| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אחת מתופעות העיור רבות-המשמעות שאירעו במדינת ישראל היא הקמתן של עיירות הפיתוח, במספר רב ותוך זמן קצר. בניגוד לארצות אחרות בעולם, בישראל בולטת תופעה זו במיוחד משום שהיא הביאה במשך תקופה של עשור שנים לייסוד של כשלושים עיירות והקיפה אוכלוסייה של מאות אלפי נפש, אשר שינתה את פני המערך העירוני במדינה. ההחלטה להקים עיירות חדשות נכפתה על המוסדות המיישבים בעקבות לחץ ההגירה וצורכי קליטת העלייה, שנתהוו עם קום המדינה. לא כל העולים הרבים שהגיעו לישראל בשנים 1953-1948 יכלו להיקלט במגזר החקלאי, משום שכוח קליטתה של החקלאות היה מוגבל באמצעי הייצור של קרקע ומים. הורגש אז הצורך למצוא פתרונות אחרים לקליטה ולנסותם לראשונה במגזר העירוני. הקמת עיירות חדשות, הן לצורכי קליטת עלייה והן לשם פיזור אוכלוסייה, נראתה אז כפתרון סביר לבעיות השעה. אולם גם כאשר פנו המוסדות המיישבים אל הדרך החדשה, הם לא ויתרו עדיין על האידיאולוגיה החקלאית שבהתיישבות, שהיתה מסורת העבר, וכרכו אותה עם איכלוס העיירות: הם תכננו אותן-בצפיפות נמוכה, עם בתים חד-קומתיים בעלי מגרשים צמודים למשקי-עזר. הגישה הכפרית נמשכה אז אף בבניין העיירות החדשות, דבר שהשפיע במידה רבה על עיצוב דמותן כבר בראשית ייסודן. העיירות החדשות לא הפכו להיות לנושאות ערך אידיאולוגי בפני עצמן. במשך עשור השנים הראשון למדינה לא התפתחה אידיאולוגיה חברתית במסגרת צורת התיישבות זו, מה גם שלא התפתחה בהן ארכיטקטורה מיוחדת, שהיתה עשויה לשוות להן צורה מעודדת ומושכת.1
בבסיס הרעיון של פיזור האוכלוסייה במדינת ישראל והקמתן של עיירות חדשות עמד הקונפליקט שבין האידיאולוגיה הציונית החלוצית, אשר הטיפה להתיישבות כפרית, לבין המציאות החדשה שנוצרה בישראל עם ההגירה המאסיבית, שדרשה את פירוק המבנה העירוני הקוטבי שנתהווה בימי המנדט הבריטי, צמצום האוכלוסייה במישור החוף, הקמת מרכזים חדשים בחבלים בלתי-מפותחים וקליטת עולים חדשים בעיירות פיתוח. תכנונן ובנייתן של עיירות הפיתוח נעשו מכוח פקודת בניין ערים מנדטורית משנת 1936, אשר התבססה על חוק שיכון ותכנון ערים בריטי משנת 1909. לוועדות המקומיות והמחוזיות לא היתה, למעשה, שליטה של ממש על הקמתן של עיירות הפיתוח, משום שכולן תוכננו ובוצעו על-ידי משרד השיכון, אשר כמשרד ממשלתי עצמאי לא היה כפוף סטטוטורית לוועדות בניין ערים מחוזיות.2 הקמת עיירות הפיתוח הפכה להיות האמצעי העיקרי להגשמת פיזור האוכלוסייה בישראל, ושלושים העיירות שהוקמו בעשור הראשון למדינה קבעו את דגם פיזור האוכלוסייה בישראל לעתיד לבוא. אמצעים נלווים להגשמת הפיזור היו אזורי ההתיישבות החקלאית, שהסוכנות היהודית היתה מעוניינת בהם, או אזורי תעשייה שלממשלה היה עניין בפיתוחם בגלל קרבתם למשאבי טבע. בעיית הדיור לעולים באותן השנים היתה כה קריטית, עד כי לפעמים נדחו נושאי תשתית הנדסית, תחבורה ושירותים אחרים. בניית שיכונים לעולים היתה בעלת עדיפות גבוהה לקבלת החלטות תכנוניות, אם כי לא תמיד התבטא הדבר ברמת דיור נאותה.
המתכננים של שנות החמישים כמעט שלא פיתחו תפיסות מקוריות משלהם בבניית עיירות פיתוח, ובגלל העדר נסיון ניסו לאמץ דגמים תכנוניים שהיו מקובלים במדינות אירופה הוותיקות. הדגם של התפרסות עירונית מרחבית שהיה מקובל עליהם ביותר, הוא הדגם ההיררכי-המדרגי, המבוסס על הקמתם של יישובים כפריים באופן שיימצאו בזיקה למרכזים עירוניים קטנים עד בינוניים, ואלה - בזיקה אל מרכזים גדולים יותר, עיירות או ערים, ואלה - לעיר הראשה, העומדת בראש המדרג העירוני. הגישה אל העיירות החדשות לא היתה אפוא מהפכנית במיוחד; נהפוך הוא, היא היתה שמרנית מאוד. מעט המהפכנות שבה התבטאה בכך, שהנושא עלה במפתיע, בניגוד לשיטות האיכלוס שהיו מקובלות בישראל בעבר. המטרה הראשונה של התכנון הפיסי היתה להשלים את החוליות החסרות במערך ההתיישבות המנדטורי הקודם, באמצעות ייסודן של עיירות פיתוח בגודל בינוני. המתכננים ראו בהן מרכזי שירותים לסביבתן החקלאית. בפני המוסדות עמדו אז שלוש אפשרויות לביצוע המשימה: לפתח יישובים חקלאיים קיימים כמרכזים עירוניים, להרחיב ערים קטנות, או לייסד עיירות קטנות ובינוניות חדשות. האפשרות הראשונה ירדה מעל הפרק בשל גורמים אידיאולוגיים ומעשיים, אשר לא איפשרו הפיכת יישובים חקלאיים לעירוניים. האפשרות השנייה הוגשמה רק בחלקה משום שלא נמצאו אז הרבה יישובים קטנים שניתן היה להרחיבם. נותרה אפוא האפשרות השלישית - ייסוד עיירות חדשות, קטנות ובינוניות. הדגם המערכתי של עיירות הפיתוח נבנה בחמישה דרגים, החל מן הכפר שבדרג הנמוך ועד לעיר הגדולה. המרכז הכפרי נועד לשרת 5-3 יישובים כפריים שמסביבו, ובו תוכננו חנויות, בתי-מלאכה, מוסכים ומחסנים. המרכז הכפרי-עירוני נועד לשרת עד 30 כפרים על-פני רדיוס של 10 ק"מ, שבו ירוכזו שירותים ברמה גבוהה יותר - מפעלי תעשייה, מפעלים המבוססים על תוצרת אזורית, בתי-ספר על-יסודיים ומקצועיים ומוסדות אחרים. העיירות הבינוניות אמורות היו להיות בעלות תיפקודי אינטגרציה של עיר-נפה, ובהן סניפים של משרדי ממשלה, בנקים, בתי-חולים ומפעלי תעשייה, אשר אין להעמיסם על העיר הגדולה. עיירות אלה היו צפויות לפיתוח תעשייתי משום שהמפעלים יכלו למצוא בהן כוח-עבודה זול יחסית ואפשרות להתרחב גם בשטח. העיר הגדולה אמורה להיות במעמד של בירת מחוז ובעלת קשרי זיקה ארציים עם ערים גדולות אחרות.
העיירות נאלצו להשתלב באזורים שהיו בדרך-כלל ותיקים יותר ומבוססים מבחינה חברתית וכלכלית. הן הוקמו בחבלים שיושבו על-ידי קיבוצים ומושבים. העיירות יכלו לספק להתיישבות הוותיקה שירותים ברמה נמוכה בלבד, ולכן לא משכו במיוחד את התושבים הוותיקים, ובראשית דרכן אף לא זכו לאהדה רבה. עיירות הפיתוח הקטנות גם לא הפכו להיות חלק אינטגראלי באזורן. הקיבוצים סירבו בתחילה להעסיק את תושבי העיירות, שכן התנגדו עקרונית לעבודה שכירה. העדר זיקה הדדית בין עיירות העולים לבין ההתיישבות הוותיקה מנע, מצד אחד, נסיונות נוספים לייסוד עיירות, ומצד שני לא עודד את שיפור השירותים בעיירות הקיימות. על-כן רובן התפתחו באופן איטי למדי, ללא תנופה, וכל דאגתן היתה ממוקדת במענה על צורכי היום-יום של תושביהן. הגישה אל ייסודן של עיירות הפיתוח הקטנות והבינוניות קיבלה את תמיכתה העיקרית מכוח השינוי שחל במדיניות החקלאית בשנות החמישים. באותן שנים הגבירו המוסדות המיישבים את החקלאות האקסטנסיבית הממוכנת בהרבה מן האזורים החדשים בארץ, אשר יושבו לראשונה על-ידי עולים שבאו אחרי קום המדינה. חקלאות אקסטנסיבית זו התבססה על גידולי תעשייה, כותנה, סלק-סוכר ועוד, ודרשה הקמתם של מפעלי תעשייה בצד ענפי חקלאות לשם עיבוד מוצרים. ענפי חקלאות אלה הוצאו למעשה מידי החקלאי הבודד בגלל אי-יכולתו לבצע את תהליך הייצור מראשיתו ועד סופו, והעלו את הייצור אל מישור אזורי מקיף. גישה זו נבעה גם מן העובדה, שמוצרי חקלאות, כגון ירקות, תוצרת חלב ועופות - ענפים שהיו מפותחים במשק המעורב של המושבים - הגיעו כבר אז לרוויה. המושבים שבאזורי הפיתוח נאלצו אפוא להתבסס על גידולי תעשייה כענפי חקלאות חדשים, ומבחינה כלכלית כדאי היה לגדל אותם רק במרחבים גדולים. לפני קום המדינה לא היו בידי החקלאים שטחים נרחבים פנויים, ועל-כן לא היה כלל מקום לענפים אלה, ואילו עתה ניתן היה הדבר לביצוע, בעיקר במישור החוף הדרומי, בשפלה הדרומית ובנגב הצפוני. רק מערכת יישובית אזורית בעלת מרכזים עירוניים ועירוניים-למחצה היתה מסוגלת להתמודד עם אתגר זה. בתוך מערכת כזאת נדרשה אפוא הקמתם של העיירה האזורית והמרכזים העירוניים הבינוניים. באמצעותם גם רצו למנוע את התלות הבלעדית של יישובים חדשים וותיקים כאחד בערים הגדולות בכל הנוגע לפעילות הכלכלית והמשקית של האזור. יחד עם זאת סברו, שהעיירה האזורית חייבת לצמוח ולהתפתח יחד עם האזור ולהשתלב בתוכו. לכאורה, סגרו עיירות הפיתוח את הפער שבין הערים הגדולות והיישוב הכפרי, במידה שהמדובר היה במרחב או באזור. אולם על-אף כל הכוונות, התכנון האזורי המקיף לא צעד בד בבד עם הקמתן של העיירות, וכן לא פותח כלל באותה עת התכנון הכלכלי והחברתי.
מיקום עיירות הפיתוח נקבע בדרך-כלל מתוך ראייה כוללת של הנושא, לפי תיפקודים מיועדים, לפי תנאים גיאוגרפיים סביבתיים שנראו סבירים במיקום, ולפי המציאות הבטחונית שהיתה קיימת אז. מנקודת מבט גיאוגרפית, לא נתקבלה תפרוסת עיירות מאוזנת ושקולה ביותר. היו עיירות שהוקמו בריכוז-יתר, כמו שדרות, אופקים ונתיבות, למשל, או שהיו כאלה שהוקמו סמוך מדי לערים גדולות, כמו קריית-מלאכי, יהוד ומגדל-העמק. כמו-כן היו אזורים, כמו הגליל המזרחי, הגליל העליון המרכזי או הערבה, אשר בהם לא הוקמו עיירות פיתוח כלל. ההקמה של עיירות הפיתוח התבצעה בהדרגה, תוך נסיון ולימוד הולך ומצטבר. בשנות החמישים הראשונות נתפסו העיירות החדשות כמרכזי שירותים אזוריים על רקע של התיישבות חקלאית, ועל-כן ראו אותן כמרכזים קטנים בני 10,000-3,000 נפש, הממוקמים כמה קילומטרים אלה מאלה והקשורים למרכזים גדולים יותר. האזור החקלאי, שעיירת הפיתוח היתה אמורה לשרתו כמרכז עירוני, הוגדר על-פי-רוב על-ידי השטח הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית, כדוגמת שלומי, שנקבעה כמרכז של המועצה האזורית סולם צור, שדרות - כמרכז המועצה האזורית שער הנגב, אופקים - כמרכז המועצה האזורית מרחבים. הדבר הביא לריבוי במספר העיירות, למרחקים קטנים בין עיירה לעיירה ולקביעת שיעורי אוכלוסייה קטנים בהן. לא היתה אז כוונה לבנות ערים גדולות נוספות על אלה שהיו קיימות, כי אם לכוון אוכלוסייה אל ערים קטנות ובינוניות. כאשר ניגשו אל קביעת המקומות לאיכלוס, נמצאו בשלב ראשון שבעים אתרים שהתאימו לכך. בחלק מהם היו קיימים גרעינים של יישובים יהודיים מלפני קום המדינה, בחלק מן האתרים היו גרעינים קיימים של יישובים ערביים שנעזבו על-ידי תושביהם, כגון באר-שבע, ובחלק מן המקומות לא היה גרעין קודם, כאשדוד. מתוך שבעים האתרים הוכרו לבסוף רק 23 הראויים לשמש עיירות פיתוח ולזכות בסיוע ממשי מטעם הממשלה. על אלה יש להוסיף עוד ארבע ערים ותיקות, שקיבלו מעמד של עיירות פיתוח: רמלה, לוד, עכו ובאר-שבע. רק מאוחר יותר, בסוף שנות החמישים, נוספו עוד כמה יישובים שהוכרו כעיירות פיתוח. למעלה ממחציתן של 27 עיירות הפיתוח נוסדו בשתי השנים 1951-1950. בגלל הפסקה בעלייה ההמונית בשנת 1952 חלה האטה בקצב הקמתן של העיירות. האטה זו ארכה שנתיים (1953-1952), שבהן הוקמו רק שתי עיירות. בשלוש השנים לאחר מכן (1956-1954) הוקמו עשר עיירות נוספות. שתי העיירות האחרונות, ערד וכרמיאל, הוקמו בראשית שנות השישים. רוב העיירות הוקמו באזורי הארץ הדלילים באוכלוסייה. 16 עיירות נוסדו במקומות חדשים, ו-11 עיירות שולבו בגרעינים יישוביים שהיו קיימים לפני קום המדינה.3 בשנת 1957, כאשר אוכלוסיית המדינה מנתה כשני מיליון תושבים, הוכנה תכנית חדשה לפיתוח. בהתאם לתכנית זו, האוכלוסייה של 27 עיירות הפיתוח אמורה היתה לכלול 761,000 תושבים (12.5 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית). סדרי הגודל המתוכננים לעיירות הפיתוח שהופיעו בתכנית 1957, במסגרת אוכלוסייה כללית של 3,325,000 נפש, נעים בין 4,000 תושבים בשלומי עד 82,000 תושבים בבאר-שבע. ב-15 עיירות הפיתוח נקבע גודל אוכלוסייה שאינו עולה על 20,000 תושבים, 11 עיירות שמספר התושבים בכל אחת מהן אינו עולה על 16,000, וחמש עיירות שמספר תושביהן אינו עולה על 8,000. בכל גל של ייסוד עיירות פיתוח ניתן היה להבחין באלמנטים שונים של תכנון ובינוי. התכניות שבגל הראשון הושפעו מרעיון "עיר הגנים" האירופאית, שהתבסס על יחידות שכנות בעלות צפיפות נמוכה, המופרדות אלה מאלה על-ידי רצועות ירק. לצורכי הבינוי הוקצה שטח נרחב, וגם נקבעו שטחים פתוחים רחבים, אשר במרוצת השנים נמצאו בלתי-יעילים בחיי היום-יום של העיירה. בגל השני של אמצע שנות החמישים הוכר במציאות של שטחים דלילים, שנותרו באותן העיירות שהוקמו בסגנון "עיר גנים" או על תשתית ערבית ישנה. השטחים הציבוריים הפתוחים צומצמו, משקי העזר שהיו בעיירות בוטלו, והשכונות תוכננו אז בצפיפות גבוהה יותר וכוונו בעיצובן פנימה יותר, עם שירותים שכונתיים ודרכים להולכי-רגל. בגל השלישי התרחבה האינטגרציה העירונית לממדים עירוניים מקיפים, ובתכנון הובאו בחשבון גם גורמים אקלימיים ואקולוגיים. ערד וכרמיאל של ראשית שנות השישים נתנו את התשובה לכשלון התכנון והבינוי של רבות מעיירות הפיתוח שהוקמו בשני הגלים הראשונים.
עם קום המדינה ניכר היה ריכוז רב של עולים דווקא במרכז הארץ, וזאת משום שרבים מהם שוכנו אז בקרבת האזורים המטרופוליטניים של תל-אביב וחיפה. לאחר מכן שימש הנגב הצפוני כריכוז הגדול ביותר של עיירות בגלל מיעוט האוכלוסייה שבו. למעשה, הדרום נבנה כולו מחדש, ואילו בגליל היתה הישענות של יישובים על מערכת עירונית קיימת. כן נמצא הבדל בזיקת היישובים החקלאיים באזורים אלה: בעוד שברוב השטח המיושב של הנגב היו מושבים הזקוקים למרכזי שירותים עירוניים, ואילו בגליל היו הרבה קיבוצים עצמאיים. לשוני זה נודעה חשיבות רבה בכל הנוגע למידת הקשר וההשתלבות האזורית של העיירות החדשות בסביבתן החקלאית. מכל מקום, הקמת העיירות ופיזור האוכלוסייה בשנות החמישים הביאו לעצירת הגידול היחסי של מרכז הארץ ולעלייתם של האזורים הפריפריים באוכלוסייה. עיירות הפיתוח התאפיינו בחתך האוכלוסייה המיוחד שבהן. הרכב אוכלוסייתן לא תוכנן מראש, אך היה ידוע בשעתו, שהעיירות תאוכלסנה בעיקר על-ידי עולים ולא על-ידי ותיקים. עם זאת, לא ניתן היה לחזות מראש את קצב העלייה ואת קצב גידול העיירות. צביונן העירוני נקבע למעשה על-ידי ארצות המוצא של העולים וההרכב הדמוגרפי של העליות. העלייה שאחרי 1948 היתה תופעה בעלת עוצמה דמוגרפית חזקה, אשר המדינה לא היתה מוכנה לה. מיום הכרזת המדינה, ב-15 במאי 1948, ועד לסוף אותה שנה עלו לארץ למעלה ממאה אלף נפש. בשנת 1949 עלו לארץ כפליים עולים בהשוואה לאלה שבאו קודם. העלייה בכללותה היתה שונה במקורה ובאופיה הדמוגרפי, בהשוואה לתקופה שלפני קום המדינה. אם בעבר עלו ארצה צעירים, רווקים, בעלי אמביציות בתחום החברתי והכלכלי, או חלוצים בעלי תודעה ציונית, הרי עתה היו רוב העולים החדשים בעלי משפחות מרובות-ילדים, היה בהם אחוז גבוה של מבוגרים וזקנים, ורובם לא היו בעלי תודעה ציונית. אף-על-פי שלא כל העולים הופנו אל עיירות הפיתוח, הם השפיעו באופן ניכר על גודלן ועל צביונן. ב-18 העיירות שהוקמו ב-1951 התגוררו כ-120,000 נפש. כאשר הואטה העלייה, בשנים 1954-1952, נוספו ארבע עיירות עם 22,000 נפש. בשנים 1960-1958 חלה ירידה באיכלוס העולים בעיירות הפיתוח. העיירות הוסיפו לגדול בעקבות הגירה חיובית מסוימת וריבוי טבעי, ושיעור העולים עלה משנה לשנה. ב-1951 הם היוו 7.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ, וב-1964 - 16 אחוז, שיעור שלא השתנה הרבה עד היום.
על עיירות הפיתוח הושמעו במשך השנים לא מעט דברי ביקורת. יש הסבורים, שלא היה צריך לקבוע את מיקום העיירות מתוך שיקול של יחסי הגומלין ביניהן לבין הסביבה החקלאית או התעשייתית; האזורים החקלאיים שנקבעו לכלכלת עיירות הפיתוח היו קטנים מכדי לספק את צורכי תושביהם; בקביעת גודל העיירות היה צריך להבטיח שבהגיען למכסת אוכלוסייתן המתוכננת, תהיה להן חזות עירונית, וגודל אוכלוסייתן יאפשר קיום מערכת חינוך מתאימה ושירותים ברמה נאותה. הגודל המינימלי שהיה נחוץ להן הוא 20 עד 30 אלף נפש; צריך היה לתכנן מראש את מבנה התעסוקה ואת הבסיס הכלכלי של העיירות עבור האוכלוסייה המשתכנת בהן כבר בשלבים הראשונים; לא ניתנה תשומת-לב מספקת לבעיות הארגון המוניציפלי והמנהיגות הציבורית בעיירות; מידת המיזוג והצמיחה הכלכלית בהן היתה מועטת מדי, נוצרה הרבדה חברתית שלילית, וכמה מן העיירות שימשו במשך למעלה מעשר שנים תחנות-מעבר לאוכלוסייה; לא היה בהן תיאום בביצוע משולב של דיור, תשתית הנדסית, שירותים קהילתיים ומקורות תעסוקה; עיירות הפיתוח של שנות החמישים התאפיינו במבנה הומוגני של בתים ושכונות, בפיגור במכסות דיור, בתשתית שלא התאימה לדרישות התושבים, ובגודלן הקטן; פיזור הפעילות הכלכלית והחברתית בעקבות הקמת עיירות הפיתוח היתה פחות מוצלחת מאשר הפיזור הפיסי של האוכלוסייה והמגורים. למרות כל זאת ניתן לומר, שבעשור הראשון של המדינה הצליחה המדיניות של פיזור האוכלוסייה ותיקון המערך ההיררכי העירוני במידה לא מעטה, אך לא בשלמותה. הדרגים הבינוניים במערך העירוני בישראל הוקמו כמעט בשלמותם, למרות הפערים בגליל ובנגב הדרומי-מזרחי. מרכזים גושיים נוצרו רק במידה מועטה. היה גם עניין בשמירה על קרקע חקלאית, כדי למנוע עיור זוחל ברצועת החוף הצפופה. דבר זה יצר מגמה להעברת חלק מן הפיתוח העירוני אל החולות של רצועת החוף או אל גבעות מישור החוף שממזרח. גם ההחלטה על ייסודה של אשדוד נבעה מן השיקול של ניצול החולות. מגמות פוליטיות סביב עיירות הפיתוח הביאו לייסודן של מגדל-העמק, נצרת-עילית וכרמיאל. בביצוע המהפכה הגיאוגרפית היו גם כשלונות. תכנון מפורט לקוי, מעבר מצפיפות בינוי נמוכה מאוד לבניית בתים רבי-קומות, ליקויים בהכוונת העולים מבחינה חברתית ומקצועית, והכוונת עולים אל עיירות ללא לוח-זמנים מתואם. נוצר אקלים שלילי ועזיבה סלקטיבית בכמה מן העיירות, כמו בחצור, במעלות ובשלומי. לא הושג שיתוף-פעולה חברתי ותרבותי בין המרכז העירוני-אזורי לבין הכפר, ונותרה מחיצה תרבותית וחברתית ביניהם. ההתיישבות העובדת הסתגרה בדרך-כלל בפני עיירות הפיתוח. הניגודים החברתיים ואי-ההתאמה של המועצה האזורית לניהול יישובים עירוניים או עירוניים-למחצה מרובי אוכלוסין, הביאו להוצאת עיירות הפיתוח מן המועצה האזורית וכינונן כמועצות מקומיות נפרדות.4 נראה אפוא, כי הנסיון של הקמת עיירות הפיתוח בעשור הראשון של המדינה היה מעשה חיובי בעיקרו, אשר דרש תפיסת עולם שלמה וראייה תכנונית ומקצועית לטווח ארוך, יחד עם יכולת לשלב גורמים כלכליים, מוסדיים והנדסיים במשק. המשימה של הקמת מערכת מורכבת כזאת היתה, כנראה, כה גדולה בהיקפה, בעוד התשתית הכלכלית והחברתית של המדינה היתה כה קטנה, עד כי הרבה מן המשימות ומהיעדים לא יכלו להגיע לידי ביצוע ועל-כן היה הכרח להסתפק בהישגים חלקיים בלבד. הערות לוח 1: עיירות הפיתוח בעשור הראשון, לפי שנות הקמתן
מקור: אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, 1963. לוח 2: האוכלוסייה בעיירות הפיתוח במיפקד 1961 ולפי תכנית 1957
** התכנית כוללת במניין תושבי נצרת-עילית גם את תושבי נצרת. *** התכנית כוללת את תושבי אור-עקיבא בתושבי חדרה. מקור: שם.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
