מחנות העולים והמעברות

דיור ותעסוקה לעולים (1951-1948)

"בארבע שנים, משנת 1948 עד שנת 1951, הגיעו לארץ שש מאות שמונים ושבעה אלף עולים וכך הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל.
אִכלוס הערים הערביות הנטושות בעשרות אלפי עולים בלבד לא סיפק את צורכי הדיור של העלייה הגדולה, והארץ נתמלאה בבתי עולים ומאוחר יותר במעברות... מוסדות המדינה דאגו לכל צורכיהם של השוכנים בבתי העולים, ואילו תושבי המעברות היו אזרחים רגילים לכל דבר שחיו על עבודתם, אם הייתה עבודה, ובאין עבודה הם היו יכולים להירשם בלשכות העבודה ולהימנות עם המובטלים.
ענפי המשק הקיימים לא היו מסוגלים לקלוט את כל העובדים החדשים, ומאחר שהממשלה חתרה לתעסוקה מלאה, היא הייתה מוכנה ליזום בעצמה פרויֶקטים להעסקתם, כגון ייעור או סלילת כבישים, 'עבודות יזומות' או "עבודות ציבוריות"... עולים רבים העדיפו עבודה בשכר על פני קבלת דמי אבטלה. זו הייתה גם מגמת הממשלה."

© אלכסנדר, א. (1992). עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל.
קריית שדה בוקר: המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

המעברה בפי תושביה (1952)

תיאור המעברה סקיה א' בפי יושביה, שהובא בדוח הוועדה הבין משרדית על מצב המעברות:

"מעברתנו אינה שונה ממזבלה, אך ורק יש הבדל יחיד ומיוחד והוא, שבאזורנו גרים בני אדם כמו שגרים בתל אביב ורמת גן. הניקיון אצלנו עזוב ומוזנח בכל מקום על יד כל אוהל ואוהל.
והמים הנשארים מתאספים יום-יום ומהווים תעלות-תעלות, אשר יש לציין שהם דומים לביצות אשר כוללים בתוכם את היתושים, אשר הם הגורם היחיד לפיזור חיידקי מחלת המלריה והטיפוס, אשר מאיימת על תושבי המעברה."

השיטפון הגדול (1949)

מרדכי נאור כותב על השיטפון בחורף של 1949

"בשבת לפני הצהריים, מועד לא מקובל לדיונים בדרג עליון, נעצרו זו אחר זו מכוניות צבאיות ואזרחיות לפני ביתו של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, בשדרות הקרן הקיימת בתל אביב.
מתוכן יצאו הרמטכ"ל י' ידין ויועציהם.
...ומשתתפי הפגישה יצאו איש-איש למילוי תפקידו בהדיפתו של האויב הגדול ביותר של ישראל באותה שעה – גנרל חורף... זו היתה הפעם השלישית בתוך שנתיים, שגלי קור ובעיקר שיטפונות פגעו במדינה הצעירה. מלחמת העצמאות הסתיימה בקיץ 1949, וכבר בסופה של אותה שנה גויס צה"ל למשימה "אזרחית" בתכלית: חילוץ רבבות מתושבי מחנות העולים שהגשמים העזים והרוחות שטפו את צריפיהם והפילו את אוהליהם. באותה שנה, 1949, הגיעו לישראל רבע מיליון עולים (כלל האוכלוסין בתחילת השנה היה כשמונה מאות אלף נפש). רוב העולים שוכנו באוהלים, ורק במקרה הטוב בצריפים או במבנים של מחנות צבא בריטיים נטושים."

פערים ומתיחות בחיים במעברות ומחנות העולים

התרחקות ילדי העולים מהמשפחות (1955-1950)

וכך מספר אלי עמיר בספרו "תרנגול כפרות" על הפער החברתי בין העולים לילידי הארץ בקיבוץ:

"באותו רגע ידעתי, אני, נורי, בנה של פהימה משם, שהורַי המחכים במעברה לשובי כדי שאעזור להם בפרנסתם, לא יבינו לעולם את עניין ההגשמה ולא יסלחו לי לעולם אם אפקיר אותם. ידעתי שהם לא ישלימו עם נטישתי את הדת – והם עדיין לא ידעו כמה הרחקתי לכת. ידעתי שהם רואים בקיבוצניקים אנשים משונים שעובדים בלי לקבל כסף. הרי אִמי אפילו מסרבת לבקר בקיבוץ, מאשימה את כל חברי הקיבוץ כאילו הם גזלו אותי ממנה. הורַי לא יבינו לעולם מדוע בקיבוץ הילדים גרים לחוד וההורים לחוד, מדוע המשפחה מפוצלת, מדוע הילדים קוראים להוריהם בשמותיהם הפרטיים כאילו אין להם שם משפחה..."

תחושת הנוער העולה (1955-1950)

וכך תיאר אלי עמיר, שהתחנך בחברת נוער בקיבוץ, את קשיי הנוער העולה בספרו תרנגול כפרות:

"נוריק, אני מאמינה בך, בכם. חשוֹב על דבר אחד: ההגשמה היא פסגת החינוך התנועתי, היא הגדולה בשאיפות. יהיה זה כישלון אישי שלי אם אחרי כל המאמצים שהשקענו בכם תתפזר חברת 'דקל' סתם כך ותיבלע בתוך המעברות. הקיבוץ וההתיישבות הם התשובה היחידה למעברות, התשובה האמִיתִית. גם אם יוצאי המעברות יהיו רוב ויחיו חיים של מעברות הם יישארו שוליים. האלטרנטיבה היא יצירה עצמית והגשמה אישית."
"אנחנו באנו מעולם אחר," אמרתי.
"העולם שלי היום גם הוא אחר מהעולם שצמחתי בתוכו."
"אולי," גִמגמתי. "אבל..."
"נוריק, למענכם ולמען הארץ הזאת אסור שחברת נוער יוצאת עיראק לא תוכל לעשות מה שעשו חברות נוער מגרמניה, מבולגריה ומרומניה. כישלון שלכם יוכיח שה'אזוריים' צדקו כל שלוש השנים האלה. אתה רוצה שהם ינצחו בוויכוח? חשוֹב על מה שאני אומרת לך. עוד נשוחח."
ריבונו של עולם, מה היא רוצה ממני? שאלתי את עצמי כשיצאתי מחדרה.
לא נולדתי נסיכה כמוה ולא נסיך כמוהם... הוותק, הביטחון העצמי.
הם ינצחו בוויכוח? אז מה? אז אנחנו לא דומים לצברים החמודים שהטעימונו את טעם קוציהם המורעלים."

הפגנה במעברות (אוקטובר 1952)

ידיעה בעתונות המבטאת את המתח החברתי שהיה קיים במעברות:

היווצרות פערים חברתיים (1955-1950)

"מרבית המעברות הוקמו דווקא במרכז הארץ, בשולי מקומות יישוב קיימים, הן היוו מעין עולם בפני עצמו, מבודד מבחינה גאוגרפית ומבחינה חברתית. הקשר העיקרי עם החברה הוותיקה היה בחיפוש עבודה ביישובים הקיימים, כשהמעברה מספקת בעיקר כוח עבודה זול... ובהזדקקות למוסדות ציבור, למשרדי ממשלה, למפלגות, לסוכנות היהודית ולהסתדרות הכללית...
המעברות הפכו לשוליים של היישובים הקיימים. יושביהן היו תלויים בהם בעבודה ובשירותים, פסיבים בניהול חייהם הציבוריים והפוליטיים ומבודדים חברתית למרות המרחק הגאוגרפי הקטן שבין המעברה לבין היישוב הוותיק. המעברות אוכלסו על ידי עולים, אשר נזקקו לפתרון דיור מטעם מוסדות המדינה, ואלה היו יוצאי אירופה ויוצאי אסיה ואפריקה כאחד.
ואולם לאחר כשנה נהפכו המעברות לריכוז כמעט בלעדי של עלייה מזרחית. העולים מאירופה הצליחו לצאת במהירות גדולה בהרבה מזו של העולים המזרחים – הודות למעט האמצעים שהיו בידיהם, לרמת תעסוקה גבוהה בהרבה מזו של העולים מארצות המזרח ולקשרים הנרחבים יותר שהיו להם עם האוכלוסייה הוותיקה ועם המוסדות האחראים למתן שירותים והקצאת משאבים."

קראו עוד:

עליה וקליטה - קיבוץ גלויות
עלית יהודי תימן – "על כנפי נשרים" / "מרבד הקסמים"
מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק
העליה ממזרח אירופה
העליה מצפון אפריקה
מחנות העולים והמעברות (פריט זה)
התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
החינוך בישראל הצעירה