| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דיוני אונסקו"פ (הועדה המיוחדת לעניין ארץ ישראל מטעם האו"ם) ועצרת האו"ם שהתקיימו בסתיו של אותה שנה, לא היו חזרה על דיוני ועדת פיל. הזירה השתנתה: לא עוד התדיינות עם הממסד הבריטי, כי אם דיונים בארגון האו"ם. כבר משלב מוקדם למדי היה ברור, שגם המדינות האוהדות בכוח, שרובן קתוליות, אם תיאותנה בכלל לתמוך בהקמת מדינה יהודית, ידאגו לכך שתהיה זו מדינה בלי ירושלים. העם היהודי היה מובס לאחר השואה, והתנועה הציונית הייתה מפוכחת יותר. חופש עלייה לאלתר, ולו רק בחלק של ארץ ישראל, היה עתה המטרה המרכזית והשגתה של מטרה זו נראתה דחופה יותר מאשר ב- 1937. המדינה נתפסה עתה כאמצעי בלבד, בזמן זה היה מקובל על רוב מנהיגי היישוב והתנועה הציונית – כולל אלה הדבקים בלהט בירושלים – שירושלים היא המחיר שיש לשלמו, לפחות לפי שעה, עבור הקמת מדינה יהודית בחלקים אחרים של ארץ ישראל. לא היה ערעור רציני על כך באף אחד מן הדיונים הממושכים שנתקיימו בהנהלת הסוכנות היהודית בקשר עם דיוני אונסקו"פ ועצרת האומות המאוחדות ב- 141947. וכך סיכם זאת אבא אבן לאחר זמן (בשנת 1965), "הדבר הטוב ביותר שניתן להעלותו על הדעת הוא בינאום – למנוע (את ירושלים) מהכלל במדינה ערבית".15 גם בן גוריון השלים עם היות ירושלים, והפרוזדור המוביל אליה מיפו, חלק ממובלעת בינלאומית (ודוק: שוב לא בשלטון מנדט בריטי), ואף על פי כן ואולי דווקא משום כך, ראה בן גוריון בהגנה על ביטחון יהודי ירושלים ועל שמירת הרוב היהודי בה יעד עיקרי, מתחילה היה סבור, שבסופו של דבר, ובוודאי לאחר צאת הבריטים, יהיה זה מתפקידו של האו"ם ובתחום יכולתו להבטיח את שלום ירושלים. יש לזכור, שהאו"ם עדיין נמצא בראשיתו והתקוות שחלו בו – הנראות במבט לאחור תמימות למדי – היו נחלת רבים ובראשם מזכיר הארגון טריגוה לי, תקווה זו פגה רק בשלב מאוחר יחסית, עוד ב- 22 במאי 1948, שעה שפלישת מדינות ערב לארץ ישראל הייתה במלוא תנופתה, טען אבא אבן בפני מועצת הביטחון שהגנת המדינה היא באחריות ממשלת ישראל, ואילו ביטחון ירושלים הוא בתחום אחריותו של ארגון האומות המאוחדות, התקווה למצוא הסדר מדיני שיענה גם על צורכי הביטחון של תושביה היהודים של ירושלים באה לידי ביטוי גם בשיחותיו של יעקב הרצוג עם סגן מזכיר ממשלת המנדט .16 אפילו לא חזר והזכיר זאת, אין ספק שבן גוריון היה עד כל העת לכך שהמעמד הבינלאומי, לפי הצעת אונסקו"פ, ואחר כך לפי החלטת העצרת, הוא מעמד זמני לתקופה של עשר שנים, שלאחריהן יוכרע גורל העיר במשאל עם בין תושביה היהודים והערבים, כי כך נאמר בהחלטת החלוקה של האו"ם:17 גם מינוי של דוד שאלתיאל למפקד העיר, אחרי ישראל עמיר, נבע משיקול דומה, דוד שאלתיאל לא היה בעל מוניטין כמפקד קרבי, בשיחה שנערכה שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1970, בעת מסע לאמריקה הלטינית, הגדיר אותו בן גוריון באוזניי כמפקד גרוע, באותה שיחה קבל בן גוריון על כך, שבשעת מעשה – בעת מינויו של שאלתיאל, בינואר 1948 – לא נותרה בידיו ברירה, שכן ביקש למנות בירושלים – ובירושלים בלבד, כך הדגיש – מפקד חבר מפלגתו הוא, הקרוב אליו בהשקפותיו וברשימה שנמסרה לידיו, של חברי הפיקוד העליון חברי מפא"י, היה רק שם אחד – שמו של שאלתיאל. ישראל גלילי ויגאל ידין הכחישו באוזניי את דבר קיומה של רשימה כזאת. מתברר שגלילי הציע "משה דיין לירושלים"18, ואכן דיין נמנה אף הוא עם הקבוצה המצומצמת יחסית של חברי המפקדה הארצית שהשתייכו או נחשבו משתייכים למפא"י. הדבר נותן רגליים לסברה, שלא זו בלבד שבן גוריון רצה שחבר מפא"י יתמנה למפקד ירושלים, אלא שעיקרון זה היה מוסכם גם על גלילי, איש מפ"ם, ראש המפקדה הארצית. המפתח לשאלת המינוי נמצא במקום אחר, שאלתיאל היה בעל עבר עשיר בתחומי פעילות מדינית ומודיעינית. בשנים 1945-1944 ביצע שליחויות של הסוכנות בצפון אפריקה ובצרפת. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה – לרבות תקופת הסיזון – פיקד על שירות הידיעות של ההגנה. בן גוריון נועץ בעניין המינוי גם ביחזקאל היא נתקבלה גם על דעתו של גלילי והוא דיווח עליה בישיבת ועדת הביטחון ביום 3.2.48 19. שאלתיאל נבחר אפוא בגלל כישוריו וניסיונו בתחומי הרכש ושירות הידיעות, ובמיוחד במחלקה הפנימית של השירות, שעסקה בעיקר בפורשים ובקומוניסטים. הווי אומר תחומים הגובלים בדיפלומטיה ובפוליטיקה, מתוך הנחה, כנראה, שהמשימה בירושלים היא קודם כל בתחומי ההתארגנות הפנימית של היישוב היהודי והמגעים עם גורמים זרים, בן גוריון סבר, שהפתרון בירושלים ימצא בדרך המשא ומתן ודרך זו עשויה לחסוך מאמצים וקרבנות. בהוראות שנתן בן גוריון לשאלתיאל ביום 31 בינואר 1948 נאמר: הוראות אלה מלמדות על המשך המגמה, שהותוותה עוד בעת הדיונים על דו"ח ועדת פיל, לשמור על "היש" בעיר, להשתלט על שכונות ערביות (שייח ג'ראח) רק במידה שהדבר נחוץ "לרצף" היישוב היהודי (שייח ג'ראח חיונית כפרוזדור להר הצופים), להימנע מהשתלטות על מקומות קדושים – אין בהוראות אלה זכר לכותל המערבית. מגדל דוד, כפי שהדגיש בן גוריון עשר שנים לפני כן, הוא סמל לאומי ואיננו מקום קדוש לשום דת. באמצע חודש מרס 1948, כשהוחמר מצב התחבורה בדרכים בארץ בכלל ובדרך לירושלים ומירושלים לבנותיה (גוש עציון, נווה יעקב, עטרות, צפון ים המלח) בפרט, אחרי לכידת שיירת נבי דניאל, הייתה זו יוזמתו והחלטתו של בן גוריון שחוללו את מבצע "נחשון": הוא שהכריע להעמיד את מספר המשתתפים בו לא על 400, כפי שהציע המטה הכללי, כי אם על 1,500, חטיבה שלמה, ולגייס לצורך זה אנשים ונשק מכל חלקי הארץ. הייתה זו התערבות אישית של בן גוריון בשיקולים צבאיים, שבדיעבד נתקבלה בברכה בידי הפיקוד העליון.21 בנמקו את הצורך במבצע נחשון אומר בן גוריון, שאם תיפול ירושלים, ספק אם תקום מדינה יהודית. הרעיון האופרטיבי של מבצע נחשון היה פתיחת פרוזדור ירושלים, משני עברי הכביש, והחזקה בו – רעיון שכזכור נוסח לראשונה כעשר שנים לפני כן במזכר שחיבר פנחס רוטנברג (בעזרת בן גוריון) בשביל ועדת פיל. החשיבות המיוחדת שייחס בן גוריון לגורלה של ירושלים מתבטאת גם במספר הימים ששהה בעיר – בימי המצור החלקי ולאחר מכן – יותר מכל חבר אחר של הנהלת הסוכנות והממשלה הזמנית. יש לציין, שכאשר נפגש שלמה שמיר, שהיה אז נציג ה"הגנה", עם קולונל גולדי, קצין בלגיון הערבי סמוך לקיבוץ גשר בשלהי אפריל 1948, פגישה שנדונה בה אפשרות של הסכם אי התקפה, בהנחה ששום צד לא יחרוג מגבולות החלוקה, לא עלתה שאלת ירושלים כלל. מסתמא הייתה הנחה שהיא ממילא "מחוץ למשחק" בשל המעמד הבינלאומי המיועד לה. באותה שעה טרם נגוזה התקווה להגיע להסכם עם האמיר עבדאללה, שליטה של עבר הירדן, על אותו בסיס. דבקות בגבולות החלוקה והחלטה נחושה שבחלקיה הערביים של ארץ ישראל לא תקום מדינה ערבית עצמאית, שסביר היה שישלוט בה המופתי הירושלמי. במקום זאת צריכים היו חלקים אלה להיתפס בידי הלגיון הערבי ובמשך הזמן להיכלל בממלכת עבר הירדן, דבקות בגבולות תכנית החלוקה, פירושה – לגבי ירושלים – ששני הצדדים, הצד היהודי והצד הערבי, שהמלך עבדאללה ראה את עצמו כנציגו, מקבלים את הפיכתה למובלעת בינלאומית, לאמור: גם לי גם לך לא יהיה. כיוון שכך, ומאחר שסביר היה להניח שכיבוש ירושלים הערבית לא זו בלבד שיעלה במחיר קרבנות רבים, אלא שאותו מחיר עלול להתגלות כתשלום שווא – מפני שה"הגנה" תיאלץ בסופו של דבר לסגת משטחים שייכבשו – נקבעו מגמות מוגבלות למבצע היזום הנרחב שעמד בלהיערך בירושלים באמצע חודש אפריל, הוא מבצע "יבוסי", תכנית המבצע אכן כללה כיבוש שטחים ערביים, אך רק במידה שהדבר נראה חיוני לקיום הקשר עם אזורים יהודיים, קטמון אמורה הייתה להיכבש, לשם פתיחת מסדרון לעבר שכונת מקור חיים, המצויה במצור בתוך מצור, וממנה לתלפיות ולרמת רחל, שהיו מנותקות למעשה זה זמן רב, כיבוש שייח ג'ראח נועד לפתוח את הציר לאוניברסיטה ולבית החולים הדסה, שהיו מנותקים מאז אסון השיירה להר הצופים, וכיבוש נבי סמואל מטרתו הייתה לפתוח ציר עוקף אל עבר נווה יעקב ועטרות, אשר הציר אליהן, דרך שכונת שועפט,שוב לא היה פתוח לתנועת כלי רכב יהודיים. כזכור, הצליח החלק הראשון, החלק השני הצליח וגם נכשל, שייח ג'ראח נכבשה, אך אנשי חטיבת הראל נאלצו לנטוש את השכונה בלחץ הצבא הבריטי, והחלק השלישי – כיבוש נבי סמואל – נחל כישלון חרוץ. גם אחרי שנגוזה סופית כל תקווה להגיע להסכם עם עבדאללה, במהלך הפגישה הידועה שקיימה עימו גולדה מאיר ב-11 במאי 1948, הוסיף בן גוריון להימנע מכל יוזמה לא מבוקרת בירושלים העיר, מבצע "קלשון", שהוכן לביצוע ברגע שיסתיים הפינוי הבריטי של העיר, מטרתו הייתה לכבוש את אזורי הביטחון הבריטיים – ה"בווינגראדים" למיניהם במרכז העיר ובדרומה. לא היו הוראות ברורות למהלכם שלאחר מכן ומה שקרה היה במידה רבה פרי יוזמות מקומיות, בכך יש להסביר את העובדה שמנזר נוטר דאם לא נכבש מיד ואבו תור נכבשה רק בחלקה העליון. התערבות שנייה, אישית, של בן גוריון בשיקולים ובהחלטות מקצועיים, אשר ידין ואחרים חלקו עליה בשעת מעשה ולאחר מכן, הייתה בעת שנתן באמצע מאי הוראה ישירה למפקד חטיבה 7, שלמה שמיר, לתקוף את לטרון. למרות שהחטיבה הייתה אז בשלבים הראשונים של התארגנותה, גם הפעם עמדה הדאגה המידית לשלומם הפיזי של יהודי ירושלים בראש מעייניו של בן גוריון, תוך הבנה שמעמדה הפוליטי של העיר איננו עומד להכרעה באותה עת. אחרי שנכשל הניסיון לפרוץ ללב ירושלים העברית, בגזרת נוטר דאם, בימים 23-24 במאי, הגיעה מפקדת הלגיון למסקנה, שיש סיכוי להכניע את ירושלים, בלי להוסיף ולהסתבך בלחימה בעיר עצמה, בדרך כל חסימה הרמטית של עורך החיים שלה בפרוזדור ירושלים, ובייחוד בגזרת לטרון. דבר זה היה עדיף בעיניה מבחינה מדינית וצבאית כאחת מבחינה מדינית, שכן הלחימה תיערך בשטח המיועד לפי תכנית החלוקה לערבים (אמנם לערביי ארץ ישראל ולא לעבר הירדן), ומבחינה צבאית, שכן הדבר יחסוך לחימה בשטח בנוי, אשר חיילי הלגיון לא אומנו לקראתה. בן גוריון הבין אל נכון שמצור ממושך, על סכנת הרעב והצמא, התסיסה בקרב האוכלוסייה היהודית והפילוג בתוכה המקופלים בו, עלול להיות גורלי לירושלים העברית. חילוקי הדעות עם המטה הכללי (אשר באו לידי ביטוי בוטה בעת דיוני ועד החמישה ביוני 1948) נסבו בעיקרם על המסקנות הצבאיות המידיות שהסיק מכך. הכרזת העצמאות לא כללה, כידוע, הגדרת גבולותיה של המדינה – וזאת במודע ובמתכוון, בגלל אי הבהירות הפוליטית, מעמדה של החלטה האו"ם – מזה, ונזילות המצב הצבאי – מזה. אולם מקובל היה במפורש או במשתמע על כל המתכנסים במוזיאון תל אביב, שירושלים אינה נכללת בה, יתר על כן, ועל כך אני יכול להעיד מידיעה אישית, ברור היה לתושבי ירושלים היהודיים שהם אינם אמורים להיכלל בתוך תחומי המדינה. בדיון במועצת המדינה הזמנית, שנערך ב- 24 ביוני 1948, הראשון שנערך בנוכחות החברים הירושלמיים של המועצה, טען הרב מאיר ברלין, שהיה מן המחמירים בעניין ירושלים, שבעת הקמת המדינה לא הכריזו בירושלים על הנהלה מדינית ל"ירושלים הבינלאומית", 22 והוא הוסיף: "איש לא יחשדני שאני מקל חלילה בקדושת ירושלים ובזכותה להיות עיר הבירה שלנו, אך אני משוכנע שבימים אלה לא נזכה שירושלים תהיה ברשותנו, בייחוד אם כבר מדברים על חלק שברשותנו וחלק ברשות אחרת". בדברי תשובתו עומד בן גוריון על כך, שהבעיה המרכזית של ירושלים באותה עת היא "שאלה של יכולת צבאית, היהיה לנו כוח צבאי (א) לכבוש את העיר העתיקה, (ב) לכבוש פרוזדור רחב כל צרכו מכאן ועד ירושלים, כדי שיהיה לא רק שביל בלבד, אלא שטח ישובי ומשקי מספיק המקשר את ירושלים עם יתר (ההדגשה שלי, נ"ל) חלקי המדינה היהודית, (ג) למגר את הלגיון הערבי במשולש. בלי שלושת הדברים האלה, אין להגיד בביטחון שירושלים שוחררה, וסר צילה של הסכנה המרחפת עליה". להלן הוא דן בבעיה איך להבטיח בסיס כלכלי בריא, גדל ומתרחב לא רק ליישוב הקיים בירושלים אלא לעשייה מתמדת לעיר זו "והשאלה השלישית – והיא הדחוקה ביותר, כאשר אינני יודע כמה זמן יש לנו בשביל פתרונה – היא שאלת הספקת מלאי גדול של מים, דלק ומזון וחמרים לירושלים כל עוד יש הפוגה". בעניין "הסידורים הפנימיים צר לי להגיד, שכל הסידורים אשר נעשו, לא נתקבלו על דעת ירושלים (איש אחד, ועדה, שלטון ציווילי, שלטון צבאי)...".
בין התעשיות הראויות לירושלים הוא מונה מדע יהודי, תרבות עברית, אמנות עברית (ונשמעת קריאת ביניים: גם הישיבות!).
ובסוף נאומו – והוא העיקר לעניינו כאן אמר:
זוהי הכרזה מרחיקת לכת, ירושלים מוכרזת עתה, דה פאקטו, כחלק מן המדינה היהודית (אף על פי שאינה נזכרת כבירתה), לעומת ההשלמה עם ניתוקה ממנה הכרוכה בקבלת החלטת החלוקה של האו"ם שבעה חודשים קודם לכן; אולם לפי שעה זוהי הכרזה פנימית בלבד, שלא לפרסום (הישיבה הייתה ישיבה סגורה). היה בהם, בדברים אלה, שנאמרו בדיון שנערך סמוך לפרשת אלטלנה, גם משום תשובה לטענת האצ"ל אשר סירב להתפרק בירושלים והוסיף להתקיים בה קיום עצמאי בטענה, שירושלים איננה חלק מן המדינה היהודית. מתוך עיון בדיון הנזכר ומתוך יומניו של בן גוריון נמצאנו למדים שהוא לא ידע באותה שעה על הצפוי, כעבור שלושה ימים, מידי הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שהמליץ בתוכניתו הראשונה, שנמסרה לצדדים ב- 27 ביוני, בהתחשב ב"מציאות הצבאית", לכלול את ירושלים כולה בתחום המדינה הערבית, תוך הענקת אוטונומיה מוניציפאלית לחלקיה היהודיים. אפילו שהרוזן מדגיש שהצעותיו אינן אלא בסיס לדיון – חשובה העובדה, שנציגו של האו"ם ראה היתר לעצמו לחרוג באורח משמעותי מהחלטות הגוף שמינה אותו.23 עבדאללה תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, מספר בזיכרונותיו כיצד הצליח לשכנע את ברנדוט שירושלים העברית תלויה למעשה בלגיון, החולש על הפרוזדור, לשבט או לחסד, ברצותו הוא מתיר העברת הספקה ובעיקר מים, וברצותו הוא מונע זאת. אם המצב הצבאי הוא המכתיב בעיני ברנדוט שינוי הפתרון המדיני, מירושלים בינלאומית לירושלים ערבית, נמצא שגובר התמריץ עבור ממשלת ישראל לשנות את המצב הצבאי, להשתלט על פרוזדור ירושלים ועל ידי כך להפוך את הקערה על פיה. ואכן, בקרבות עשרת הימים (9 עד 19 ביולי 1948) הוקדש מאמץ עיקרי לשינוי המצב הצבאי. בפרוזדור ירושלים נערך מבצע "דני" הוא "לרלר", שהצליח בחלקו הראשון, כיבוש לוד ורמלה, ולא היה סיפק להשלים את חלקו השני, לטרון ורמאללה, ובירושלים העיר, מבצע "קדם", שחלקו (כיבוש מלחה ועין כרם) הצליח, ועיקרו – כיבוש העיר העתיקה – נכשל. אין זה מקרה שכיבוש העיר העתיקה נקבע מלכתחילה שיתבצע בסוף. ברגע האחרון ממש,כאשר התברר ששוב לא נותר אלא לילה אחד לפעולה לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, נצטווה שאלתיאל להעדיף את כיבוש שייח ג'ראח על כיבוש העיר העתיקה. בן גוריון לא שש לכבוש את העיר העתיקה עם כל סבך הבעיות הכרוכות בכך, החיכוכים עם גורמים זרים והשליטה באוכלוסייתה. נראה, שבעניין מעמדה המדיני של ירושלים עדיין חכך בן גוריון בדעתו, ואף שינה את דעתו, גם עתה, בשיחתו עם הציר האמריקני, מקדונלד, ביום 8.9.48, בן גוריון מעיד על עצמו, שבשעתו היה במיעוט בהנהלת הסוכנות היהודית, "שהתנגד לחלוקת ירושלים והסכים לסטאטוס בי"ל [כיוון שסטאטוס כזה נראה בעיניו כפתרון ביניים ולא כפתרון סופי. נ"ל] אבל האו"ם לא כיבד את החלטתו ונעשה ניסיון רציני בעזרת ממשלה נוצרית (בריטניה) לכבוש ירושלים בשביל האסלאם".24 בהמשך השיחה הוא עומד על החשיבות של יצירת "מסדרון יהודי מספיק המקשר ירושלים עם שטח המדינה היהודית" (יושם אל לב, שבניגוד לדבריו במועצת המדינה הזמנית חסרה כאן המילה "יתר". נ"ל). ב- 14 בחודש ספטמבר 1948 מוקם בית המשפט העליון בירושלים – צעד ראשון, אם גם עדיין בלתי מחייב, בהפיכת העיר לבירה: ידועות מדינות בעולם שבהן בית המשפט העליון אינו ממוקם בעיר הבירה. ב- 17 בספטמבר נרצח הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, בדרכו אל מפקדתו בארמון ששימש בשעתו את הנציב העליון, בתוך ירושלים העברית. הרצח גרם זעזוע בעולם כולו ואף בישראל. בין היתר הכביד הרצח על המאבק, שהיה אמור להיערך בעצרת האו"ם – שעמדה להיפתח בפריס ב- 21 בספטמבר – נגד התכנית שברנדוט חתם עליה זמן מועט לפני מותו, תכנית זו אמנם הייתה נוחה לישראל במקצת לעומת תכניתו הראשונה – הוא חזר בו ושוב לא גרס שירושלים תיכלל בתחום המדינה הערבית – אך גם פתרון זה לא היה מקובל על ממשלת ישראל (כמוהו כהמלצה על ויתור ישראל על הנגב תמורת הכללת הגליל המערבי ועוד), תכנית זו – אשר בנסיבות אחרות הייתה נידונה כעוד אחת מני רבות – הייתה בן לילה למעין צוואה של אדם שהקריב את חייו למען השלום במזרח התיכון. אף על פי כן המליץ בן גוריון לפני ממשלת ישראל ימים ספורים לאחר מכן לערוך מתקפה מאזור לטרון לעבר רמאללה, במגמה להרחיב את הפרוזדור לירושלים. ואכן, נזדמנה לו האמתלה הנחוצה לכך, הלגיון כבש משלט, אחרי שקודם לכן פוצצה תחנת השאיבה ליד לטרון בידי ערבים שנאמר עליהם שהיו קשורים ללגיון (לימים התברר שהיו אלה אנשי הלגיון עצמו) והספקת המים באמצעות הצינור הראשי לירושלים הופסקה – בניגוד ברור לתנאי ההפוגה. אלא שהממשלה החליטה ברוב של 6 נגד 5 לדחות את הצעתו של בן גוריון, זמן רב לאחר מכן כינה בן גוריון החלטה זו בשם "בכייה לדורות".25 ביום 26 בספטמבר 1948, ימים אחדים אחרי שפורסם הדו"ח האחרון של ברנדוט ברבים, רשם בן גוריון ביומנו:
על חשיבותו של בן גוריון בעניין ירושלים באותו שלב אנו למדים ממכתב שכתב לדוב יוסף, בו ביום, בעניין "הפירמה" המופיעה בכותרת מכתביו, "שלטון צה"ל בירושלים", "משרד המושל הצבאי" – כינוי ההולם ממשל צבאי בשטח כבוש:
המגמה עתה ברורה ואפילו מתחייב הערפול לפי שעה. ב- 30 בנובמבר חתמו משה דיין ועבדאללה תל על הסכם הפסקת האש בירושלים. מעתה ואילך שוב אין לצפות – בעתיד הנראה לעין – לשינוי במצב אמצעים צבאיים. בכנס מפקדים שנערך ימים מעטים קודם לכן (27 בנובמבר 1948), מסתמא במענה לטענות שהושמעו או שהיו צפויות – בעניין השארת העיר העתיקה בידי הלגיון – אמר בן גוריון ש"גורל ירושלים העתיקה יוכרע לא בכוח צבאי אלא בשיקולים פוליטיים דתיים".28 לאמור, אחרי הניסיון לכיבוש העיר העתיקה, שנכשל, חוזר בן גוריון לשיטתו משנות השלושים, בדבר ההבחנה בין העיר החדשה לזו העתיקה. לגבי זו האחרונה – מסכימה ישראל לבינאום, בניסיון לזכות בתמיכת המדינות הנוצריות וגם בהסכמת הוותיקן ומתוך תקווה שגם ברית המועצות תעדיף פתרון זה על שליטה ירדנית, קרי: בריטית. אולם אותה שעה היה ברור גם הקושי שבגישה זו, שכן אם בינאום הוא בר ביצוע בחלק מן העיר, מדוע לא יהיה כן בעיר כולה? בעייתיות זו היא שהביאה את ממשלת ישראל בהמשך לתמוך בבינאום תפקודי – של המקומות הקדושים בלבד, מדיניות הנקוטה בידי כל ממשלות ישראל עד עתה, אבל אף היא אינה נקייה מקשיים – שכן משמעותה באותה עת הכרה למעשה בשלטון ירדן במזרח העיר, והעיר העתיקה בכלל זה. הדילמה הישראלית תוארה, בהמשך, בידי ולטר איתן, מנכ"ל משרד החוץ:
ב- 7 בדצמבר 1948 נאם בן גוריון בחגיגת הפתיחה של "כביש הגבורה" (ביומנו כתב: "שם פומפוזי"!) בנאומו הזכיר בן גוריון את ירושלים לראשונה בפומבי כבירת ישראל:30
משפט זה נוסח בקפידה, בן גוריון נקט לשון זכר על מנת להדגיש את הקשר עם הכוח היהודי, שכן אילו רצה לקשר זאת עם המדינה היה חייב לומר "בירתה" ואף המילה "נצחית", יותר משהיא מוסיפה למשקל הפוליטי האקטואלי של ההכרזה היא גורעת ממנה, השומע את הדברים היה רשאי לפרשם כפשוטם – ירושלים בירת מדינה ישראל – אולם בן גוריון לא ראה את השעה כשרה להתגרות באו"ם שהעצרת הכללית שלו התכנסה באותה עת בפריז, ולגורמים בינלאומיים ניתן היה להסביר שאין בדברים משום הכרזת תגר עליו. לחלקים אחרים של המאמר הערות שוליים 14. לעדויות – אמנם לאחר שנים רבות – בדבר תפיסת העניין ראה:M. Brecher, "Jerusalem", in: Israel Foreign Policy, Oxford University Press, 1974, p. 13.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
