המנהיגים הרוחניים בשלוש הדתות שאפו לחזק את האמונה ולהנחיל את ערכי הדת לציבור המאמינים. הם ראו בספרות הקודש כלי עזר ראשון במעלה, בשל ההנחה שהיא מציגה אמיתות נצחיות אודות נפש האדם והיחסים בין בני אדם, עוסקת בדמויות מופת ומכילה סיפורים בעלי לקחים מוסריים.

שלוש הדתות מניחות, כאמור, ששפת כתבי הקודש היא שפה מרובת משמעויות, הסמויות ברובן מעינו של המאמין הפשוט. לפיכך, הוענקה לפרשנים הסמכות לחשוף בפני המאמינים את המשמעות המתאימה לזמן ולמקום.

תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה ביהדות

"ספרות האגדה" חוברה במאות הראשונות לספירה. פירוש המונח "אגדה" אינו סיפור דמיוני, אלא טקסט שחיברו חז"ל העוסק, כפי שצוין קודם, בנושאים שאינם הלכתיים. ספרות האגדה עוסקת במגוון נושאים כגון התנהגות מוסרית, הגות ופרשנות לתנ"ך הקרויה "מדרש אגדה". באמצעות מדרשי האגדה ביקשו חז"ל למצוא בפסוקי התנ"ך מסרים ורעיונות הנוגעים לערכי משפחה, מהות העולם הבא, דמויותיהם של אבות האומה ומנהיגיה וכדומה. ראשיתה של ספרות האגדה היא בדרשות - כלומר, בנאומי הסבר והטפה שנישאו בעל-פה בבתי הכנסת שכללו סיפורי מעשיה, פתגמים, חידות ומשלים. חלקים אחדים מספרות האגדה נוצרו במהלך תרגום התורה מעברית לארמית. תרגום זה היה הכרחי, משום שבמאות הראשונות לספירה לא ידעו רוב היהודים די עברית כדי להבין את שפת המקרא. החכמים שתרגמו את פרשות התורה, שנקראו בבתי הכנסת בשבת, מעברית לארמית, לא הסתפקו בהסבר מילולי. הם ניסו למצוא בטקסט משמעויות נוספות ותשובות לשאלות ההווה שהטרידו את הציבור, וכך פיתחו את שיטת המדרש. במשך הזמן הועלו חלק מן הדרשות על הכתב וכונסו בספרות האגדה.

דוגמא לסיפור אגדה שמחזק את אמונה הוא הסיפור על "קמצא ובר קמצא". הסיפור מנסה לתת הסבר לחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה על ידי האימפריה האלילית הרומית.

חורבן בית המקדש הביא לאובדן המרכז הפולחני היהודי ולהפסקת העליות לרגל, שבהן נפגשו יהודים מכל רחבי ארץ ישראל והתפוצות.

חז"ל התקשו להסביר את חורבן בית המקדש כעונש אלוהי על חטא האלילות, שכן האלילות נעלמה מן הציבור היהודי בתקופת הבית השני. חז"ל חששו שהמאורעות ההיסטוריים הקשים יביאו לכך שיהודים רבים יאבדו את האמונה בעקרון ההשגחה האלוהית, האומר שבני האדם מקבלים שכר ועונש על מעשיהם. החורבן, ככל אסון, נתפס כעונש במחשבת בני התקופה, אך החטא לא היה ברור. גם להצלחותיה של האימפריה הרומית האלילית היה צריך למצוא הסבר שלא יסתור את האמונה בהשגחת האל על עם ישראל ולא יביא לנטישה המונית של היהדות.

הסיפור על "קמצא ובר קמצא", המופיע בספר איכה רבה ובתלמוד הבבלי, עוסק בעשיר ירושלמי ששלח שליח להזמין מכר בשם קמצא לסעודה. השליח טעה והזמין אדם בשם בר קמצא, שהיה שנוא על המארח. המארח גירש אותו מביתו לעיני שאר המוזמנים, למרות שבר קמצא התחנן לפניו שלא יבייש אותו בפומבי. בסעודה נכח גם תלמיד חכם, שלא מחה בפני בעל הבית על המעשה. בר קמצא שביקש לנקום, פנה לקיסר הרומי וטען, כי יהודי ירושלים מתכננים מרד באימפריה. הקיסר החליט לצור על ירושלים, וכך החלה המלחמה שהסתיימה בחורבן המקדש.

חז"ל תיארו אפוא את החורבן כמעשה שנבע מהיעדר מידות מוסריות - המארח הלבין פני אורח ברבים (כלומר העליב אותו בפני אנשים) ותלמיד חכם שראה זאת המשיך את סעודתו ולא מחה. חז"ל כינו את מעשיהו של בר קמצא "שנאת חינם".

לספרות האגדה היה גם תפקיד בחיזוק שמירת המצוות אצל בני ישראל. לדוגמא: במסכת שבת במשנה מופיע הסיפור הזה: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחת יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילים לתוך התבשיל וריחו נודף. אמר: תן לי הימנו (ממנו). אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת - אינו מועיל לו". רבי חנניה הסביר, אם כן, מדוע יש לתבשילי השבת ריח טוב במיוחד- הוא טען, שמנוחת השבת היא התבלין המוסיף ריח למזון הנאכל בה; רק מי שנח בשבת, נהנה מריחו של תבלין זה.

בספרות האגדה מופיעים לקחים מוסריים השאובים מכתבי הקודש וגם כאלה שאינם בנויים עליהם במפורש. דוגמה מן הסוג הראשון מופיעה בפרשנות לבריאת האדם בספר בראשית א. הפסוק המקראי אומר: כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמו בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

על סמך פסוק זה נאמר בתלמוד: "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר - זכר ונקבה ברא אותם...ויקרא שמם אדם" .

דוגמאות רבות לדברי מוסר, שאינם מבוססים על פסוק כלשהו מן המקרא, מופיעות כאמור במסכת אבות במשנה. אחת מהן היא: "ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא היה אומר: כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון". רבן גמליאל הזהיר, אם כן, את תלמידי החכמים שלא ימנעו מלפרנס את עצמם. הוא טען שהעוני יביא את מי שמסתפק בעיסוק בתורה למעשים לא כשרים, על- מנת להתקיים; עשית מעשים לא כשרים תבטל את ערכה של מצוות תלמוד התורה, אותה קיימו.

סיפור עקידת יצחק הוא דוגמה לסיפור מן התורה, שספרות האגדה מפתחת אותו, כדי להדגיש את המופת שבדמותו של אברהם. הציווי שניתן לאברהם לעקוד את בנו מוצג בבראשית כב, כניסיון שבו העמיד אלוהים את אברהם: "א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".

אברהם לקח את בנו אל המקום שאליו הורה לו אלוהים להביאו, בנה מזבח, קשר את בנו אל העצים והניף את הגרזן. וכך ממשיכה התורה ומספרת: "יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן-הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".

הסיפור אומר, כי ממש ברגע שהתכונן אברהם להרוג את בנו, עצר אותו מלאך אלוהים ואמר לו שלא יפגע בנער. המלאך אמר לאברהם שאלוהים רק רצה לבחון את נאמנותו וצייתנותו. אז ראה אברהם אייל והקריב אותו לאלוהים.

הדרשנות היהודית מקבלת את הסיום הזה של סיפור העקידה, ורואה בו את השיא בעשרת הניסיונות שאלוהים בחן בהם את עוצמת אמונתו של אברהם. האגדה מספרת, כי אברהם מילא בהכנעה ובצייתנות את מצוות אלוהים להקריב את בנו יצחק: "כשנצטווה אברהם להעלות את יצחק בנו לעולה היה זריז כל כך לקיים את מצוות בוראו עד שהוא עצמו, ולא עבד מעבדיו, חבש את חמורו. בדרכו היה שמח כמי שמתקין עצמו לחתונת בנו... לאחר שביקש לשחוט את יצחק, בא השטן ודחף ידו, ונפלה הסכין. אברהם שלח ידו ליטלה (כלומר, להרימה) והיו עיניו צופות לשכינה (כלומר לעבר האלוהים). אז נכמרו רחמי המלאכים וביקשו רחמים מהקב"ה להציל את יצחק. כשאמר המלאך אל אברהם: 'אל תשלח את ידך', לא הסתפק אברהם באמירה זו אלא ביקש כי הקב"ה עצמו יאמר לו. אז פתח הקב"ה את הרקיע ואמר: 'בי נשבעתי'".

תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה בנצרות

הפרשנות לברית הישנה שימשה כלי בידי הנוצרים כדי להוכיח את אמיתות דתם. מרכיבי האמונה הנוצרית, המחייבים כל מאמין, נוסחו בהצהרה שהתקבלה בשנת 325 בוועידת מנהיגי הכנסייה בעיר ניקיאה (המצויה בטורקיה של ימינו). ההצהרה מכונה "אני מאמין" וזה תוכנה: "אני מאמין באל אחד, אב כל יכול אשר ברא את כל הנראה ואת כל הבלתי נראה. ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן האלוהים, יחיד לאביו…נולד ולא נברא. ולמעננו בני האדם, ולמען ישועתנו ירד משמים, התגשם בבשר ונעשה אדם, וביום השלישי שב לתחייה, עלה השמיימה והוא עתיד לשוב ולשפוט את החיים ואת המתים". בהצהרת אמונה זו מכריז הנוצרי על כך שישוע הוא בן האלוהים, ולכן לידתו לא הייתה כשל בני האדם. כן עומדת הצהרת האמונה על כך שישוע הפך לאדם בשר ודם כדי להושיע את בני המין האנושי מחטאיהם. לשם כך, סבל ומת על לא עוול בכפו.

בברית הישנה חיפשו הנוצרים הוכחות לאמיתות האירועים המתוארים בהצהרת האמונה. המלומדים הנוצרים קבעו, כי תוכן הברית הישנה מרמז על הופעתו של ישוע ועל העתיד לקרות לו - כלומר, את מה שיתואר באופן מפורש בברית החדשה. לפיכך, טענו רוב הפרשנים הנוצרים שאין לפרש את הברית הישנה על-פי משמעותה המילולית, אלא באופן אלגורי- כלומר, לראות בה אוסף של רמזים וסמלים.

שני קטעי הנבואה המופיעים להלן מוכיחים, לדעת הפרשנים הנוצרים, את הנאמר בהצהרת האמונה:

בספר ישעיהו פרק ז, פסוק יד כתוב: "לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". הפרשנים, שדיברו וכתבו בשפה הלטינית, הסתמכו על תרגום התנ"ך ליוונית ועל תרגומו מיוונית ללטינית. בתרגומים אלה תורגמה המילה "עלמה" למילה "בתולה". על-סמך זאת טענו הפרשנים, שישעיהו מנבא את לידתו של ישוע מאם בתולה. גם בשמו של הילד העתיד להיוולד ראו הוכחה לנאמר בהצהרת האמונה: "עמנו אל" היה, לדעתם, שם המרמז על כך שישוע הוא דמות אלוהית - כלומר, בן האלוהים.

בהמשך ספר ישעיהו, בפרק נג, מופיעה נבואה העוסקת באדם המכונה "עבד ה'", שהנביא מתאר אותו כך: "ב...לֹא-תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ. ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם".

הנביא אומר, אם כן, שמראהו של עבד ה' מעורר סלידה, וכל בני האדם מסתירים את פניהם כדי לא לראותו. הוא חולה בגופו וסובל בנפשו. סבלו נגרם מכך שהוא נענש על חטאי אחרים.

הפרשנים הנוצרים זיהו את עבד ה' עם ישוע, וטענו שנבואה זו מוכיחה את אמונתם בכך שישוע הופיע בעולם כדי לכפר בסבלו על חטאי כל בני המין האנושי.

גם הסיפורים המופיעים בחמשת חומשי התורה שימשו את הנוצרים להוכחת אמונתם. הנוצרים מצאו בסיפורי התורה רמזים מקדימים להופעתו של ישוע. כפי שנאמר בפרק הראשון, נחשב משה למבשר את הופעת ישוע, ולוחות הברית, שקיבל בהר סיני, מבשרים את דרשת ההר. עקידת יצחק מבשרת בעיני הנוצרים את צליבתו של ישוע, ובספר פרשנות נוצרי מימי הביניים מפורשת עקידת יצחק כך: "אברהם, המוליך את בנו יחידו לעקידה, מציין את אלוהים האב..., יצחק מציין את ישוע המשיח. כשם שאברהם העלה לקורבן את בנו יחידו אשר אהב, כך אלוהים האב מסר למעננו את בנו היחיד. וכפי שיצחק נשא את העצים אשר עליהם היה עתיד להיות מושם, כך נשא המשיח את הצלב אשר אליו היה עתיד להיות מוצמד." הפרשנות הנוצרית רואה אפוא בסיפור העקידה משל, שכל דמות המופיעה בו מסמלת דמות הקשורה לסיפור חייו ומותו של ישוע.

בספר בראשית מסופר, כי אלוהים מנע מאברהם להעלות את בנו כקורבן ולבסוף הוקרב במקומו אייל. ה"פירוש הרגיל" של כתבי הקודש הוא מהדורה לטינית של ה"ברית הישנה", שבצִדה מופיעים פירושים של אנשי כנסייה חשובים; פירוש זה מסביר את העקידה כך: האייל המוקרב הוא סמל מקדים לישוע, שאף הוא ייעקד על הצלב העשוי עץ - "אשר סימל יצחק הועבר אל האייל, שהרי המשיח הוא שה. הוא עצמו הבן". הפרשנות הנוצרית טוענת, אפוא, שהקרבת השה מרמזת על הקרבתו העתידית של ישוע, המכונה בנצרות "שה האלוהים".

ראשי הכנסייה הנוצרית עשו שימוש בדמויות, במאורעות ובציטוטים מן הברית הישנה ומן הברית החדשה גם כדי לחזק את הכנסייה הנוצרית ולעודד את ההצטרפות אליה. לדוגמה, קבע האפיפיור בוניפציוס השמיני במאה ה-14: "הכנסייה אחת היא, בכך מחויבים אנו להאמין...ואין ישועה מחוצה לה, אף לא מחילת עוונות...היא מייצגת גוף מיסטי אחד אשר ראשו הוא המשיח."

בוניפציוס ציטט מדברי פאולוס, שטען כי לכנסייה הנוצרית יש "אדון אחד, אמונה אחת, טבילה אחת" (מתוך האיגרת אל האפסיים ד, 5), והוסיף: "אכן, אחת הייתה בזמן המבול תיבת נוח, פרהפיגורציה (כלומר, ביטוי מקדים) של הכנסייה האחת; ואחד, כלומר נוח, הוא מנהיגה ומושלה...."

תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה באסלאם

הספרות המקובלת באסלאם נועדה לחזק את האמונה בדרכים שונות. אחת מהן היא העשרת הטקסט הקֻראני באופן שנועד להאדיר דמויות מופת. דרך שנייה היא פירוש הקֻראן בדרך שנועדה לחזק טיעונים שהושמעו במחלוקות בין זרמים דתיים ובין השקפות דתיות שונות באסלאם.

בקֻראן מתואר הציווי האלוהי שניתן לאברהם לעקוד את בנו. הקֻראן מספר שהציווי ניתן לאברהם בחלום וכשציית, אמר לו אלוהים: : "104 קראנו אליו, אברהם, 105 כבר קיימת את החלום..." (סורת השורות הערוכות-37, פסוקים 105-104).

דוגמא להאדרת דמותו של אברהם ניתן למצוא בקִצָץ אָלְאָנְבִּיאא' מאת אִבּן כּתִ'יר. שם נאמר, כי אברהם הלך והזדקן בלא שנולדו לו בנים, ולאחר שביקש מאלוהים בן, נולד לו ישמעאל. באחד מחלומותיו ראה אברהם את עצמו שוחט את בנו ישמעאל, בנו יחידו. אברהם הבין שהחלום הינו צו אלוהי והודיע לבנו על כוונתו להקריבו. ישמעאל אמר: "הוי אבי, עשה מה שצווית. בעזרת האל אעמוד במבחן. אברהם הכין את בנו לעקידה, אך הסכין שבידו לא עשתה אפילו שריטה בצווארו של בנו. אז באה קריאת אלוהים: "הוי אברהם, אימתת את החלום! הושגה המטרה, שהיא בחינת הציות שלך לאלוהים ונכונותך להקריב את בנך, כפי שהיית נכון להישרף באש וכפי שהענקת מרכושך לאורחיך". אז שלח אלוהים לאברהם כבש כדי שיקריבו במקום ישמעאל. קרניו וראשו של הכבש נתלו לאחר הקרבתו על קיר הכעבה.

אחד מנושאי המחלוקת בין המוסלמים היה שאלת הבחירה החופשית של האדם. אנשי הזרם המרכזי באסלאם טענו, כי מעשי האדם וגורלו - כלומר, שכרו או עונשו, נגזרים על-ידי האל, כחלק מהשגחתו על העולם. לעומתם, טענו אנשי זרם המֻעְתָזִלָה, כי לאדם חופש בחירה להחליט האם יעשה טוב או רע.

שני הצדדים למחלוקת התבססו על פסוק 59 מתוך סורת אלפרקאן-25 בקֻראן, האומר: "59 הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת אשר ביניהם...".אנשי הזרם המרכזי טענו, כי מעשי בני האדם מצויים בין השמים לארץ, ולפיכך נבראו על ידי האל. האדם, אם כן, אינו הבורא של מעשיו ואין לו חופש בחירה להחליט האם לעשותם או להימנע מהם. לעומתם, טענו אנשי המֻעְתָזִלָה, כי הפסוק מתייחס רק לעצמים מוחשיים - כלומר, לצמחים, לבעלי החיים ולבני האדם, אך לא למעשיהם. הם אמרו: "דע לך שלא נאמר על מעשי בני אנוש שהם ביניהם באמת (כלומר, בין השמים לארץ), משום שניתן לטעון כך לגבי העצמים (המוחשיים) ולא לגבי מקרים (כלומר, דברים מופשטים) - לכן בלתי אפשרי שהדיון יתייחס אליהם". (מתוך אָלְמֻעְ'נִי מאת עָבְדאָלְגַ'בָּאר).

גם המחלוקת בין הסונים לשיעים מצאה את ביטויה במתן פרשנות שונה לפסוקים מן הקֻרְאָן. בסורת הפרה-2, פסוק 143 נאמר: 143 כך עשינו אותכם אומה מן המיטב, למען תעידו על מעשי האנשים ומען יעיד השליח (כלומר, הנביא מֻחמד) עליכם..." .

הפרשנות הסֻנית מקשרת את המונח "אומת ביניים" לדתות המונותיאיסטיות (ראו מונותיאיזם במילון מונחים) האחרות, ומפרשת את הפסוק כהעמדת האסלאם בין היהדות לנצרות, מבחינת עומס החובות ההלכתיים: ליהודים המצוות הרבות ביותר, לנוצרים המעטות ביותר ולמוסלמים מידה בינונית של מצוות.

יש פרשנים סונים המפרשים את המונח "אומת ביניים" כאומה הצודקת ביותר מבין האומות.

השיעים, לעומת זאת, ראו בפסוק אמירה העוסקת בתפקידם של מנהיגי העדה השיעית, האִמָאמִים, (ראו אִמָאם במילון המונחים), המשמשים כמתווכים בין הנביא מֻחמד לבין ציבור המאמינים: "כלומר אִמָאמִים של ביניים, כלומר צודקים ומתווכים בין שליח אללה לבין בני אנוש". (מתוך פרשנות הקֻראן מאת אָלְקֻמִי).

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

הספרות הסמכותית והספרות המקובלת
הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי
תרומת הספרות המקובלת לפרשנות כתבי הקודש
תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה (חלק זה)