| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה שאלת הפיצויים מגרמניה עלתה לראשונה על סדר יומה של הממשלה בקיץ 1949. 29 שר האוצר קפלן העלה לפני הממשלה שאלה שהציגה לו ועדה כלל יהודית שהוקמה במטרה לטפל בסוגיית הרכוש היהודי שנגזל בשואה (Restoration Committee). השאלה הייתה אם אפשר יהיה לטפל בכספי פיצויים שאנשים פרטיים יקבלו מהגרמנים ולהעבירם ארצה בצורת סחורות שנרכשו בגרמניה, קפלן ציין שהחלטה בעניין זה יכולה לשנות את עמדת ישראל כלפי גרמניה. 'עד היום הייתה התנגדות להבאת סחורה מגרמניה, והיתרנו רק לעולים להעביר את הונם בסחורות מגרמניה', הסביר קפלן, והוסיף: 'השאלה היא אם אנחנו נרשה להם [למקבלי הפיצויים] להביא סחורות'. בתום הדיון אישרה הממשלה ברוב כמעט מוחלט את הצעת קפלן להעביר סחורות גרמניות בארץ על ידי אנשים פרטיים - השר היחיד שהתנגד היה דב יוסף, שר החקלאות והאספקה והקיצוב. ההחלטה הזאת פתחה צוהר קטן בחומת החרם המוחלט על גרמניה. אחרי חצי שנה, בראשית 1950, שוב נדרשה הממשלה לנושא. הרקע לדיון היה החלטותיה והמלצותיה של ועדה ממשלתית 'לענייני טרנספר עם גרמניה', כלומר העברת הרכוש היהודי מגרמניה. חברי הוועדה, שמונתה על ידי השרים קפלן ושרת, היו נציגי משרדי ממשלה שונים, ביניהם משרדי החוץ, האוצר והמסחר והתעשייה, וכן נציגי הסוכנות ו'קרן קיימת', ובראשה עמד חבר הכנסת פרץ נפתלי ממפא"י.30 נפתלי כיהן באותה עת כיועצו הכלכלי של ראש הממשלה בן-גוריון, והוא היה מהתומכים המובהקים במפלגתו בהסרת החרם המוחלט על גרמניה ובמיוחד בחידוש היחסים בין מפא"י לבין ה-SPD (המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית), מפלגה שבתקופת רפובליקת ויימר נמנה עם מנהיגיה.31 מאוחר יותר, כשהיה חבר ממשלה,32 נמנה נפתלי עם השרים שתמכו בקשירת קשרים עם ממשלת בון. ובינואר 1956, כשהציע שרת לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, היה נפתלי בין השרים שתמכו בהצעתו.33 כל ההחלטות שקיבלה ועדת נפתלי בישיבת הסיכום שקיימה בראשית ינואר 1950 נבעו מהקביעה הבסיסית כי מגע ישיר בין ממשלת ישראל לבין גרמניה הוא צעד שאין מנוס ממנו: 'אין הועדה רואה סיכויים להתקדם בפעולת ההעברה במידה ניכרת בלי סידורים כלליים שאפשר להגיע אליהם אך ורק על ידי קשרים ישירים בין מדינת ישראל והשלטונות בגרמניה'. הוועדה הציגה שני נימוקים לקביעה זו, נימוק אחד היה כלכלי - העברת הון יהודי על ידי ייצוא סחורות מגרמניה תהיה אפשרית 'רק על בסיס הסכמים כלליים עם מדינת גרמניה המערבית', חתימה על הסכמים כאלה היא בגדר האפשר, אך אין להגיע אליהם 'בלי שיחות רשמיות בין נציגי ממשלת ישראל ונציגי מדינת גרמניה'. הנימוק האחר היה שונה ביסודו, ניתן להגדירו 'לאומי' - הוועדה העריכה כי קבלת החלטה בכיוון זה 'אינה רצויה רק מנקודת מבט מעשית של העברת הון', אלא גם מנקודת מבט של הכבוד היהודי וכבוד מדינת ישראל: עדיף ליצור קשר ישיר עם הגרמנים, מאשר כל מיני תחליפי קשר, כמו 'שיחות בלתי רשמיות של פקידי ממשלת ישראל, או של מתווכים שונים שלפעמים בצדק ולפעמים שלא בצדק יכולים לומר שהם נמצאים בקשר עם מדינת ישראל'.34 הוועדה בחנה גם את מידת הרצינות של הצהרת אדנאואר שיש להעניק למדינת ישראל ולעם היהודי סיוע כספי בסכום של עשרה מיליון מרקים גרמניים כמחווה של רצון טוב.35 למרות 'הצורה העיתונאית הבלתי מוצלחת של הצעה הזאת, התברר [...] שההצעה הזאת היא רצינית. היא יכולה לאפשר העברת סחורות חשובות למדינת ישראל בלי תמורה החל מ-10,000,000 מרקים ובהמשך עד 50,000,000 מרקים'. גם בעניין זה קבעה הוועדה שעדיף לברר את הדברים עם הגרמנים ישירות:
הוועדה ציינה בבירור שיש להמציא את החלטותיה לשר האוצר, 'למען ישמשו חומר לדיון למטרת קבלת החלטות על ידי הממשלה'. המשפט הזה היה הבסיס לוויכוחים שהיו בממשלה בשנת 1950 בשאלה הגורלית אם יש לנהל מגעים ישירים עם גרמניה. במציאות שהייתה בישראל בשנת 1950 היו המלצותיה של ועדת נפתלי מהפכניות ביותר: הוועדה הייתה הפורום הראשון שעסק בשאלה כיצד לקבל מהגרמנים פיצוי על הרכוש היהודי שנבזז בתקופת השואה תוך בחינה מפוכחת של הדרכים לממש את המטרה הזאת. המלצותיה היו במידה רבה הצעד הראשון בתהליך ערעור החרם המוחלט על גרמניה - פחות מחודש אחד לפני שדנו בהמלצות האלה העלו ראשי משרד החוץ הצעות להעמקת החרם.36 הממשלה דנה כאמור במסקנות ועדת נפתלי בראשית 37,1950 וזאת לאחר שמנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן כתב לשרת כי 'הצעות הוועדה לענייני טרנספר מגרמניה מחייבות דיון חדש בממשלה שכן משרד החוץ לבדו אינו רשאי לנקוט קו חדש'.38 בתזכיר של משרד החוץ שנכתב שבועיים לאחר מכן הוצע לממשלה להחליט לקיים 'מגע ישיר עם שלטונות גרמניה המערבית בקשר עם ביצוע התביעות להחזרת הרכוש היהודי בגרמניה (של תובעים פרטיים ורכוש בלי יורשים) ותביעות לפיצויים'.39 שר האוצר קפלן הציג את הסוגיה. לדבריו התברר כי בלי משא ומתן ישיר עם הגרמנים לא ניתן יהיה לפתור את הבעיות הכרוכות בהסדרת הפיצויים האישיים, ו'אי אפשר יהיה להגיע למימדים גדולים'. הוא הציע כי נציג הממשלה יפתח במשא ומתן עם הגרמנים. אם יתברר שאין מדובר בסכומי כסף גדולים 'לא כדאי לעשות הדבר באופן רשמי', אך 'אם יתברר שמדובר על סכומים ניכרים, נעשה סידורים מתאימים'. שרת, שדיבר אחריו, קיבל את עמדת שר האוצר, אך דבריו היו חריפים יותר. לראשונה הועלתה במליאת הממשלה בבירור הטענה שמדינת ישראל חייבת לשבור את החרם המוחלט על גרמניה וליצור מגעים אתה. 'אני חושב', קבע שר החוץ, 'שלא תהיה לנו ברירה, אלא אם נבוא במגע ישיר ורשמי עם ממשלת גרמניה, פירוש הדבר שאנו צריכים לדעת זאת ובעיניים פקוחות להיכנס לסערה בארץ ובחוץ לארץ על ידי הקדמת הסדר. יחזור בערך אותו הוויכוח שהיה לנו בימי "ההעברה" המפורסמים,40 אבל ביתר שאת. בינתיים קרה מה שקרה, והעניינים החמירו מאוד'. שרת הדגיש שלמרות הקשיים הרגשיים והפוליטיים, אם לפני עשרים שנה חובתנו הייתה לפתוח במשא ומתן זה, כיום חובה זו גדולה לאין שיעור - 'דווקא כי קרה מה שקרה, ויש פחות טעם למחול על מה שאפשר להשיג וגם מפני קיבוץ גלויות'. בהמשך דבריו העלה שרת נימוקים נוספים בזכות המשא ומתן. נימוק אחד היה שאסור לממשלה לטעון כי פיצויים לתובעים פרטים הם עניינם הבלבדי, 'וישיגו מה שישיגו'. לא ייתכן שהממשלה תפקיר 'את האינטרסים של אזרח אחד', קל וחומר שמדובר במספר אזרחים לא קטן שהגיעו לארץ בעירום ובחוסר כול, ושיכולים עתה להשיג 'עשרות או מאות לירות'. אסור לנו, הדגיש, 'לנהוג [ב]אדישות כלפי אזרחים אלה, ולהעמיד פנים כאילו זה אינו נוגע לנו'. נימוק אחר היה כי מדינת ישראל היא הגואל היחיד של הרכוש הרב שאין לו גואל - 'רכוש נפקדים ורכוש קהילות, שאולי במקרים רבים אפשר להצילו רק על ידי הכלל היהודי'. שרת יצא חוצץ נגד ההשקפה, שרווחה באותה עת בקרב חלקים ניכרים בציבור, כי ניתן 'לרבע את העיגול' ולקבל פיצויים מהגרמנים בלי לשאת ולתת עמם. השקפה זו - שהפרידה בין הפיצויים מהגרמנים לבין החובה המעיקה לנהל עמם משא ומתן ישיר - הביאה לכך שהעיקרון שחובת הגרמנים לפצות את העם היהודי היה מקובל על הכול, גם על אנשי מפ"ם ו'חירות', אך הם שללו אותו מכול וכול ברגע שנוצר החיבור הבלתי נמנע בינו לבין עקרון המשא ומתן הישיר.41 דבריו של שרת בעניין זה היו חדים כתער, והבהירו את לב הסוגיה המרה:
יחסו שלו לדילמה היה ברור ביותר. מבחינתו הצורך לשאת ולתת עם הגרמנים נתפס כהכרח בל יגונה, גם כשמדובר על פיצויים שדורשים יחידים. כל הפעולות הכרוכות בפיצויים אלה 'אי אפשר לעשות בלי מגע, אי אפשר לעצום את העיניים ולא לראות [את] המגע, ולא תיתכן בענין זה פסיחה על שני הסעיפים'. ומעבר לכך זו חובה מוסרית - 'חובתנו לסחוט כל מה שאפשר מגרמניה', אף שכל סכום שיתקבל מהם לא יהיה אלא 'חלק פעוט מכל אשר נגזל'. בתור מדינה ריבונית אסור לנו להעמיד עצמנו 'כטהורים מן הצד' ואין כל טומאה בניסיון להשיב רכוש יהודי. בסיום דבריו הדגיש שרת שתי נקודות: ראשית, כי הוצאת הרכוש הגנוב מהגזלן אין פירושה הכרה בגרמניה או קשירת יחסים דיפלומטיים עמה, ושנית, כי משא ומתן זה ייערך לא על ידי שרף, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אלא אך ורק 'על ידי מדינת ישראל בכבודה ובעצמה [...] איזו זכות מוסרית יש למדינת ישראל לשלוח אחרים לעשות זאת, כאילו לאחרים מותר [מה ש]לה אסור'. שרת ציין שלאחר שקרא את 'הדין והחשבון של וועדה בינמשרדית, שבראשה עמד מר נפתלי', הגיע למסקנה ששום שליח 'לא יוכל להיות למאמץ שלנו, לאותה מידת יעילות כמו הופעת שליח של מדינת ישראל'. את דבריו סיים בהצעה 'ללכת בדרך זו ולדאוג להסברה בציבור'. בסיכום הישיבה אישרה הממשלה כמעט פה אחד (בהתנגדות השר דב יוסף) את ההחלטה 'למסור למשרדי האוצר והחוץ, בהסכמת ראש הממשלה ובהתאמה עם הסוכנות היהודית - ביצוע של שחרור הפיצויים והתביעות מהגרמנים, אגב מגע ישיר עם שלטונות גרמניה. הציבור צריך לקבל הסברה מתאימה בנדון זה'. ההחלטה הזאת פתחה עוד צוהר בחומת החרם. היא הייתה רדיקלית יותר מההחלטה שקיבלה הממשלה בקיץ 1949: היא השתמשה בפירוש בצמד המילים הטעונות 'מגע ישיר' עם גרמניה, אך ההחלטה הייתה מוגבלת: היא אישרה את המגעים האלה במטרה מוגדרת - לשחרור כספים ופיצויים של אנשים פרטיים, ולא כדי להגיע להסכם עם הגרמנים על הסדר כולל. 29 ישיבת הממשלה, 7 ביוני 1949, גה"מ; וראו: ויץ (לעיל, הערה 10), עמ' 248-247. קראו עוד:
חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
