מעבר מממשל צבאי לממשל אזרחי

בימים שלאחר המלחמה קיוו רבים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ-ישראל שהצהרת בלפור והכיבוש הבריטי יביאו לעלייה יהודית גדולה לארץ-ישראל ולהקמת "בית לאומי". אולם התקוות האלו הלכו ודעכו כל עוד נמשך השלטון הצבאי הבריטי בארץ-ישראל, שיחסו לציונות ולתביעותיה המדיניות והיישוביות היה עוין, וכל עוד היה היישוב היהודי בארץ שרוי במשבר קשה עקב שנות המלחמה הממושכות.
ואולם באביב 1920 החל להסתמן שינוי של ממש. המועצה העליונה של בעלות הברית, שהתכנסה באפריל בסן רמו, החליטה להוציא אל הפועל את החלטת ועידת השלום בוורסאי ולמסור את הנהלת ארץ-ישראל, בתור מנדט, לבריטניה הגדולה, תוך ציון מפורש של מחויבות הבריטים להצהרת בלפור שנכללה במבוא לכתב המנדט.
נחת הרוח בתנועה הציונית מן ההחלטות האלו אף גברה משהחליטו קברניטי המדיניות בבריטניה שלא להמתין לאישרור המנדט במליאת חבר הלאומים, ולהחליף בהקדם את הממשל הצבאי בארץ-ישראל בממשל אזרחי. ממשלת בריטניה החליטה להעמיד בראש הממשל האזרחי את הרברט סמואל - מדינאי יהודי בריטי, תומך נלהב בהצהרת בלפור. ב-10 ביוני 1920 נכנס סמואל לתפקידו בתור הנציב העליון הראשון ופרק חדש נפתח בתולדות היישוב והתנועה הציונית.

ימים מעטים אחרי הפרעות חלו שינויים שהביאו לביטול הממשל הצבאי העוין ולשיפור ניכר במעמדה של התנועה הציונית בארץ-ישראל. וייצמן נקרא לצאת לוועידת סאן רמו, שבה העניקה מועצת בעלות-הברית לבריטניה את המנדט על ארץ-ישראל. במבוא לכתב המנדט נכללו עיקרי הצהרת בלפור. וייצמן פגש שם גם את לויד ג'ורג' ואת בלפור, שהבטיחו לו כי הממשל הצבאי יוחלף בשלטון אזרחי והרברט סמואל יתמנה כנציב העליון הראשון של ממשלת
בריטניה בארץ-ישראל. בזכרונותיו סיפר וייצמן שלויד ג'ורג' אמר באותו מעמד, כי ניתנה להם הזדמנות גדולה ועליהם להראות שהם יכולים להשתמש בה כראוי.

 

מוסדות היישוב היהודי

בראשית אוקטובר 1920 נתן הרברט סמואל את הרשות לכינוסה של אספת הנבחרים, וב7- באוקטובר התכנסה האספה הראשונה בירושלים במעמד רב רושם. בדיונים שנמשכו שלושה ימים קבעה האספה את דפוסי ההתארגנות של מוסדות היישוב, מוסדות שיישארו
במתכונתם זו במשך כל תקופת המנדט.ההתארגנות הזאת כללה את "אספת הנבחרים", מעין פרלמנט נבחר בידי כלל הציבור היהודי,
"מליאת הוועד הלאומי" ששימשה הנהלה מורחבת של היישוב והורכבה מנציגי הגופים המיוצגים באספת הנבחרים, ו"הנהלת הוועד הלאומי" ששימשה מעין קבינט וגוף אקזקוטיבי. באספת הנבחרים הראשונה בלבד נקבעה גם נשיאות מצומצמת לוועד הלאומי בת שלושה חברים. המוסדות האלו, בתור הגופים הנבחרים של היישוב היהודי, היו בעיני עצמם הנציגות האמיתית והיחידה שלו, כפי שקבעה אספת הנבחרים, כשהכריזה על עצמה: "המוסד העליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ-ישראל ובאת-כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". בן-צבי נבחר להנהלת הוועד הלאומי ולסגן יושב-הראש, וזמן קצר לאחר מכן נתמנה, לצדם של דוד ילין והד"ר יעקב טהון, לנשיאות הוועד הלאומי. נטייתו להתרכז בפעילותם של המוסדות היישוביים הייתה המשך טבעי לתביעותיו להציב במרכז העשייה הציונית את היישוב בארץ-ישראל ומוסדותיו.

 

המועצה המייעצת

יום לפני כינוס אספת הנבחרים השתתף בן-צבי בישיבת "המועצה המייעצת" שמינה הנציב העליון. במועצה הזאת היו עשרים ואחד חברים ובכללם, לצד הנציב עצמו, עשרה פקידים מן המחלקות השונות בממשל, ועשרה נציגי ציבור – ארבעה מוסלמים, שלושה נוצרים ושלושה יהודים. סמכויותיה היו מצומצמות מאוד והוגבלו לתחום הייעוץ בנושאי חקיקה ומנהל, אך חשיבותה התבטאה בהיותה מוסד שלטוני ראשון שכלל את נציגי השלטון והעדות השונות גם יחד. בן-צבי מונה למועצה בידי הנציב העליון, בתור אחד משלושת הנציגים היהודים
ובא-כוחה של תנועת הפועלים בארץ-ישראל. השתתפותו במוסד שאינו נבחר, שמינתה ממשלה קולוניאלית, לוותה בספקות שכרסמו בו ובחבריו לתנועת הפועלים. יחסם אל ממשלת המנדט היה מסויג ואמביוולנטי - מצד אחד הכירו בצורך לשתף פעולה עם הממשלה כדי להיות מעורבים בקביעת גורלו של היישוב, ומן הצד האחר הייתה להם הסתייגות עקרונית מניהול מגעים עם שליחיה של מעצמה אימפריאליסטית-קולוניאליסטית. בוויכוחים שהיו ב"אחדות העבודה" בעניין הזה תמך בן-צבי בהשתתפות במועצה ועמדתו התקבלה בסופו של דבר גם בידי רוב חבריו. לתמיכתו בהשתתפות במועצה הייתה סיבה נוספת; הוא גרס כי לבניין הארץ יש שלושה שותפים - העם היהודי
ומוסדותיו הציוניים, היישוב היהודי בארץ ומוסדותיו והשותף השלישי - "העם היושב בארץ הזאת לכל חלקיו, עדותיו ומעמדיו", כלומר התושבים הערבים. המועצה המייעצת (הארץ-ישראלית) מהווה את חוליית הקשר אל השותף השלישי ההכרחי הזה, בהיותה "המוסד היחידי שבו נפגשים באי-כוח של האומות, השבטים והאלמנטים השונים העתידים ליצור את עם הארץ של מדינתנו העתידה..." כך כתב במאמר ב"קונטרס" שבו הציע להשתתף, למרות הכל, במועצה הזאת.
השתתפותו של בן-צבי בבניית הבסיס הארגוני של היישוב הסבה לו קורת רוח רבה. הוא ראה בה את תחילת הדרך להקמת מדינה עברית: "זוהי הפעם הראשונה ששליחי עם ישראל מארץ-ישראל מתאספים בגלוי להניח יסוד לאוטונומיה שלנו בארץ אבותינו",
מכתב לרחל רעייתו על ההכנות לכינוס אספת הנבחרים. במכתב אחר שיתף אותה בחוויותיו ובהתרשמותו מכינוס המועצה הארץ-ישראלית (תעודה מס' 32 - ראה בספר).