המלך מנסה לברוח מצרפת

בשלב הראשון של המהפכה, המלך לואי ה-16 שיתף פעולה עם האספה הלאומית, אך גם שאף להחזיר לצרפת את המלוכה האבסולוטית על כל סמכויותיה. בינתיים נאספו באירופה כוחות צבא רבים שאיימו על צרפת במלחמה. בין הכוחות היו צבאותיהן של מדינות חזקות כמו פרוסיה ואוסטריה, ששליטיהן חשו היטב כי ההתקוממות בצרפת מאיימת גם על מעמדם בארצותיהם. אליהם הצטרפו אצילים שוללי המהפכה, שנמלטו מצרפת בראשית המאורעות המהפכניים. לואי ה-16 ידע היטב על ההתארגנות הזאת, וככל הנראה ביקש להצטרף לכוחות של מתנגדי המהפכה. ב-20 ביוני 1791, באישון לילה, התחמק המלך עם בני משפחתו מארמון טולרי ועשה את דרכו מזרחה במרכבה עם וילונות אטומים. ואולם, כעבור שעות אחדות של נסיעה זוהה על ידי איכרים בכפר קטן בקרבת העיר וארן. מרכבתו הוקפה בהמונים זועמים והובלה תחת משמר בחזרה לפריס. המלך הושם במעצר בית בארמון טולרי.

האספה הלאומית הועמדה במבוכה רבה עקב בריחת המלך, והחליטה לפרסם הודעה שלפיה "המלך ומשפחתו נחטפו בניגוד לרצונם" אך ניצלו והוחזרו לבירה. הסבר זה לא שכנע איש. הכול ידעו כי המלך ניסה לברוח. ניסיון הבריחה של המלך העיד כי השותפות בין המלך לבין האספה הלאומית נכשלה.

גיבוש קבוצות קיצוניות באספה הלאומית

באספה הלאומית נוצרו קבוצות, מעין מפלגות, והן ישבו במקומות קבועים באולם האספה. משמאלו של היושב-ראש ישבו תומכי המהפכה הקיצוניים ביותר, שדרשו לבטל את המלוכה בצרפת ולהקים רפובליקה המבוססת על שוויון זכויות מוחלט בין האזרחים. מימינו ישבו הנציגים השמרנים והמתונים, שביקשו להגיע לפשרה עם המלוכה. חלוקת מושבים כזאת היא הבסיס לשימוש בביטויים "שמאל" ו"ימין" בפוליטיקה בימינו.

לאחר פרשת בריחתו של המלך התגבשה קבוצה קיצונית עוד יותר באספה הלאומית מן השמאל. אנשיה כונו יעקובינים (על שם המקום שבו נהגו להתכנס: במנזר הקדוש הנוצרי יעקב). הם טענו שהמלך בוגד וכי יש להפוך את צרפת לרפובליקה. רבים מתושבי פריס תמכו בהם.

קבוצה קיצונית אחרת התבלטה באספה הלאומית בשאלת המלחמה שמחוץ לצרפת. חבריה כונו ז'ירונדינים על שם מחוז המוצא של מרבית אנשיה. באספה הלאומית נשמעו קולות בעד ונגד מלחמה. רבים טענו כי אין להפריז באיום החיצוני, וכי קודם כל יש לחזק את הישגי המהפכה בצרפת עצמה. ואולם, הז'ירונדינים תבעו לצאת למלחמה נגד המשטרים האבסולוטיים בארצות אירופה, בטענה כי צרפת צריכה להפיץ את רעיונות המהפכה באירופה כולה.

צרפת מכריזה מלחמה על אוסטריה

בעקבות נסיון הבריחה של לואי ה-16, הצהירו מלך פרוסיה וקיסר אוסטריה, כי הם רואים את המצב שבו שרוי מלך צרפת כעניין הנוגע לכל שליטי אירופה. המלכים איימו כי יפעלו בכל הדרכים כדי לסייע למלך צרפת והכינו לכך את צבאותיהם. בגלל החשש המתמיד מפני התקפה מצד פרוסיה ואוסטריה – חשש שהתעצם עם חיזוק הברית בין שתי המדינות - הכריזה צרפת באופן רשמי מלחמה על אוסטריה (אפריל 1792). הז'ירונדינים תמכו בצעד זה. בצווים שפרסמה האספה הלאומית הוכרז על גיוס כללי של כל האזרחים המסוגלים לשאת נשק. הקריאה לגיוס לוותה בססמה "אזרחים, המולדת בסכנה!" הייתה זו הפעם הראשונה שהונהג גיוס חובה כללי לצבא לאומי. המוני מגויסים זרמו לפריס בדרכם לחזית. יחידה אחת, מאזור העיר מרסיי, שרה שיר צבאי חדש, המרסייז, הקורא להפלת העריצות ולמוות לאויבי צרפת. שיר זה נעשה תוך זמן קצר ההמנון של צרפת.

המהפכנים מוציאים את המלך להורג

המלחמה בין צרפת המהפכנית לבין המדינות המלוכניות של המשטר הישן באירופה הגבירה את האלימות ואי-היציבות שאפיינו את צרפת מאז 1789. בפריס הוקמה עירייה מהפכנית קיצונית והיא כונתה קומונה. ההמונים תומכי השלטון העירוני החדש הסתערו ב-10 באוגוסט על ארמון טולרי ואסרו את בני משפחת המלוכה. הקומונה ביטלה את חוקת 1791 וייסדה מוסד מחוקק חדש: קונוונט. ברחבי העיר השתוללה האלימות.

כאשר התכנס הקונוונט לישיבתו הראשונה הוא הכריז על ביטול המלוכה ועל הקמת רפובליקה. הקונוונט גם ביטל את ספירת השנים הנוצרית וקבע ספירה חדשה של השנים. לוח השנה החדש קבע כי יום הולדתה של הרפובליקה יהיה היום הראשון של השנה הראשונה. נקבעו חודשים חדשים בני 30 יום כל אחד. שינוי זה בספירת השנים לא החזיק מעמד אחרי תקופת המהפכה ובוטל בשנת 1806.

כעבור חודשים אחדים העמיד הקונוונט את לואי ה-16 למשפט בעוון בגידה, לאחר שהתברר כי המלך המשיך לקיים קשרים עם אויבי המהפכה - מלכי אירופה והאצילים שברחו מצרפת. ב-15 בינואר 1793 החליט הקונוונט פה אחד כי המלך אשם, ולמחרת הצביעו בעד הוצאתו המיידית להורג 361 נציגים מבין 721 הנוכחים. ברוב של קול אחד בלבד הוצא המלך להורג בגיליוטינה ב-21 בינואר. כמה חודשים אחר כך הוצאה להורג גם המלכה, מארי אנטואנט.

שלטון באמצעות טרור

לאחר שהקונוונט הכריז מלחמה גם על אנגליה וספרד (פברואר 1793), היו רוב מדינות אירופה נתונות במלחמה נגד צרפת המהפכנית. המצב בכל החזיתות היה גרוע. הממשלה הכריזה שוב על גיוס כללי והצליחה לגייס כ-800 אלף איש.

נוסף על איום המלחמה הוחמר מאוד המצב הכלכלי: מחיר הלחם עלה, ערך הכסף ירד וההמונים הסתובבו בחוצות פריס ובערים אחרות במצב של תסיסה מתמדת. כמו כן היו אזורים בצרפת שלא קיבלו כלל את סמכות השלטון החדש ומרדו בו.

במצב חירום זה גובשה הנהגה מצומצמת מבין חברי הקונוונט, בראשות מקסימיליאן רובספייר. רובספייר סבר כי שלטון הטרור הכרחי להשגת מטרות המהפכה ולמאבק באויבי המהפכה בצרפת ובאויביה במדינות אחרות באירופה. עם עמיתיו דנטון, סן-ז'יסט ואישים אחרים היה למנהיג המהפכה. לאחר חיסול המלוכה, ביקש רובספייר להשיג את השוויון והחירות שהבטיחה המהפכה.

הקונוונט העניק סמכויות רבות להנהגה המצומצמת, שנקראה הוועדה לשלום הציבור. הוועדה הוסמכה לפעול לדיכוי מתנגדי המהפכה, להשיג אחדות בעם ולהשליט סדר במדינה. היא נקטה אמצעים שונים להשגת המטרות האלה, אך הבולט (והמפורסם) שבהם הוא הצהרתה המפורשת על מדיניות של טרור, ובמסגרתה חיסול של אויבי המהפכה על סמך החשד הקל ביותר ואף כתוצאה מהלשנה. מי שנחשד בעוינות למהפכה הובל לבית דין מהפכני ופסק דינו היה זיכוי או מוות. מי שדינו נחרץ למות הובל מיד, ללא זכות ערעור, להוצאה להורג בגיליוטינה. הגיליוטינה נעשתה סמלו המובהק של משטר זה, אם כי רבים הוצאו להורג לאו דווקא בעריפת ראשם אלא בטביעה ובחניקה. במשך כשנה (1794-1793) נרצחו כ-40 אלף איש במשטר הטרור, ומאות אלפים אחרים נעצרו כחשודים בהתנגדות למהפכה. רוב קרבנות הטרור היו דווקא איכרים ובני המעמדות הנמוכים.

שלטון הטרור מסתיים במהפכה

ואולם, הטרור פגע בסופו של דבר גם במנהיגי המהפכה עצמם. קודם כל חוסלו מנהיגי המועדונים המהפכניים בפריס, שהיו בראשיתם התומכים הראשיים במשטר הקונוונט. אחר כך הוצא להורג דנטון יחד עם תומכיו באשמת "חתירה נגד הרפובליקה". לבסוף הגיע זמנו של רובספייר עצמו. חבריו בוועדה לשלום הציבור, שחשו היטב כי הם יהיו הבאים בתור להוצאה להורג, הפיצו בקונוונט בסוף יולי 1794 (9 בתרמידור לפי הלוח החדש) האשמה שרובספייר מורד ברפובליקה. רובספייר וסן-ז'יסט וקבוצה מתומכיהם הובלו אל הגיליוטינה.

נפילת רובספייר בישרה את קץ תקופת הטרור. ראשי הקונווט קיצצו את סמכויות הוועדה לשלום הציבור, ביטלו את בית הדין המהפכני והתירו עיתונות חופשית. בחוקה, שנכנסה לתוקף בסוף 1795, נקבע כי המשטר החדש יתבסס על שני בתי נבחרים - "מועצת זקנים" ו"מועצת החמש מאות" - ותהיה בו רשות מבצעת ובה חמישה חברים, המכונה דירקטוריון. בתקופת שלטון הדירקטוריון השתנו חיי היומיום בצרפת; התיאטרון חידש את הופעותיו, נפתחו אולמות ריקודים והתפתחה אופנת לבוש מצועצעת לנשים ולגברים שכונתה "אופנת הדירקטוריון". בגדי הנשים היו חושפניים, והגברים לבשו מכנסיים הדוקים ומקטורנים מהודרים. משטר הדירקטוריון נמשך ארבע שנים בלבד (עד שנת 1799). בשנים אלה שככו מעט המאבקים בין תומכי המהפכה לבין מתנגדיה.

המהפכה לוותה במעשי טרור ובאלימות רבה, אך למרות זאת הפכו הרעיונות שהובילו את המהפכה לסמל עולמי לחירות ולשחרור מעריצות, לשאיפה לשוויון ולהכרה בזכויות הטבעיות של האדם.

קראו עוד:

המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : צרפת ערב המהפכה
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : אירועים מהפכניים ראשונים
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : שאלת היהודים במהפכה הצרפתית
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : ממהפכה לטרור ולמלחמות (פריט זה)