| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בקהילה היהודית המסורתית ניתן רק חינוך דתי, והרב היה מופקד על תפקודו התקין. מורים, שנקראו "מלמדי דרדקי" – כלומר, מלמדי ילדים צעירים, הקנו לבנים בני שלוש לפחות ידע בקריאה והחלו ללמד אותם את התורה. המוסד החינוכי לגיל הצעיר נקרא "חדר", או "תלמוד תורה". בקהילות שהיה בהן מוסד חינוכי גבוה - הישיבה, למדו בנים בני 13 ומעלה. רב הקהילה היה בדרך-כלל גם ראש הישיבה, אך לעתים היה בעל תפקיד אחר בישיבה נושא גם בתואר ראש הישיבה. בנוסף לתפקיד ההוראה בישיבה, היה הרב נותן בהזדמנויות שונות שיעורי תורה/הלכה לבני קהילתו. כיום, רבנים המכהנים בקהילות יהודיות בארצות רבות מפקחים על הוראת היהדות במסגרות של שיעורי ערב ובתי ספר הפועלים ביום ראשון (בו סגורים בתי הספר הממשלתיים במדינות נוצריות); הרבנים אף מלמדים בעצמם. במסגרות חינוכיות אלה. במדינת ישראל יש לרבנים המכהנים בישובים שונים, השפעה על בתי הספר של המגזר הממלכתי-דתי. הם נותנים שיעורים ומשמשים כתובת להתייעצות של המורים וההנהלה בשאלות חינוכיות ודתיות.
דאגה לחינוך דתי בסיסי הייתה אחד מתפקידיו של כוהן הדת בחברה הנוצרית המסורתית. כוהני הדת קיימו מסגרות לימוד מקומיות לילדי כל קהילה. לצד החינוך המקומי, בנתה הכנסייה הנוצרית מערכת של בתי ספר במנזרים. בתי הספר שבמנזרים קיבלו הן ילדים שהוכשרו לכמורה, או לחיי נזירות, והן ילדים שהסתפקו בלימוד קרוא וכתוב ובהיכרות עם כתבי הקודש ועם התפילות. המורים בבתי ספר אלה היו הנזירים והנזירות. מוסדות החינוך של הכנסייה ממשיכים להתקיים גם כיום, אך מספר הילדים הלומדים בהם קטן למדי; זאת, מפני שרוב האוכלוסייה במדינות הנוצריות היא חילונית. בישראל, מערכת החינוך והסעד של שני זרמים נוצריים, הקתולי והאורתודוקסי, כוללת בישופים וכמרים, מסדרי נזירים ונזירות וכן רשת ענפה של מוסדות. רשת מוסדות זו מורכבת מגני ילדים, בתי-ספר, מכללות, בתי חולים ומרפאות, מעונות לקשישים ולנכים ועוד. מוסדות אלה אינם מגבילים את שירותיהם לנוצרים - במוסדות החינוך לומדים גם מוסלמים רבים, ומוסדות הסעד מסייעים גם לנזקקים הנמנים עם הציבור המוסלמי. בשונה מאנשי הדת המוסלמים והיהודים, אנשי דת נוצריים המשרתים במדינת ישראל אינם מקבלים את שכרם מממשלת ישראל, אלא נתמכים על-ידי הזרמים הדתיים שהם שייכים אליהם.
האסלאם מייחס חשיבות רבה ללימוד הקֻראן והחָדִית’. במדינה המוסלמית המסורתית החלו בנים כבני חמש ללמוד ב"כֻּתָאבּ". הכֻּתָאבּ היה המוסד החינוכי היסודי, ובו למדו קרוא וכתוב, ומצוות יסוד והתוודעו לקֻראן. המורה בכֻּתָאבּ היה, בדרך כלל, האִמָאם של המסגד המקומי. ב-400 השנים הראשונות מאז הופעת האסלאם התקיים החינוך הדתי הגבוה במסגדים, ביוזמתם של חכמי דת שעסקו בהוראת תלמידים בני עֶשְרֵה. הם נתמכו על-ידי תרומות או קיבלו שכר לימוד מתלמידיהם. נושאי הלימוד היו הקֻרְאָן, החָדִית’, ההלכה והמשפט. מאז המאה ה-11 לקחה המדינה האסלאמית על עצמה את טיפוח החינוך הדתי הגבוה. בשנת 1058 הוקמה בנישאפור, איראן של ימינו, ה"מָדְרָסַה" הראשונה - בית ספר גבוה ללימודי דת. לאחר מכן החלו לבנות מָדַארִס (ריבוי של מדרסה) בכל רחבי המדינה המוסלמית. המָדַארִס מומנו על-ידי המדינה וכן הופנו אליהם כספי אָוקַאף (הקדשים). לחלקים נוספים של הפרק: התגבשותה של ההנהגה הדתית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
