| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
חורבן בית שני הביא לידי התערערות החברה היהודית בארץ-ישראל - התערערות, שבאה לידי ביטוי בדברי תנאים המתארים את השינויים שהתחוללו אותה עת:
חכמים מתאוננים על תופעה של מעין ירידה בדרגה של שכבות החברה השונות ומקוננים על חורבן הבית שהביא לידי החלשתם של אלו שהצטיינו בעבר במעשיהם הטובים בתחום החברתי ולעליית כוחם של התקיפים והצעקנים. אין, כמובן, לקבל דברים אלה כפשוטם; ודאי לא כך היה המצב לאורך ימים, ויוכיחו מעמדם וסגולותיהם של בעלי המימרות עצמם. אולם ברור, כי הימים שלאחר החורבן ממש היו, כדרך כל תקופה הבאה בעקבות מאורעות טראומאטיים, ימים של משבר ומבוכה, של ערעור יסודות החברה ושל התגברות כוחם של יסודות שליליים, המיטיבים לדעת כיצד להפיק תועלת מעתות מצוקה.
שינוי בעל השלכות מרחיקות לכת, שחל בחברה היהודית לאחר החורבן והותיר רישומו לאורך זמן, היתה היעלמותן של מפלגות וכתות שונות. ימי בית שני, בעיקר בסופם, נתייחדו בריבוין של כתות ובהתפצלותה של החברה - מפלגות הפרושים והצדוקים; קנאים וסיקריים לעומת רודפי השלום; הכתות הבדלניות, כדוגמת האיסיים וכת מדבר יהודה; הנוצרים הראשונים, שראו עצמם, ואף נחשבו בעיני השאר, יהודים לכל דבר; הכתות הגנוסטיות. ואף בתוך זרמים מסוימים רווחו תת-זרמים, כגון, בית שמיי ובית הילל בקרב הפרושים-החכמים. אולם אחר החורבן אין שומעים עוד דבר על רובן של מפלגות וכתות אלה, ואילו כתות אחדות מצאו מקומן מחוץ לעם ישראל. כך אירע בין מחמת תוצאותיה של מלחמת החורבן (והיעלמותם של צדוקים, קנאים וסיקריים, איסיים וכת מדבר יהודה), בין על שום שבעקבות חורבן הבית באה ההנהגה היהודית לכלל מסקנה, שאיחוד לאומי-חברתי-רעיוני הוא תנאי הכרחי להיחלץ מהמשבר שגרם לחורבן. על רקע זה יש להבין את הקביעה, שהלכה ונתגבשה בתקופת יבנה, כי במחלוקות בין בית הילל לבין בית שמיי, חוץ מכמה מקרים יוצאים מן הכלל, תוכרע הלכה אחידה כבית הילל. המגמות החברתיות האלו של מוסדות ההנהגה ביבנה משתלבות בכלל מפעלם, שבא למלא אותו החלל, שנפער עם חורבן הבית, כדי לשמר את רציפות קיומם של החיים היהודיים הלאומיים גם בלא ירושלים ובהעדר המקדש.
לאחר חורבן הבית השתנתה המערכת הערכית של היהדות. במקומם של קרבנות, דיני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, שעמדו במרכז החיים היהודיים בימי בית שני, באו לימוד התורה, בית הכנסת לתפקידיו השונים ותפילת הקבע. דיני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות לא פקעו לאחר החורבן, כשם שלימוד התורה, בית הכנסת והתפילה היו קיימים אף בפני הבית. יש לראות את השוני במשמעות שנודעה ליסודות אלו בתקופות השונות. במקביל להפיכתו של תלמוד תורה לערך המרכזי של עם ישראל, עלה כוחם של תלמידי החכמים, שמחוגיהם באה מכאן ואילך ההנהגה העצמית. תהליך זה הטביע את רושמו בריבוד החברתי, שכן שכבת החכמים עמדה מעתה בראש סולם המעמדות החברתי.
תהליך זה יצר סתירה פנימית בעולמם של חכמים. מצד אחד נטתה הנהגת החכמים להתגבש למעין מעמד סגור, בעל זכויות יתר, ומצד שני ביקשו החכמים עצמם לשמור על עממיותם, כדי להפיץ את התורה בכל שכבות העם, ולקרבן לעיסוק בה. נטייתם של החכמים ליהפך לשכבת עילית באה לידי ביטוי במקור הבא: "כך תלמידי חכמים ניכרים בהלוכם ובדבורם ובעטפתם בשוק" (ספרי דברים, שמג). נטייה זו ניכרת לא רק בגינונים חיצוניים בלבד. אלא גם בזכויות יתר שהוענקו לתלמידי חכמים, כגון מתן פטור לתלמידי חכמים ממסים שונים של השלטון. העדות הברורה ביותר לזכויות יתר באה לידי ביטוי בהענקתן לבני חכמים, אף אם הם עצמם אינם תלמידי חכמים. כגון:
מקור זה, מסוף המאה השלישית, משרטט סולם מעמדות, שבו בני חכמים תופסים מקום בראש לפני ראשי בתי כנסיות. לבני חכמים היו סיכויים רבים-לרשת את מקום אבותיהם בתורה ובמעמד. בתלמוד מסופר מעשה בבנו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אשר "כל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה" (בבלי, בבא מציעא פה ע"א). למרות התנהגות פרוצה זו שלו, העניק לו רבי יהודה הנשיא מינוי (סמיכה) והלבישו באיצטלה של חכמים, ורק לאחר מכן שלחו בעל כורחו ללמוד תורה.
ההצטרפות למעמד החכמים היתה מותנית אפוא לא רק בכשרונותיו ובתכונותיו של המועמד, אלא גם באמות מידה נוספות, שהייחוס תפס בהן מקום חשוב. תהליך הברירה בין המועמדים משתקף במחלוקת הבאה שבין בית שמיי לבין בית הילל:
יש סבורים, כי הדברים רק יוחסו לבית שמיי ולבית הילל, ובעצם הם מאוחרים יותר. מכל מקום, מצוי בהם פרייה של התלבטות ממושכת, שהתקיימה גם לאחר החורבן. אופייני הדבר, כי רבן גמליאל, שהיה הוא גופו בן לשושלת הילל, הלך בדרכם של בית שמיי והטיל על "שומר פתח" לבדוק את הוצאתה לפועל של ברירת המועמדים לכניסה לבית הוועד. אופייני לא פחות, כי בשעה שחכמים הדיחו את רבן גמליאל, ביטלו את משרת שומר הפתח, אולם כאשר תרו אחר מועמד למלא את מקומו של רבן גמליאל השתמשו באותן אמות מידה, שכללו לא רק חכמה, אלא גם ייחוס ומעמד כלכלי.
בצדה של המגמה להסתגרות מצויה היתה בקרב חכמים גם מגמה הפוכה לעממיות ושוויוניות. בניגוד להתגדרותם של תלמידי חכמים בהילוכם, בדיבורם ובבגדיהם, קובע רבי עקיבה כי "כל ישראל ראוין לאותה איצטלא" (בבלי, בבא מציעא קיג ע"ב). מימרה, המיוחסת לתקופת יבנה (יש גם המאחרים אותה יותר), משווה בין מעמד החכמים למעמד המפרנסים (בבלי, ברכות יז ע"א). ברקעה של מימרה זו משתקפת התופעה של חכמים המתנשאים בזכות היותם מלומדים בתורה, אלא שדעתם של חכמי יבנה לא היתה נוחה מהם, והם הטיפו לשוויון בין מי שיכול להקדיש מרבית עתותיו ללימוד התורה לבין מי שאינו יכול להתפנות לכך אלא מעט. המקור מדגים את הדעה המובעת בו במובאה מתוך משנת מנחות (יג יא). הקובעת כי המעלה קרבן מנחה מרובה שווה לפני המקום למעלה קרבן מועט ובלבד שיכוון לבו לשמים. יש בכך משום הארה נוספת לעובדה, שצוינה לעיל, שאחרי חורבן הבית תפס לימוד התורה את מקומם של הקרבנות במקדש. השוויוניות מצאה את ביטויה גם בהלכה. המשנה הבאה עוסקת בשאלה מה גובהם של דמי הבושת שאדם צריך לשלם - בצד התשלומים האחרים של נזק, צער, ריפוי ושבת - במקרה שהזיק את חברו:
הבעיה שמשנה זו עוסקת בה היא האם יש תלות בין גובה דמי הבושת לבין מעמדו של הנפגע. התנא הראשון, המוסר שורה של תעריפים לגבי דמי בושת במקרים שונים, מברר, כי רק במקרה שהנפגע הוא אדם מכובד יש להשית על המבייש תעריפים אלה במלואם. לעומת זאת רבי עקיבה סבור. כי כל אדם מישראל זכאי לדמי בושת מרביים, שכן רואים אותו מכובד ועשיר. ייתכן, שאין זה מקרה, שרבי עקיבה הוא המדגיש את השוויון של כל אדם מישראל ונלחם בגילויי התנשאות של חכמים, יותר מכל חכם אחר מבני דורו. מצד אחד נובעת, מן הסתם, גישה זו מן העובדה שמוצאו של רבי עקיבה עצמו מעמי הארץ ומהצטרפותו לקהל החכמים בגיל מאוחר. מצד שני יש בכך המשך למגמתם של חכמי יבנה ללכד את העם - מגמה, שהיתה חשובה לרבי עקיבה במיוחד בשל התפקיד שמילא בהנהגת מרד בן כוסבה. דומה, שהשתתפותם של המוני העם במרד בן כוסבה נבעה גם מאי התנשאותם של החכמים המנהיגים את העם ומתחושת השוויון המרבית שיכול היה לחוש כל אדם מישראל. קראו עוד: החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים (פריט זה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
