מעמד ירושלים

מעמד ירושלים (דצמבר 49)

אחד הנושאים שבהם פעלה הנהגת המדינה כדי להפגין את ריבונותה, היה הזכות לקבוע איזו עיר תהיה בירת המדינה.
בדצמבר 1949 קיבלה עצרת האו"ם, בהמשך להחלטת החלוקה, החלטה שבה נקבעה ירושלים כאזור נפרד הנתון לניהול בין-לאומי. גם מדינת ישראל וגם ממלכת עבר-הירדן התנגדו להחלטה זו.
ממשלת ישראל הגיבה להחלטה זו בהעברתם של ישיבות הכנסת ושל פעולות משרדי הממשלה לירושלים. בעקבות צעד זה תבעו מדינות ערב ממועצת הביטחון להטיל סנקציות על ישראל.
ב-1950 נעשה באו"ם ניסיון נוסף להגיע להחלטה מפורשת בדבר בינאום ירושלים, אך לא הושג בעצרת האו"ם הרוב הדרשו לכך. העצרת הסתפקה במינוי ועדה מטעם האו"ם לפיקוח על המקומות הקדושים.

תכנית להגנת ירושלים (ספטמבר 48)

"כעבור ארבעה חודשים, אחרי הקמת המדינה ובמהלך ההפוגה השנייה, קיבלה הממשלה הזמנית (יורשתה של מנהלת-העם) – בניגוד לדעתו של בן-גוריון – את הצעת ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, ליישם את החלטת האו"ם בדבר הפיכתה של ירושלים לעיר בינלאומית.
רק בדי-עמל עלה בידי בן-גוריון להפוך את "ההחלטה הטיפשית" (כהגדרתו) על-פיה בישיבה נוספת של הממשלה.
באותה ישיבת-ממשלה הציע בן-גוריון לחברי-הממשלה לאמץ את תכניות המטה הכללי בדבר התקדמות צה"ל עד הירדן וים המלח באזור ירושלים, כדי להרחיב את השליטה על סביבות ירושלים.
... גם דעת המטכ"ל היתה, שתכנית כזאת היא בת ביצוע וחשובה, וקל יהיה בכל מקרה לצאת למתקפה מאשר להיערך למגננה באותו אזור. הצעתו של בן-גוריון נפלה ברוב של 7 נגד 5. נגדו הצביעו שלושת שרי-מפלגתו, מפא"י. במשך שנים רבות אחר-כך נהג בן-גוריון לכנות את ההחלטה הזאת 'בכייה לדורות' ".

חיים וויצמן ומעמד ירושלים (דצמבר 48)

"חיים וייצמן נרתם גם למאבק הדיפלומטי שניהלה מדינת ישראל סביב שאלת מעמדה של ירושלים. החלטת האו"ם מנובמבר 1947 קבעה שהעיר תימצא תחת שלטון בינלאומי, אולם בסיום הקרבות התברר שישראל שולטת בפועל בחלק המערבי של העיר, ואילו עבר-הירדן שולטת בחלק המזרחי, ובכלל זה בעיר העתיקה. לאחר המצור והפצצות הלגיון העבר-ירדני התקשתה הממשלה למסור את השליטה בירושלים המערבית לגורמים בינלאומיים, וב-27 ביולי (1948) הכריזה עליה שטח כיבוש ישראלי, מתוך מגמה לתבוע את הכללתה בתחומה של מדינת ישראל. ב-1 בדצמבר קיים וייצמן ביקור רשמי בעיר, וקבע בנאומו כי לא יעלה על הדעת שירושלים, "מרכז תפארתנו הלאומית מימי קדם", תהיה מחוץ לשטחה של המדינה היהודית. כן הודיע שהממשלה לא תתנגד לכינון סדרים מיוחדים (כלומר בִּינְאוּם) בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים – שרובם היו ממילא בשליטתה של עבר-הירדן."

בביקורו בירושלים ב-1.12.48 אמר וייצמן בנאום:

"אין זה כלל ביכולתנו לשכוח את ירושלים, ואם זו הייתה אמת אז, על אחת כמה וכמה עתה: כי בשנה אחרונה זו כרתנו מחדש את בריתנו עם עירנו-אמנו העתיקה, בדם בנינו ובנותינו. נוסף לקשר ההיסטורי בינינו לבין ירושלים, נוסף לשרשרת הבלתי ניתקת של התיישבות יהודים בעיר זו, נוסף לעובדת היותנו רוב כאן – הרי גבורתכם העילאית בהגנה על ירושלים נותנת לנו את הזכות להכריז, כי ירושלים שלנו היא ושלנו תישאר...
כאשר אני אומר כי ירושלים שלנו היא, יודע אני ומרגיש היטב, כי לאחרים יש קשרים רוחניים לירושלים – קשרים שאנו מכבדים אותם. כאשר הגנתם על ירושלים בדמכם נגד הרס וחורבן, לא רק למען עמכם אתם עמדתם בשער, כי אם למען התרבות האנושית כולה ולמען כל אשר ירושלים תרמה לתרבות זו. לולא ההגנה רבת הגבורה הזו – מי יודע, מה היה נשאר מכל הערכים הלא-יהודיים בעיר זו? רצוננו כי הערכים הללו יישמרו שמירה מְעוּלָה, ואנחנו מקווים שייעשו סידורים מיוחדים בשביל העיר העתיקה על מקומותיה הקדושים."

ירושלים כבירה – דעות (אוגוסט 49)

"באוגוסט 1949, החלה השדולה הירושלמית ללחוץ על הממשלה לצאת בהכרזה פומבית על הפיכתה של ירושלים לבירה. שרת התנגד בתוקף להצעה, בבקשו להימנע מכל צעד הפגנתי, שעלול היה להמריץ דיון מחודש בעצרת-האו"ם על בינאום ירושלים. הוא אף גרס, כי אין היגיון בהפיכת עיר-גבול כירושלים לעיר-בירה. שוב ניצבה אותה שדולה ירושלמית יחד עם בן-גוריון נגד גישתו של שרת, כשבן-גוריון דוחה את הטענה, שצעד כזה ירגיז את הערבים, ומדגיש את חשיבותה של יצירת עובדות בירושלים, שהן אשר קבעו ויקבעו את עתידה של העיר ואת עתיד מדינת-ישראל.
תחזיותיו של שרת וציפיותיו נופצו אל מול החלטה על בינאום ירושלים בעצרת, ומרגע זה חל סחף עצום במעמדו בממשלה, והוא הותקף מכל עבר. את בקשתו להתפטר מן הממשלה לאחר החלטתה להעביר את מרכז השלטון לירושלים, בניגוד להחלטת העצרת, יש להבין גם על רקע זה. שרת הרגיש כמי שירד מנכסיו. אותה עצרת, שהייתה שיקול מרכזי במדיניותו חודשים ארוכים, לא פעלה בהתאם לציפיותיו".

© רוזנטל, ימימה. (1988). משה שרת ודוד בן גוריון מול הכרעות במדיניות חוץ וביטחון.
סקירה חודשית 10. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

ההנהגה על מעמד ירושלים (דצמבר 1949)

לאחר שהצליח להעביר בסיעת מפא"י החלטה על ירושלים כבירה (1949), רשם בן-גוריון ביומנו: "בשלוש השנים האחרונות הועמדתי לא פעם בפני הכרעות מרות וקשות, גם גורליות. איני יודע אם הועמדתי בפני הכרעה קשה יותר: להמרות (את פי) האו"ם, לעמוד בפני העולם הקתולי, הסובייטי, הערבי (...)". לקראת סוף השבוע הביאו לבן-גוריון מברק מאת משה שרת, אשר שהה כל העת בניו-יורק. שר החוץ לא היה שותף להחלטה להעביר את הכנסת לירושלים ושלל אותה. כשהחליטו מה שהחליטו בניגוד לדעתו – התפטר מתפקידו. "לא ראיתי מראש הַמִפְנֶה הבינלאומי החמור שחל בשאלת ירושלים", נימק במברקו לראש הממשלה, "הממשלה והמפלגות דחו הקו שלי לאחר ההכרעה בעצרת. במערכה הכבדה הצפויה לנו, חוששני שלא אוכל להגן ביעילות ובלב שלם על הקו שנקבע".
בן-גוריון הורה למסור לו כי "מְבַצְעֵי יום ה-14 במאי" – הוא יום הכרזת העצמאות – "אסור להם להיפרד". בתוך 42 שעות השיב שרת למנהיגו בשתי מִלים: "מקבל הדין".

מחלוקת שרת בן גוריון

ההתנגשויות בין השנים חודשו בתקופת הרגיעה, שבאה אחרי תום חתימת הסכמי שביתת הנשק. לקראת סוף שנת 1949 התנגד שרת באופן נמרץ לקביעת ירושלים לבירת ישראל. בנושא זה לא עלה מאבקו יפה. בן-גוריון השיג את מטרתו על-אף העובדה, כי שרת הגיש את התפטרותו כאמצעי לחץ. יחד עם זאת, גילה שרת עקביות בנקיטת עמדתו. עד שנת 1953 המשיך שרת לקיים את משרד החוץ בתל-אביב ולא התיר את העברתו לירושלים. המחלוקות בין שרת לבן-גוריון הגיעו לשיאן בשנים 1956-1953. בראשית התקופה נראה היה כאילו ישראל הגיעה למבוי סתום ביחסיה עם הערבים, למתיחות עם ארצות-הברית בקשר לכמה נושאים, [...] וכן התגברו חוסר היציבות והשקט הפנימיים. [...] בספטמבר 1953 התרחש ויכוח חריף סביב העובדות שבוצעו להטיית הירדן. שרת דרש להפסיק את העבודה לאור מחאות מדינות ערב, ארצות-הברית והאו"ם. סמוך לכך התנגד שרת באופן נמרץ, אך ללא הועיל, למינויים של פנחס לבון כשר-הביטחון ושל משה דיין כרמטכ"ל. שרת העריך נכונה כי מינוי כל אחד מהם לחוד וכן שילוב של שנים לא יביאו לתפקוד תקין. [...] כך, לדוגמא, התנגד שרת לפעולת קיביה, כיוון שהירדנים אותתו לישראל כי ישתדלו לעצור גם בכוח צבאי את הפדאיון ולמנוע את פעולותיהם.

© שפר, גבי (עורך). (1992). המאבק להקמת המדינה – אסופת מאמרים.
ירושלים: האוניברסיטה העברית. הוצאת המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש ליאונרד דיוויס.

העברת הכנסת לירושלים – דצמבר 49

ב-5 לדצמבר 1949 הודיע ד' בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר הבטחון מעל במת הכנסת כי:

"ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת-ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל."

העברת הממשלה לירושלים (1949)

‏‏

- מאת סופרנו בירושלים –

השר הראשון שעלה ירושלימה מאז הצהרת הממשלה אמש על העברת משרדיה ומושב הכנסת לירושלים – הוא ראש הממשלה, מר דוד בן-גוריון, שבשעות לפני-הצהרים היום יצא בלוית פמליה מצומצמת לבירה. בין הנלווים אל ראש הממשלה, מזכיר המדינה, מר ז. שרף. מר בן-גוריון יהיה אזרח הכבוד הראשון של ירושלים העברית. התואר ינתן לו בישיבה חגיגית של עירית ירושלים, היום אחה"צ, כאות הוקרה לאדם שהכריז קבל העולם על החזרת עטרת הבירה ליושנה.

ירושלים לב המדינה (1949)

הודעת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בכנסת ב- 5.12.1949:

בהכרזתנו על מדינת-ישראל המחודשת, מיום 14 למאי 1948, הצהרנו והתחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם, ש"מדינת-ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". בהתאם לכך הודיעה משלחתנו באו"מ, שמדינת-ישראל מתחייבת לכבד כל הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים והבניינים הדתיים בירושלים, מבטיחה חופש פולחן וגישה חפשית בלא כל הפליה לכל המקומות הקדושים והבניינים הדתיים שברשותה, מקיימת זכות הצליינים מכל האומות והדתות לבקר במקומות הקדושים במדינה וחופש תנועה לכוהני-הדת, והיא מסכימה שיקויים מצד או"ם פיקוח יעיל על המקומות הקדושים ועל הזכויות הקיימות, כפי שיוסכם בין או"מ ובין מדינת-ישראל.
יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת-ישראל – כשם שהיא חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב-לִבּה של מדינת-ישראל. אנו גאים על כך שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו"ם להבטיח סידורים אלה.

משה שרת על ירושלים כבירה (דצמבר 49)

בישיבת סיעת מפא"י אמר שרת בקשר למעמדה הבלתי מעורער של ישראל בירושלים:

"הייתה מהדורה קודמת, ששָׁמה העניין של בינאום הורד עד למינימום. ...
יתר על כן, בהקדמה למהדורה ההיא אמרו דברים מפורשים: התכנית הזאת איננה נערכת על יסוד של משטר בינלאומי, אלא על יסוד הנחה של ריבונות לאומית. היה ברור שהם חושבים על חלוקת הריבונות לישראל ולעבר-הירדן. והנה הייתה השאלה: 'מה הביא לידי החמרות אלה?' הגורם הראשון זה אנחנו בעצמנו, בזה שעוררנו את שאלת הבירה, והתחלנו לכתוב ולנאום ולדבר על ירושלים כבירת מדינת ישראל. ...
מדינת ישראל היא בירושלים, ולא חשוב הוא אם הכנסת נמצאת בה עכשיו אם לא... בכדי להילחם בבינאום, לא היה צריך להיזקק להעברה זו. הבינאום הוא בלאו הכי בלתי אפשרי, כי העובדה היא שאנו שולטים שליטה גמורה בירושלים, ועובדה זו היא הקובעת: ואין הבדל אם הכנסת היא בירושלים אם לא... מה החיפזון? מדוע עשו את ההעברה הזו בתנאים כה בלתי אנושיים... ועל-ידי כך גרמו לכך שפעולתם של משרדים אחדים היא משותקת... עלינו להתרגל לעובדה, שישנה מדינה הבנויה על תִלה, מדינה עם עיר בירה. אם מתקבלת החלטה שאינה לרצונה של מדינה מסוימת, הרי היא יכולה רק לא לשתף פעולה. אולם, אין צורך בהפגנות."