי אסור להם להיפרד". החלטת הממשלה מיום 10 בדצמבר 1949 היתה תגובה ישירה להחלטת העצרת. "לו הכיר האו"ם בזיקתנו הרגשית העמוקה לירושלים", העיר אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם, שנים רבות לאחר מכן,43 "אפשר שהדבר היה מספק, שכן רבים מבין מנהיגינו ראו בירושלים מרכז חינוכי ותרבותי, אבל לא בהכרח – אף לא באורח אידיאלי, בירה מדינית. היתה זו הפגיעה בזיקה בלתי גשמית זו, שדחפה אותנו לפעולה ע"י הכרזת ירושלים כחלק אינטגרלי מן המדינה, כבירתה". יעקב הרצוג הגדיר את החלטת הממשלה כ"עמדה רפלקסיבית על זכויות ישראל", וזאב שרף, מזכיר הממשלה, ראה בהחלטת העצרת מאיץ, שזירז את החלטת ממשלת ישראל. החלטת הממשלה מיום 10 בדצמבר היתה מרחיקת לכת, אך בהודעה שמסר בכנסת בעקבותיה, ביום 13 בדצמבר, הלביש לה בן גוריון לבוש פרוזה, יבש, כאילו אינה אלא חוליה בשרשרת ואין בה משום סטייה ממדיניות. וכך הודיע בן גוריון בכנסת:
בסופו של הדיון הקצר הודיע יושב ראש הכנסת שישיבות הכנסת אחרי חג החנוכה (הישיבה נערכה בכ"ב כסלו) "יתקיימו מחדש בירושלים". ודוק: אף על פי שרק ישיבותיה הראשונה של האסיפה המכוננת נערכו בירושלים וכל היתר, במשך קרוב לשנה, נתקיימו בתל אביב, מדובר כאן על חידוש הישיבות בירושלים, לאמור: אין כאן סטייה ממדיניות, כי אם רציפות במימושה. לחלקים אחרים של המאמר
30*. רישום מיום 25.4.48, יומן המלחמה, עמ' 359.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
