| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מאז ייסודה, ב- 1924, ועד שיא משבר העלייה הרביעית, ב- 1927, עמדה עפולה במרכז ההתעניינות של הציבור הציוני בארץ ובחוץ-לארץ. בשנתיים הראשונות הזכירו אותה בשורה אחת עם תל-אביב כמרכז הבנייה העירונית וכסמל לתקוות מרקיעות-שחקים לגאות היוזמה הפרטית. בשנתיים שלאחר-מכן הפכה עפולה, שוב לצד תל-אביב, לאחד ממוקדי המשבר הכלכלי העמוק, שבו שקע היישוב בשנים 1928-1926. כאשר החליטה ההנהלה הציונית לחלק סיוע למובטלים הרבים בערים (תל-אביב, ירושלים, חיפה), נכללה גם עפולה ביניהן. בשנת 1928 המשיכו לחלק סיוע רק בתל-אביב ובעפולה. כך זכתה 'עיר העמק' החדשה להיצמד לתל-אביב, לטוב ולרע, בשנות ה- 20. עפולה הייתה היישוב העירוני היחיד בארץ שהיה אמור להיות מתוכנן לפרטיו, ואשר בתכנונו הושקעה מחשבה מקורית רבה. היא הייתה גם היישוב היחיד שמאחוריו עמדה חברה פרטית אמריקנית, שנקטה בשיטות-פרסומת בלתי-מקובלות בארץ. היא הייתה היחידה שבה הושקעו סכומי-עתק (במושגי אותם ימים) בעבודות תשתית, בהתאם לתכנית-האב המקורית. כשנה לאחר תחילת בניין המקום, נוצרה בו מציאות קשה ביותר ומאכזבת, בניגוד מוחלט לציפיותיהם של אבות 'העיר'. בשנות המשבר הצטמצמה אוכלוסיית היישוב. במיוחד עזבוה מרבית הפועלים, וכן חלק מהמייסדים. בשנים הבאות דשדשה עפולה במקום, ורק מאמצע שנות ה- 30 חלה בה התפתחות איטית והדרגתית. אולם המעמד המיוחד שהיה לה בשנותיה הראשונות, עבר לבלי שוב. איש לא העלה יותר על דעתו, בשנות ה- 30 או ה- 40 להזכיר את עפולה בצמוד לתל-אביב. מבחינה מסויימת, הייתה דומה יותר לעיירה ערבית, בכך שנשמר אופייה החקלאי למחצה.
השם 'פולה' מוזכר במפה ששורטטה על-ידו חיל ההנדסה של נפוליון (1799) במסעו לכיבוש הארץ. במהלך המאה ה- 19 הוזכרה לרוב ככפר קטן עם בתי-חומר עלובים. בשנת 1905 הוקמה במקום תחנת-רכבת (בניין-אבן של ממש), אחת מהתחנות לאורך מסילת-הברזל חיפה-צמח, שנבנו על-ידי השלטון התורכי. תחנה זו גרמה לגידול מסוים של הכפר, אך בניין האבן היחיד שהיה בו נשאר זה של בעל הקרקע, סורסוק, ובו התגוררו כנראה פקידיו, בשנת 1913 ניבנה קו-מסילה נוסף מעפולה לג'נין, שהוארך אחר-כך עד שכם וטול-כרם. בשנות מלחמת-העולם הראשונה העריכו התורכים ובעלי בריתם הגרמנים את חשיבות המקום כצומת רכבות ודרכים. הם הקימו בסביבה מחנות-צבא, וכן שדה-תעופה ששירת את חיל האוויר הגרמני. במיפקד האוכלוסייה-הכללי הראשון (1922) שערכו שלטונות המנדאט, נמנו בכפר 563 נפש, מהם 28 יהודים, ספק אם הנתון האחרון מדויק. אין ידיעות אחרות על משפחות יהודיות שגרו בכפר הערבי, אולי הכוונה לכמה יהודים, שהיו קשורים במתן שירותים לתחנת-הרכבת.
אין להבין את הרקע להקמת עפולה, בלי להתייחס לאווירה ששררה בארץ-ישראל ובתנועה הציונית באמצע שנת 1924. תקופת העלייה השלישית הסתיימה ב- 1923 בנסיגה, איבוד התנופה ההתיישבותית ואכזבה מקצב בניין הארץ. האבטלה גברה, העלייה הצטמצמה והרגשת-נכאים השתלטה בתנועה הציונית. לפתע, ללא כל הבנה או הכוונה מלמעלה, פרץ גל גדול של עלייה חדשה, בקיץ 1924, שקיבל את הכינוי 'העלייה הרביעית'.1 חלקו הגדול של גל זה בא מפולין. בעקבות החוקים הכלכליים שיזם שר האוצר גראבסקי. 'גזירות גראבסקי', כפי שכונו החוקים האלה, פגעו קשות בחוגי המסחר והעסקים היהודיים, שאיבדו את האמון בעתידם בפולין ופנו להגירה. מאחר שבדיוק באותם ימים הוגבלה מאוד האפשרות להגר לארצות-הברית. רבים מהם התעניינו בעלייה לארץ-ישראל, וחלקם עלה מיד. עלייה זו שינתה ללא הכר את המצב בארץ, ואת מקום הייאוש תפסה האמונה כי הגיע הזמן להגשמה מהירה של החזון הציוני. מרכיב חשוב בעלייה היה של 'בעלי-בתים' (או 'בורגנים' – לפי המינוח המקובל אז), בעלי-הון עצמי בינוני, והם קיוו להיות הגורם העיקרי בהתפתחות זו, על בסיס של יוזמה פרטית. רובם נשאו נפשם לשבת בעיר ולעסוק במקצועות עירוניים מובהקים, בניגוד לחלק החלוצי שבעלייה זו ובעליות הקודמות. בפולין התפשטה אז בקרב יהודים בעלי אמצעים בינוניים ('המעמד הבינוני') ההתעניינות בקניית חלקת-קרע בארץ-ישראל, על-מנת להתיישב או כהשקעה לעתיד. כמה חברות פעלו כמתווכות בין רוכשי הקרקע בארץ-ישראל ובין הקונים הפוטנציאליים בחוץ-לארץ. השיטה הייתה לשלם לחברות אלו בתשלומים לשיעורין. החברות מצידן התחייבו לפרוע את התחייבויותיהן למוכרי הקרקע תוך פרק-זמן מסוים. חברת 'משק' הייתה הפעילה ביותר בין החברות הללו, אולם התנופה הגדולה בנושא זה ניתנה על-ידי חברת 'קהיליית ציון'. היא הוקמה בשנת 1913 בניו-יורק במגמה לרתום את ציוני אמריקה למילוי תפקיד בבניין הארץ על-ידי רכישת קרקעות, עליהן יתיישבו בעתיד הקרוב, או יתמכו בקרוביהם באירופה החפצים להתיישב עליהן. אמנם 'קהיליית ציון' הייתה חברה פרטית השואפת לרווחים, אך היו לה גם מטרות לאומיות. בשנות ה- 20 הראשונות החלה 'קהיליית ציון' בפעולות התיישבותיות וברכישת קרקעות במקומות שונים בארץ: היא הקימה את המושב בלפוריה בעמק יזרעאל; ניהלה משא-ומתן לרכישת אדמות במפרץ חיפה; רכשה קרקע בג'ליל (לימים הרצליה), בשכונת שיינקין ליד תל-אביב ועוד. גולת הכותרת במפעלה הייתה הקמת עיר מרכזית בעמק יזרעאל, ולצורך זה פעלה החברה בכמה מישורים, בעת ובעונה אחת: א. התקשרה עם חברת 'משק', אשר קיבלה על עצמה למכור את החלקות בפולין. היה חשש מוצדק שתחרות בין החברות תביא לעליית מחירים, שתהיה לרועץ למטרה המקובלת על שתיהן; ב. התחייבה לבצע את רכישת הקרקעות בעמק (וראה להלן);
עולה השאלה, מדוע בחרה חברת 'קהיליית ציון' דווקא באותו אתר לשם הקמת העיר המיועדת? ראשית, ניתן היה לרכוש שם גוש גדול ומרוכז של קרקע, הדרוש להקמת עיר גדולה. יהושע חנקין, שרכש בעבר עבור חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת את הקרקעות בגוש נוריס (חרוד) ומעלול (נהלל), עמד במשא-ומתן עם אותם בעלים, האפנדי סורסוק, לרכוש את גוש האדמות סביב הכפר פולה. 'קהיליית ציון' ניצלה את כישוריו של חנקין כדי לקנות, באמצעות הכשרת היישוב, שטח רצוף בן 16,700 דונם במרכז העמק.2 שנית, התפתחות העמק כאזור של התיישבות יהודית צפופה הולידה את הרעיון, כי יש הצדקה להקים עיר שתשמש כמרכזו ותעניק לו שירותים. מספר היישובים החדשים באזור (לרבות היישובים שמחוץ לעמק) היה כעשרים. שלישית, לאו-דווקא בדרגת החשיבות, היה הגורם של המיקום הגיאוגרפי כצומת-דרכים. נוסף למסילות-הברזל, עברו בעפולה חמישה עורקי-תחבורה ראשיים: לטבריה ולגליל; לבית-שאן, לנצרת וחיפה; לג'נין, שכם וירושלים; לחדרה ותל-אביב. כמו במקומות רבים אחרים בארץ, רכישת הקרקע לא הסתיימה בחתימת הסכם עם הבעלים. היה הכרח לפצות גם את האריסים שישבו על הקרקע. חנקין, בעזרת איש 'השומר' לשעבר סעדיה פז, הגיע איתם להסדר, לפיו קיבלו (לפי גודל השטח שבו החזיקו) בין 50 ל- 150 לירות לאריס – סכום נכבד לגבי פלאחים.3 למרות ההסדר, כאשר יצאו מתיישבים מהיישובים הסמוכים עם בהמותיהם לחרוש את השטח שנרכש, בדצמבר 1924, נתקלו במטר-אבנים שזרקו ערביי המקום (שאולי הוסתו על-ידי גורמים חיצוניים). בהתנגשות נהרג מיריה אחד הערבים, נערך משפט ושניים מהנאשמים נדונו למאסר של כשנה.4 זה היה ניסיון ההפרעה הרציני היחיד בתולדות עפולה בראשיתה. עד-מהרה פינו האריסים ומשפחותיהם את כפרם, וחברי אחד מקיבוצי השומר הצעיר הרסו את בקתות החומר הריקות.
ריכרד קאופמן, ארכיטקט יהודי יליד גרמניה, התפרסם כבר קודם בארץ כמתכנן כפרים חדשים (המפורסם שבהם – מושב נהלל) ושכונות עירוניות (כמו בית-הכרם בירושלים). אולם אין ספק, כי תכניתו להקמת 'עיר העמק' הייתה הנועזת והמקיפה ביותר. גורלה המר של התכנית, שלמעשה לא בוצעה בשל המשבר שפקד את עפולה שנה אחרי ייסודה, הוליד שפע של הלצות עממיות, למשל על 'האופרה של עפולה'. לאמיתו של דבר מדובר בתכנית על 'תיאטראות' ולא על אופרה. ככל שהניגוד בין התכנית, שנחשבה גרנדיוזית, לבין המציאות היה מנקר עיניים יותר – כך היא הוזכרה לשנינה בעיני בני הדור. עיקרי התכנית של קאופמן היו כדלקמן: • ראייה רחבה וכוללת של עיר מודרנית, המחולקת בצורה סכמטית לחמישה 'אזורים'. בהתאם לתיפקודים המיועדים לכל אחד מהם: אזור-מגורים; אזור מסחרי (סביב תחנת הרכבת); אזור תעשייה; אזור מלאכה; אזור של משקי-עזר חקלאיים (כולל דיור הולם). • העיר כולה תהיה טבולה בירק: סביבה יהיו פארקים, וגם בין החלקים השונים – גינות וצמחי-נוח (קאופמן הושפע מהרעיונות של 'ערי-גנים', שהיו נפוצים בתקופה ההיא באירופה). • דאגה רבה לאיכות החיים של התושבים, שהתבטאה בהקצאת שטחים רבים לבנייני-ציבור (הן מרכזיים והן לכל אזור ואזור). כן נקלח בחשבון הצורך לדאוג לכיווני-רוח, כדי לצמצם את פגעי החום בקיץ, הובטחו גם כל הסידורים למנוע צפיפות-דיור. • המקום החשוב שתפסה החקלאות בעפולה, בנוסף על יעדיה כמרכז עירוני. מאחר שהשטח הכולל הותיר אלפי דונם של אדמה פוריה, כלל התכנון גם 'חקלאות כבדה' (פלחה), המבוססת על תחנת-נסיונות חקלאית, שמוקמה בשולי העיר. (מעניין, כי מבין העקרונות הנ"ל, רק האחרון הוגשם למעשה, אמנם בניתוק מכל האחרים, כי עפולה נשארה בעיקרה חקלאית.)
מכירת השטחים נעשתה, כאמור, במשותף על-ידי 'קהיליית ציון' ו'משק'. בפרסומים שלהן תוארה העיר העתידית כ'תל-אביב של הצפון', כ'בירת הצפון' או, ביתר צניעות, רק כ 'עיר העמק'. בפעם הראשונה בתולדות היישוב נערך מסע-שיווק 'אגרסיבי' של מכירת מגרשים בנקודת-יישוב חדשה. המגמה הייתה לעורר התעניינות גדולה ככל האפשר מצד לקוחות פוטנציאליים בבניין העיר. בפרסומים אלה היה מסר כפול: הקמת העיר הוצגה כמפעל ציוני ממדרגה ראשונה בחשיבותו, היקפו ותרומתו לבניין הארץ; מאידך גיסא, היא הוצגה כעסק המבטיח הכנסה נאה לכל מי שנוטל בו חלק. הפנייה הייתה לסוגים שונים של מתעניינים: בעלי-מלאכה, סוחרים, תעשיינים, בעלי מקצועות חופשיים ועוד, שהרי במרכז כה חשוב יש מקום וצורך בכולם, והפרנסה מובטחת... המחירים שנקבעו נראים גבוהים למדי, לגבי מקום-יישוב חדש ומרוחק. לדוגמה, מגרש בן שלושה דונם ב'אזור המסחרי' ליד הרכבת, עלה 900 דולר, שהם כ- 180 לי"ש, או שישים לי"ש לדונם. לשם השוואה, בתל-אביב ערב העלייה הרביעית, עלה מגרש בן דונם 35 לי"ש. בעקבות הגיאות של העלייה ההמונית, עלה מגרש במקום טוב כ- 150 לי"ש לדונם. כלומר, בעפולה ביקשו עבור מגרש 'טוב' כמחצית ממחירו בתל-אביב – וזאת בשיא הבנייה וההתפתחות של 'העיר העברית הראשונה'. דונם אדמה חקלאית עלה 6.5 לי"ש.5 התעמולה הייתה כנראה מוצלחת ונפלה על אוזניים כרויות. היא השפיעה גם על חוגים שלא היו קרובים לבעלי היוזמה. וכך כתבה ג' לופט בשבועון 'הפועל הצעיר':
בחורף 1925 הגיעו ראשוני רוכשי הקרקעות, במטרה לבנות את בתיהם וחנויותיהם. באותו זמן הופיעו גם קיבוצי ההכשרה הראשונים, שחבריהם היו אמורים לשמש כפועלי החברה המיישבת ('קהיליית ציון') בעבודות התשתית המתוכננות. קיבוצים אלה היו ארגונים שחיו בצורה קומונלית, עבדו כשכירים וחיכו לתורם לקבל תקציב מ 'קרן היסוד' כדי להתיישב. רובם נשאו נפשם להתיישבות קיבוצית, ומיעוטם הועידו עצמם למושבי-עובדים. נוסף על קיבוצים, הגיעו גם פועלים בודדים לא מעטים, אחרי שהשמועה כי יש שפע עבודה בבניית העיר החדשה, עשתה לה כנפיים. המנהלים והפקידים של 'קהיליית ציון' התמקמו בבניין האבן היחיד במקום וניהלו את העבודה המקיפה. היחסים בין המתיישבים לפקידי החברה היו מתוחים מן ההתחלה והולידו חשדות וטענות הדדיות, אשר חלקם נבע מהקשיים האובייקטיביים, שבהם נתקלו הראשונים. ראשית, הזעזוע כאשר ראו לראשונה את המקום:
שנית, הם חסרו תנאים מינימליים. במקום לא היו שירותים כלשהם. מים לבנייה הביאו בחביות ממושב בלפוריה הסמוך, ולשתייה קנו מים בפחים מבעל בית-הקפה הערבי, חאג' אחמד, שברשותו הייתה באר קטנה. (באר נוספת הייתה 'ציבורית', וממנה שאבו המתיישבים מים דלוחים בדלי.) אספקה בסיסית קנו בחנות בבלפוריה, עד שנבנו החנויות הראשונות. מוסדות-ציבור, כמו מרפאה, בית-ספר ובית-כנסת, לא היו בנמצא, דבר שגורם לראשונים סבל ודאגה רבה והיווה מקור לטרוניות נגד החברה. נוסף לכך, המדידה טרם נסתיימה, וקשה היה לאתר את המגרשים על-פי התכנית (ה'פלאן'), ובינתיים התחילו המתיישבים להקים צריפים בשטחים המיועדים למטרות ציבוריות. המראה הפיסי שנוצר בשנה זו, היה ההיפוך המוחלט לתדמית המובטחת. חברת 'קהיליית ציון' ניסתה תחילה לאכוף את הבנייה לפי התכנון. כך התירה ב'מרכז המסחרי' רק בניית חנויות, ולא בתי-מגורים – דבר שגרם למחסור בדירות. לימים הפכו החנויות, במקורן עם חלונות-ראווה, לדירות-מגורים. בשנה הראשונה הגיעו לעיר כמאה משפחות, ומספר הפועלים עלה על חמש מאות. רובם הועסקו בעבודות-תשתית נרחבות: מדידות, ניקוז, סלילת רחובות, הנחת יסודות למערכת צינורות-מים מרכזית ועוד. מיעוטם עסקו בעבודות בניית הבתים והצריפים של המתיישבים. הקיבוצים גרו ב'מחנה' – מיצבור של צריפים ואוהלים. ביניהם יש לציין ארבעה קיבוצים של השומר הצעיר, לרבות השומר הצעיר הרוסי (לימים אפיקים); פלוגת עין-חרוד ופלוגת גדוד העבודה, ארגון יזרעאל המיועד להתיישבות כמושב; צריפין (לימים מזרע); שרונה (לימים רמת-דוד) ועוד. ריכוז כה גדול של פועלים במקום אחד, שלא היה לו תקדים, יצר אווירה של תסיסה חברתית, פעילות ערה ושמחת-נעורים מתפרצת. שירה וריקודים עמוק לתוך הלילה, שאפיינו בשנות העלייה השלישית את פלוגות גדוד העבודה, היו חזיון נפרץ גם ב'מחנה' בעפולה. ניתן לומר, כי עפולה תפסה, מכמה בחינות, את מקום 'הגדוד' בראשית תקופת העלייה הרביעית. הפועלים חברי ההסתדרות הקימו מיד מוסדות משלהם: הם פתחו גן-ילדים ונתנו שיעורי-ערב. בצריף 'קופת-חולים' קיבלו טיפול ראשוני. במקרים קשים יותר הועברו החולים לצריפי 'קופת-חולים' בעין-חרוד, אשר שימשו כמרפאה אזורית. בצריף מיוחד הוקם סניף 'המשביר'. הפעילות המפלגתית הייתה ערה, ושתי מפלגות הפועלים – אחדות העבודה והפועל הצעיר – התמודדו ביניהן בקנאות. כבר במאי 1925 הוקמה מועצת הפועלים, שכללה 31 נציגים, כמו בתל-אביב (להשוואה, במועצת הפועלים של טבריה היו 11 נציגים). מן הסתם, גם הפועלים במקום ראו בעפולה מרכז בעל חשיבות דומה לזו של תל-אביב.8 גם המתיישבים בעלי המשפחות מיהרו להתארגן, וביולי 1925 הקימו 'ועד זמני', שניסה לטפל בבעיות הלוחצות של האוכלוסיה המקומית. נוסף על בעיית המים החריפה, הטרידו את התושבים שתי בעיות: העדר טיפול רפואי והיעדר בית-ספר לילדיהם. נושא החינוך נפתר על-ידי 'המזרחי'. נציג התנועה ביקר בעפולה והבטיח לשלוח מורים ולפתוח בית-ספר. נושא הבריאות הוסדר על-ידי הסתדרות 'הדסה' שהקימה מרפאה ובית-מרקחת, במימון חלקי של המתיישבים. הנה כי כן, כבר בשנה הראשונה נוצרו תנאים לקיום מוניציפלי עצמאי ופעלו מוסדות מקבילים של התושבים והפועלים. חשוב לציין, כי בעפולה המונח 'מתיישבים' יוחד לבעלי המגרשים והחלקות, כלומר ל'בעלי-בתים', ואילו הפועלים נחשבו כארעיים. הבחנה זו הייתה מוצדקת לפחות במובן זה, שהפועלים המאורגנים בקיבוצים, אכן שאפו להתיישב במקומות אחרים.
בשנה השנייה לקיומה עברה עפולה מיפנה חד. בחלקה הראשון עדיין נמשך קצב הגידול המהיר ונמשכו עבודות התשתית והבניין בהיקף מרשים. בחלקה השני של השנה נפל היישוב קורבן למשבר העלייה הרביעית (בתל-אביב המשבר הקדים ופרץ כבר בראשית 1926). בחודשים הראשונים של 1926 עלה מספר משפחות המתיישבים למאתיים בקירוב. בדין-וחשבון של מחלקת המסחר והתעשייה שעל-יד ההנהלה הציונית (מיום 30 ביוני 1926) נאמר, כי במקום 218 משפחות המונות 845 נפש, ולהן 59 בתים גמורים ו- 155 צריפים.9 גם במספר הפועלים השכירים חל גידול. אין נתונים מדויקים, אך במקורות שונים מוזכרים בין 600 ל- 800 פועלים. כאמור, עבודות התשתית והבניין נמשכו והיוו מקור תעסוקה עיקרי. חברות 'קהיליית ציון' ו'משק' המשיכו בפרסום חלקות ומגרשים ובמכירתם, וטיפלו במספר רב של פניות לבירורים ולתלונות של לקוחות, שטרם קיבלו את שטרי המכר ('קושאנים'). מאמצע השנה חלה הרעה חריפה במצב שתי החברות, אחרי שרבים מהקונים שהתחייבו להמשיך בתשלומים, לא עמדו בכך. רוב הקונים היו מפולין, ומצבם הכלכלי של היהודים בארץ זו הידרדר בעקבות נסיונות כושלים לייצב את כלכלתה. חברת 'משק' הפסיקה את פעולתה, ו'קהיליית ציון' הייתה צפויה לגורל דומה, לולא נזעקה לעזרתה 'קרן היסוד'. היה חשש שקרקעות עפולה, אותן קנתה החברה מסורסוק בתשלומים, תחזורנה לרשותו, אם החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה. כדי למנוע זאת ויתרה 'קרן היסוד' על חלק ממגביותיה בארצות-הברית למימון התחייבויות אלה (אף-על-פי שמצבה של 'קרן היסוד' עצמה היה בכי-רע באותו זמן, והיא הקפיאה חלק מפעולותיה בארץ). זו דוגמה כיצד 'ההון הפרטי', שהתיימר בראשית תקופת העלייה הרביעית למלא תפקיד מרכזי בבניין הארץ, פנה בשעת מצוקה לעזרת 'ההון הלאומי'. 'קהיליית ציון' מצידה ויתרה בתמורה על חלק מאדמותיה לטובת הקרן הקיימת. על אדמות אלו הוקמו יותר מאוחר משק-פועלות (ראה להלן) ושכונות-פועלים, ומקצתן ניתנו לעיבוד לחקלאים. למצבן של החברות היו השלכות מיידיות על הנעשה בעפולה. תוך זמן קצר נפסקו רוב עבודות התשתית והבניין. העלייה מפולין ומארצות אחרות נפסקה כמעט לחלוטין מאמצע 1926 (ועד סוף 1928), ועשרות משפחות שהתכוננו להתיישב בעיר, ביטלו זאת ואף הפסיקו את העברת-התשלומים. תוך כמה חודשים פחת מספר הפועלים ל- 400 בקירוב. כמה קיבוצים עזבו את ה'מחנה'. בעלי המזל שבהם, זכו להיכלל בתכנית ההתיישבות החדשה ב'גוש הקישון', וכך הגשימו את מבוקשם (מזרע, רמת-דוד, שריד). אחרים המשיכו להיטלטל שנים במקומות שונים, עד שעלו להתיישבות, כמו השומר הצעיר הרוסי באפיקים. (העובדה כי במקום אחד התקבצו ארבעה קיבוצים של השומר הצעיר, שעד אז לא היה כמעט כל קשר ביניהם, איפשרה דיונים משותפים, שהולידו בשנת 1927 את הקמת 'הקיבוץ הארצי השומר הצעיר'.) רבים מהסוחרים, בעלי החנויות ובעלי-מלאכה, שציפו להמשך תנופת הגידול, נותרו ללא פרנסה, או שפרנסתם לא הספיקה אף כדי מחיה צנועה. חלק מהם עזבו מאוכזבים את העיר (מהם שחזרו לחוץ-לארץ), ואחרים חיפשו פרנסה בחקלאות. המשבר פגע קשות בצורתה החיצונית של עפולה: בניית בתים רבים הופסקה באמצע; סלילת דרכים וכבישים נעצרה לפני סיומם; וחנויות עזובות נותרו ב'מרכז המסחרי'. דווקא הממדים הגדולים של ההתחלה היו כאן לרועץ. תמונת 'העיר' נראתה עגומה: גיבוב מקרי של בתים וצריפים – לעג לרש למי שניסה להשוות מציאות זו עם תכניתו של קאופמן. באותה שנה (1926) אירעו גם כמה התפתחויות חיוביות: נחפרה באר חדשה ראשונה, שהקלה במידת-מה את מצוקת המים, לפחות למטרות ביתיות; הוקמה טחנת-קמח – מפעל 'תעשייתי' ראשון; נוסד בנק 'הלוואה וחיסכון', ובו 36 חברים, שהשקיעו כל אחד במניה בת לי"ש אחת. התפתחות חשובה הייתה בתחום המוניציפלי. ב- 1 במאי 1926 אישר הנציב העליון פלומר לעפולה מעמד של 'שטח עירוני', המקנה זכויות-בניין חשובות. באותו חודש הוקמה מועצה מקומית נבחרת, במקום הוועד הזמני שפעל עד אז. לפני הבחירות התעורר ויכוח סוער סביב שאלת זכות הבחירה. המתיישבים רצו להתנות אותה בבעלות על נכס דלא-ניידי בעיר. הפועלים כמובן נלחמו על זכותם. בהכרעת הרב המקומי קוק (אחיו של הרב הראשי אי"ה קוק), שהתקבל לתפקידו באותו זמן על חשבון 'המזרחי', התקבלה עמדת הפועלים. לראש המועצה הראשון נבחר אחד המייסדים (הוז), ונציגי הפועלים לקחו בה חלק פעיל. הפעולה המיידית של המועצה החדשה הייתה להזעיק את כל הגורמים הציבוריים, לבוא לעזרת תושבי עפולה. בתזכירים אלה תואר המצב בצבעים קודרים ביותר: לדוגמה, בתזכיר להנהלת 'קהיליית ציון' נאמר בון השאר:
הדרישות היו:
התזכיר מסתיים במשפט הבא: 'רבותינו הקדמונים הורו אותנו, כי המתחיל בדבר טוב, אומרים לו גמור אותו, ואתם, אשר זכיתם להתייצב במערכות יוצרי התחיה בארץ אבותינו, קומו ועשו, והוציאו מתחת ידכם דבר מתוקן, שיעמוד למופת לדור ודור'.10 המעניין בתזכיר זה הוא המקום החשוב שתופסת החקלאות לצורותיה. חלק ניכר מהתושבים, שלא חשבו קודם על עיסוק בעבודת האדמה, שינו את דעתם בתקווה כי יזכו לתמיכה ציבורית, שתבסס אותם כחקלאים. בתזכיר דומה להנהלה הציונית נכתב: 'המצב הכלכלי הולך ורע ואם לא תחישו עזרה המצב יכול להביא לקטסטרופה בבניין העיר'.11 ההנהלה הציונית לא הייתה אדישה לפניות אלה והתקיימו כמה דיונים באפשרויות לעזור לעיר המתחננת על נפשה. בישיבה מ- 15 ביולי 1926 השתתפו בא-כוח 'קהיליית ציון', ראש מועצת עפולה,ד"ר רופין ושלושה ראשי-מחלקות של ההנהלה הציונית – צוות בכיר ביותר. ניתנו הבטחות שונות, שלא מולאו בשל מצבה הכספי הקריטי של ההסתדרות הציונית בשנות המשבר. התוצאה החיובית היחידה הייתה מענק של 300 לי"ש – השתתפות במימון שוק, שאמנם הוקם.12 בפגישה אחרת השתתפו שלושה מחברי ההנהלה הציונית, כולל הגזבר וכן ראשי 'קהיליית ציון'. נדונו אפשרויות עזרה על-ידי מתן משכנתאות, הלוואות לבעלי-עסקים וחקלאים, אך שוב לא היו תוצאות של ממש.
אלו היו השנים הקשות ביותר בתולדות עפולה, שאוכלוסייתה הלכה ופחתה, הן של תושבים והן של פועלים (כמו תל-אביב באותן שנים). ההנהלה הציונית, שהוכיחה אזלת-יד כמעט מוחלטת נוכח המשבר שאיים על עצם קיום המפעל הציוני, גייסה סכומים מסוימים לתשלום למובטלים בארבע ערים: תל-אביב, חיפה, ירושלים ועפולה. הכסף נמסר על-ידי לשכות העבודה, אחרי עמידה משפילה בתור ביום החלוקה. בנוסף, גברה התחרות בין הפועלים חברי ההסתדרות לבין תושבי העיר האחרים, שרבים מהם תרו אף הם אחרי יום-עבודה. למעשה, לא היה הבדל בין הפועלים לבין רבים מ'בעלי-הבתים' המרוששים, שהיו מוכנים לעסוק בכל עבודה. לשכת העבודה ההסתדרותית העדיפה את חבריה, דבר שגרם לא אחת למתיחות ומריבות. ב'קונטרס', השבועון של אחדות העבודה, הופיע התיאור הבא:
חלק מאלה שראו עצמם מקופחים על-ידי ההסתדרות הקימו 'ארגון בעלי מגרשים עובדים' כדי להילחם לקבלת עבודה. בתזכיר ששלחו ל'קהיליית ציון' נאמר, כי הם מייצגים 130 בעלי-מקצוע עובדים החיים על יגיעם. ועוד נאמר שם:
גם תושבים בודדים לא מעטים פנו למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בבקשות לקבל הלוואות כדי שיוכלו לעסוק בחקלאות. 'מדוע גרוע גורלנו, האם בזה שאנחנו נמצאים בעפולה'?15 לטענתם, המוסדות מקפחים, מסיבות פוליטיות או אידיאולוגיות, אנשים שאינם נמנים עם ההסתדרות הכללית. לאמיתו של דבר, 'המוסדות' לא היו בנויים, בעפולה כמו במקומות אחרים, להיענות לבקשות של אנשים בודדים. מאבק מר ניהלה מועצת עפולה בעניין הקמת 'בית-החולים המרכזי לעמק'. אנשי ההתיישבות העובדת לחצו על הקמתו ביישוב משלהם; ואילו ראשי עפולה נלחמו כי ייבנה בעירם, במיוחד כדי להבטיח את מעמדה כעיר מרכזית לסביבתה, וגם כדי לספק עבודה לתושביה בבניין עצמו ומתן שירותים לעובדים.16 בסופו של דבר ניצחה עפולה, ובית-החולים נבנה באתר לרגלי גבעת-המורה. אבן-הפינה נורתה ב- 1930. הפועלים החרימו את הבחירות למועצה המקומית השנייה (1927), במחאה על התנהגות נבחרי התושבים. בבחירות בשנת 1928 זכו הפועלים לתמיכת חלק מהתושבים ולרוב במועצה, שבו החזיקו כשלוש שנים.17 בשנת 1928 חלה הקלה חלקית במשבר ברוב יישובי הארץ, אולם לא בעפולה ובתל-אביב, שבהן נמשך 'הסיוע'. 'אחרי שלוש שנים של חוסר עבודה ממושך, כשל כח הסבל והדיבורים על "אחרי המשבר" בארץ נדמים לפועלי עפולה כלעג לרש'.18
בשנת 1928 הועברה מבן-שמן לעפולה קבוצת חברות, שהיו מאורגנות ב'משק פועלות', בהנהלת חנה מייזל. המשק קיבל בחכירה מ'קהיליית ציון' מאה דונם, העתידים לעבור לרשות הקרן הקיימת לישראל. הענפים החקלאיים שבהם עסקו חמש-עשרה החברות, היו: משתלה, לול וגן-ירק (המוגבל לשישה-עשר דונם, בשל מחסור במים). המימון הראשוני ניתן למשק על-ידי הסתדרות ויצ"ו, והבקשות לתקציב נוסף ממחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית נדחו, בטענה כי התנאים במקום אינם מתאימים. מנהל המחלקה להתיישבות, א' בבלי, כתב לוויצ"ו; 'בתנאים כאלה אנו חושבים כי נעשתה שגיאה יסודית בזמן סידור המשק בעפולה, וכדאי הדבר שהסתדרות ויצ"ו תברר את השאלה הזאת שוב פעם לפני שתמשיך בהשקעות הנחוצות למשק זה'.19 משק הפועלות המשיך להתקיים בממדיו הקטנים, תוך התמודדות קשה על עצם קיומו. תשובתו של בבלי אופיינית ליחס המוסדות הלאומיים לתכניות הפיתוח בתחומים שונים של עפולה. או שהן נידחו, או שניתנו הבטחות מעורפלות, אשר לרוב לא קוימו.
בשנות ה- 30 המוקדמות לא חל שינוי של ממש בעפולה, להוציא בניית מגדל-מים על-ידי 'קהיליית ציון' וחיבור למערכת החשמל הארצית (1933). האוכלוסיה נשארה פחות או יותר קבועה. בקשתם של תושבים להיכלל במסגרת 'התיישבות האלף'20 הושבה ריקם, ונמשכה מצוקת המים לחקלאות. משנת 1935 החלה התפתחות, בעקבות שלושה חידושים: (א) תוספת תושבים מאנשי העלייה החמישית. עפולה עברה את 'מחסום' אלף התושבים, והבנייה חודשה לאחר הפסקה ממושכת; (ב) ב- 1936 התגלה מקור-מים עשיר בקידוח עמוק (לאחר כמה כשלונות קודמים), שהגביר את היכולת להשקות שטחים נוספים ולגוון את ענפי החקלאות; ב- 1937 הוכרה עפולה כ'עיר מחוז', ונפתחו בה שירותים ממשלתיים, כמו תחנת-משטרה, סניף שירות וטרינרי, פיקוח על המזון ובית-משפט (פעל חלקית). בשנות ה- 40 נמשכה ההתפתחות בקצב איטי. אמנם עם הגיאות הכלכלית, בעקבות מלחמת-העולם השנייה, נפתחו עסקים וחנויות נוספות, אבל הכל בקנה-מידה של עיירה מנמנמת למחצה, בהשוואה לנעשה במישור החוף. התעשייה שהתקדמה במקומות רבים בצעדים מהירים, כאילו פסחה על עפולה. בשנת 1944 הוחל בבניית שכונת-פועלים (על אדמת הקרן הקיימת). הייתה זו שכונת המגורים המתוכננת הראשונה, צנועה ככל שהייתה, שנבנתה בפועל עשרים שנה לאחר פרסום התכנית הגדולה של קאופמן, ולא בהתאם לה. מספר תושבי עפולה ערב הקמת המדינה הסתכם באלפיים, פחות מכפליים מאוכלוסייתה בשנה השנייה לקיומה (עם הפועלים). דומה שלא היה יישוב 'עירוני' נוסף בארץ, שיכול היה להצביע על קצב גידול זעום מעין זה.
בדין-וחשבון של הופ-סימפסון על עתיד ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל (1930) נזכרה עפולה בהקשר שלילי: בשל אדמותיה הבלתי-מעובדות, נפוצה מכת העכברים, שגרמה נזקים כבדים לחקלאות בסביבה כולה. שנה לפני-כן התריעה המועצה המקומית במכתבים למוסדות, כי אם לא תתקבל עזרה לחקלאים, האדמה לא תעובד. הדברים הללו מאפיינים במידה רבה את גורלה של עפולה. שש שנים לאחר ייסודה כעיר המיועדת לשמש מרכז שירותים ומסחר לאזור, היא נותרה בעיקרה עיירה, שבה החקלאות ענף עיקרי. שנית, המוסדות לא היו רגישים לבעיותיה, כפי שהוכיחו כלפי יישובי ההתיישבות העובדת. עובדת היותה פרי של יוזמה והון פרטיים הייתה בעוכריה. אולם אין לחשוד במוסדות כאילו גילו אדישות מכוונת להתפתחות עפולה. הדיונים הרבים שעסקו במצבה, מעידים כי הייתה נכונות להתעניין ולחוות דעה על בעיותיה. כך, בהתכנסות ועדה מטעם המוסדות, שהגיעה לעפולה ב- 20 במאי 1929 על-פי הזמנת המועצה (שבה השתתפו אישי כמו ד"ר א' רופין, ד"ר א' קראוזה, נציגי המרכז החקלאי והתאחדות האיכרים), נאמר:
עפולה הייתה קורבן למציאות אובייקטיבית קשה: דווקא כאשר ניצבה לפני שלב של 'המראה', נחת עליה משבר העלייה הרביעית. בנסיבות אלה, בלוח הקדימויות של המוסדות הייתה עדיפות ברורה ליישוב עמק חפר או ל'התיישבות האלף'. לכן לא נענו זעקותיהם של חקלאי עפולה ושל בעלי העסקים שלה לעזרה מיידית. יש להניח, כי פעל כאן גם גורם אחר, שאינו קשור במגבלות כספיות-אובייקטיביות. 'העמק' לא היה מוכן להעניק לגיטימיות לעיר מרכזית בתוכו. באתוס החלוצי שהניע את מתיישביו, לא היה מקום לעיר כמו עפולה. העיתונות של תנועת העבודה התייחסה לעיר החדשה כאל עובּר מיותר ולא רצוי, ורבים הביטויים הגובלים בזלזול, אם לא בהתנגדות. 'העמק' ההתיישבותי-שיתופי נחשב כמיצוי החזון להקמת חברה חדשה במתכונת האידיאולוגיה החלוצית. עפולה נתפסה כהמשך העיירה הגלותית, שנפש החלוצים נקעה ממנה. נוסף לכך הוכיחו הקיבוצים והמושבים בעמק, כי הם אינם נזקקים לשירותים של עפולה. היישובים הללו הקימו כלים ארגוניים-משקיים, שבעזרתם יכלו לתפקד בקשר ישיר עם המרכזים האמיתיים בחיפה ובתל-אביב. לא היה סיכוי, לדוגמה, למחלבה מרכזית בעפולה, כאשר בתל-יוסף הקדימו והקימו מחלבה אזורית משוכללת. המערכת הארצית המשומנת היטב של 'המשביר' ו'תנובה' סיפקה את מלוא צורכיהם בשיווק ובאספקה. כדי להשיג אשראי, לא נזקקו יישובי העמק לבנקים הקטנים בעפולה, אלא פנו ישירות לסניפים המרכזיים בתל-אביב ובחיפה. וכמובן, איש לא העלה על דעתו בקיבוץ מרחביה השכן, לשלוח את הילדים להתחנך בבית-הספר בעפולה. חברי עין-חרוד, גבע וכפר-יהושע ראו בעפולה לכל היותר תחנת אוטובוסים מרכזית (תחנות-רכבת היו לכל אורך המסילה). הקליטה ההמונית של עולים בשנות המדינה הראשונות והקמת עפולה-עילית חימשו את האוכלוסיה תוך חמש שנים (עשרת אלפים נפשות ב- 1954). עפולה התפתחה בקצב מהיר, נוצרה תעשייה של ממש, והתלות ב'עמק', במובן של תקופת המנדאט, פסקה. השינוי העיקרי לאחר קום המדינה היה בהקמת עפולה-עילית על מורדות גבעת-המורה. בשנים מאוחרות יותר זכתה לפיתוח מואץ גם העיר בעמק, ובתחילת שנות ה- 90 התגוררו בעפולה על שני חלקיה, כ- 30 אלף נפש. הערות שוליים: 1. על הסיבות שהביאו לגל העולים, שכונה 'העלייה הרביעית', ראה ספרי, היישוב בתקופת העלייה הרביעית, תל-אביב 1973.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
