| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שייכותו של האדם לקהילה דתית כרוכה במילוי חובות. הדתות מטילות על האדם חובות רבות ושונות. אחדות מהן נוגעות לקשר שבין האדם לבין אלוהים, ואחרות נוגעות לקשר שבין האדם לחברו. חובות האדם לאל כוללות: תפילה - כלומר, פנייה לאלוהים בהודיה, בשירי הלל ובבקשות; ימי צום כביטוי להיטהרות וכפרה על חטאים; עלייה לרגל למקומות קדושים; הבחנה בין ימי חול לימים קדושים, ימים שבהם המאמין מקדיש זמן רב יותר לפעילות דתית; מילה וכפרת עוונות. החובות שבין האדם לזולתו מסדירות את היחסים בין בני האדם. הן כוללות את חובותיו של האדם כלפי הוריו, את חובתו לכבד את חייהם ורכושם של בני אדם אחרים, ואת חובותיו של בעל הרכוש והעוצמה כלפי העניים והחלשים ועוד. שלוש הדתות מחייבות כל אדם במצוות מוסריות בסיסיות האוסרות על: רצח, גניבה, ניאוף, מרמה, חמדנות ופגיעה בחלשים בחברה, כמו יתומים. ואכן, בספרי הקודש של שלוש הדתות מופיעות מצוות אלה. המצוות המופיעות בתורה ובקֻראן ומפותחות בספרות ההלכה, נוגעות לפעילות בתחומי חיים מגוונים: אכילה ושתייה, שחיטת בהמות, תפילה, יחסי מין ועוד; מילה (הסרת מעטה העור העוטף את חלקו העליון של איבר המין) של הגברים, הקמת משפחה, איסור על חיי נזירות ועוד. הנצרות, לעומת זאת, אינה רואה במילה מצווה ואינה מטילה מגבלות דתיות כלשהן על אכילה ושתייה. בנצרות קיימות גישות שונות לחיי נזירות ולהקמת משפחה: הזרם הקתולי רואה בחיי נזירות אידיאל, ובחיי משפחה - את הרע במיעוטו; הזרם הפרוטסטנטי אינו רואה אידיאל בחיי נזירות וגישתו להקמת משפחה חיובית. חובתו המרכזית של הנוצרי היא בתחום האמונה שבלב. הנוצרי חייב לקבל את נוסחה של הצהרה הקרויה "אני מאמין", העוסקת במשיחיותו של ישוע. החובות המעשיות שמטילה הנצרות על המאמינים, הנובעות מן האמונה בישוע, הן: השתתפות בטקסים דתיים הקרויים סקרמנטים, המעבירים למאמין את החסד האלוהי, תפילה וסיגופים שונים. גם המאמין המוסלמי והיהודי חייבים בחובות של אמונה: היהודי חייב להאמין בי"ג העיקרים של הרמב"ם ויש יהודים הנוהגים לקרוא אותם במהלך תפילת שחרית. המוסלמי חייב להאמין בשישה עיקרי אמונה, המופיעים בחדית'. כן עליו להעיד על אמונתו באל ובהיותו של הנביא מֻחמד שליחו, וזאת בזמן קריאת המֻאָדִ'ן לתפילה ובזמן טיהור הידיים. באסלאם חייבים כל המאמינים באותן חובות. ביהדות חייבים כל המאמינים לקיים את המצוות, אך על כוהנים מוטלים איסורים נוספים. כך, לדוגמה, נאסר על כוהן להתחתן עם אישה גרושה ונאסרה עליו הכניסה לבתי קברות והשתתפות בהלוויות, שמקורן באיסור לבוא במגע עם גופות מתים. הנצרות מחלקת את ציבור מאמיניה לשני חלקים: הרוב, שהם המאמינים מן השורה, מחויבים בחובות מעטות; ואילו המיעוט, אנשי הכנסייה, מקדישים את כל חייהם לעבודת האל ונושאים בחובות רבות, שביניהן תיווך בין עדת המאמינים לבין האל. אנשי הכנסייה, ובמיוחד הנזירים, נתפסים בנצרות כמי שממלאים את החובות הדתיות בשם כלל הציבור. הנזירים שייכים לשני זרמים בנצרות- הזרם הקתולי והזרם האורתודוכסי, שכן הזרמים הפרוטסטנטיים ביטלו את הנזירות. החובות החשובות ביותר ביהדות ובנצרות הן עשרת הדיברות, המופיעות בספר "שמות" שבתנ"ך - ספר אקסודוס בברית הישנה. ישוע פירש אותם בצורה מחמירה והוסיף עליהם איסורים רבים. האסלאם הגדיר חמש מצוות, המופיעות כולן בקֻראן, כמצוות יסוד. מצוות אלו נקראות "חמשת עמודי התווך של האסלאם", והן מסוכמות בחדית': "אמר עבדאללה בן עמר בן אלח'טאב: שמעתי את שליח אללה תפילת אללה עליו וברכתו לשלום אומר: על חמשה דברים נבנה האסלאם: העדות כי אין אל מלבד אללה, וכי מֻחמד שליח אללה, על מצוות התפילה, על מתן הצדקה, על הצום בחודש רמצ’אן ועל העלייה (לרגל) לבית אללה".(מתוך אָלְגַ'מִע אָלְגַ'צָחִיח מאת אָלְבֻּחָ'ארִי)
היהדות והאסלאם רואות בקיום מצוות, המבטא ציות לאלוהים, את תכלית חיי האדם. היהדות קובעת, כי חובת קיום המצוות נובעת מכך שאלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים ונתן לו את התורה במעמד הר סיני. היא מתנגדת לקיום מצוות מתוך ציפייה לגמול, למרות האמונה שהגמול אכן יינתן ביום הדין. האסלאם, לעומת זאת, רואה בקיום מצוות דרך חיים המשחררת את האדם מפחד מהעונש שיקבל ביום הדין. הנצרות לא רואה בקיום מצוות אמצעי להתרחקות מן החטא, וזוהי אחת הסיבות לכך שביטלה את החובה לקיים חלק ממצוות התורה. על-פי הנצרות, נטייתו של האדם לחטוא טבועה בו, בתוקף היותו צאצא של החוטאים הראשונים - אדם וחווה, שאכלו מעץ הדעת. על נטייתו לחטוא יכול אדם להתגבר, על-פי הנצרות, רק על-ידי הזדהות עם הקורבן שהקריב ישוע, כשסבל ומת בעבור חטאי כל בני המין האנושי. האמונה בישוע היא שתזכה את הנוצרים בישועה ותציל אותם מן הגיהינום. כאמור, המאמין הנוצרי מבטא את אמונתו בישוע באמצעות תפילה, השתתפות בסקרמנטים ועשית מעשים טובים. כפי שצוין, טקסים אלה נתפסים כצינורות העברה של החסד האלוהי אל עדת המאמינים, בתיווכם של אנשי הכנסייה. לחלקים נוספים של הפרק: חובות המאמינים (חלק זה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
