בקיץ 1945, עם תום מלחמת העולם נגד הנאצים, החל מאבקם של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי בשלטון המאנדאט הבריטי בארץ-ישראל. מאבק זה נמשך עד לראשיתה של מלחמת העצמאות בסוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 והיה שונה באופיו ובמגמותיו מן המלחמה הכוללת שהחלה אחרי שנתקבלה החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. המאבק התנהל בארבעה אפיקים, אשר היו מקבילים זה לזה ועם זאת משולבים זה בזה:

העפלה, התיישבות, מאבק ודיפלומאטיה

אפיק המאבק הראשון היה ארגונה של "תנועת הבריחה" של שארית הפליטה באירופה המשוחררת (נתונה לשלטון הצבאי של בעלות הברית) וההעפלה הבלתי לגאלית מאירופה, בנתיבי הים התיכון, אל חופי ארץ-ישראל. תנועת בריחה והעפלה התנהלה גם בדרך היבשה מארצות ערב - בעיקר מסוריה, מלבנון ומעיראק. אפיק המאבק השני היה ההתיישבות הלגאלית ובעיקר ההתיישבות הבלתי לגאלית. במהלכו נרכשו קרקעות באותם אזורים של ארץ-ישראל שנסגרו להתיישבות יהודית על-פי חוק הקרקעות המאנדאטורי ("הספר הלבן") מ-1940. התארגנו גרעיני התיישבות של תנועות הנוער החלוציות, הוקמה- תשתית הדרכים, קווי המים והחשמל אל אתרי ההתיישבות ואורגנה העלאת היישובים על הקרקע. אפיק המאבק השלישי היה פעולות הלחימה בנשק נגד השלטון הבריטי: אלו שהתנהלו בהתאם לדוקטרינת "המאבק הצמוד", שגרסה פגיעה רק ביעדים בריטיים הקשורים בלחימה נגד ההעפלה ונגד ההתיישבות, וגם אלו שהתנהלו בהתאם לדוקטרינת "המאבק הרצוף", שגרסה מאבק צבאי מקיף, שתכליתו לפגוע גם ביעדים ובמבצעים בריטיים שאינם קשורים ישירות בחסימת ההעפלה ובמניעת ההתיישבות. שתי הגישות דגלו בפעילות צבאית בשיטות של מלחמה זעירה תוך הקפדה על "טוהר הנשק" והימנעות משפיכות דמים מיותרת. לאורך אותה תקופה המשיכו שני ארגוני המחתרת - האצ"ל והלח"י, שלא קיבלו את מרות המוסדות הנבחרים - בפעולות הטרדה וחבלה נגד מטרות בריטיות שונות, פעולות שהיו מונחות על-ידי התפיסה כי רק מאבק מתמיד כזה יביא ליציאת הבריטים מארץ-ישראל ולכינון מדינה יהודית בארץ-ישראל המערבית כולה. זמן קצר פעלו ה"הגנה", האצ"ל והלח"י במשותף במסגרת "תנועת המרי העברית" (אוקטובר 1945-יולי 1946), אך לאחר "השבת השחורה" והפיצוץ במלון "המלך דוד" נפסק שיתוף הפעולה ושני ארגוני המחתרת פעלו באופן עצמאי. אפיק המאבק הרביעי היה הפעילות ההסברתית והדיפלומאטית ברחבי העולם ובארץ-ישראל, פעילות שנועדה לשכנע ממשלות, מנהיגים פוליטיים ואת דעת הקהל בצדקת מאבקה ועמדותיה של הציונות ביחס לארץ-ישראל נוכח השואה שפקדה את העם היהודי באירופה במלחמת-העולם השנייה.

אפיקים מרכזיים ואפיקים משניים

ההעפלה וההתיישבות היו שני האפיקים הראשיים של המאבק הציוני בבריטים, גם משום ששתי אלו נתפסו כדרכים המרכזיות להגשמת הציונות באותה עת - העלאת יהודים אל ארץ-ישראל ועשייתם לחלק מהאומה היהודית המתחדשת - וגם משום שמלכתחילה היה ברור למנהיגות הציונית, שהיישוב היהודי בארץ-ישראל, ולו גם בתמיכת התנועה הציונית כולה, לא יוכל לנהל מאבק חמוש כולל בצבא, בצי ובחיל האוויר הבריטיים בארץ-ישראל, במזרח התיכון ובים התיכון, במלחמה שמגמתה לכפות על הבריטים לצאת את הארץ או לגרשם ממנה. למנהיגות הציונית היה ברור, שארגון ה"הגנה" יוכל, לכל היותר, להפעיל לוחמה זעירה נגד הבריטים, להציק להם ולהטרידם. היה ברור שמרחב הפעולה הצבאית יהיה מוגבל אפילו יתקיימו תיאום ושיתוף פעולה בין ה"הגנה" ובין שני הארגונים ה"פורשים" - האצ"ל והלח"י - שיכולתם הצבאית, בין סוף אוקטובר 1945 לראשית יולי 1946, היתה מצומצמת ונפלה בהרבה מזו של ה"הגנה". שיתוף פעולה כזה אכן התקיים, כאמור, במשך שמונה חודשים - אוקטובר 1945-יולי 1946. הפעילות המזוינת נועדה, בעיקרו של דבר, להוסיף מימד אקטיבי למאבק הכולל בבריטים, להפנות את תשומת לבה של דעת הקהל בעולם כולו, ובבריטניה בפרט, אל מצוקתם הלאומית של היהודים ולהניע אותה לתמוך בפתרון הציוני, הפתרון היחידי האפשרי של "שאלת היהודים".

קראו עוד:

חלק א': ארבעה אפיקי המאבק בבריטניה מקיץ 1945 (פריט זה)
חלק ב': מעבר למלחמה בפולשים ערביים סדירים
חלק ג': השלבים העיקריים של מלחמת העצמאות