| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בצדה של הסנהדרין, ששימשה גם אקדמיה מרכזית, התקיימו בתי מדרשות מקומיים. המקור הבא קורא לאדם להלך אחר חכמים ולהצטרף לבתי מדרשותיהם:
בתי מדרש אלו היו מיועדים לתלמידים בוגרים שהכשירו את עצמם לסמיכה. הסמיכה העניקה להם תואר רבי, סמכות שיפוט, הזכות להורות בענייני איסור והיתר ועוד. חכמים הורו לתלמידיהם לא רק בבתי המדרשות הממוסדים, אלא יש שהיו שונים לתלמידיהם גם בדרך. ברחובות קריה, תחת הזית, תחת הגפן והתאנה וכיוצא באלו.
כדי להכשיר את עצמם לסמיכה היו תלמידים נוטשים את בתיהם לתקופות ממושכות, מתחברים לרבותיהם ומסתופפים בבתי המדרשות. המקורות מספרים על רבי חנניה בן חכיניי, שעזב את ביתו והלך למקום תורה למשך שתים עשרה שנה וכשחזר לא התמצא בשבילי יישובו, שהשתנו בינתיים, והתקשה במציאת הדרך לביתו. על רבי עקיבה מסופר שהלך ללמוד תורה, תחילה למשך שתים עשרה שנה, ולאחר מכן השלימן, ברשותה של אשתו, לעשרים וארבע שנים. גם אם יש במקורות אלו משום הגזמה לגבי משך תקופות הלימוד וההכשרה, יש בהם כדי לשקף את האווירה ששררה סביב החכמים ובתי מדרשותיהם ואת שקדנותם ופרישותם של התלמידים.
לכל האמור היתה גם השפעה על התגבשות המסגרות החברתיות של עולם החכמים. בימי בית שני רווחה התופעה של התארגנות לחבורות לשם מילוי צרכים, או הגשמת אידיאלים מסוימים. יש מחבורות אלו שפרשו מעל העדה הנורמאטיבית, דוגמת כת מדבר יהודה, ואילו אחרות המשיכו לפעול בתוך היישוב והקהילה, כמו החבורות של החברים, שצמחו מתוך עולמם של הפרושים והתגדרו בהקפדה יתרה בהפרשת מעשרות ובחומרות יתרות, שקיבלו על עצמן בתחום הטהרה. לאחר חורבן הבית לא היה עוד מקום לחבורות אלו, שכן העדר המקדש הפחית מחשיבותן ומאפשרות קיומן של הפרשת תרומות ומעשרות ואיסורי טומאה וטהרה. ייתכן שלכך נתכוון מי שציין בין תוצאות החורבן את העובדה, ש"בושו חברים" (ברייתא נוספת במשנה, סוטה ט, טו). החלל הריק שנוצר בשכבות העילית החברתית מחמת היעלמן של חבורות אלו, נתפס במידה רבה על ידי קבוצות של תלמידים הקונים תורה במשך תקופה ממושכת אצל רבותיהם. חיי יום יום בבתי המדרשות, כמו גם בחוגי הלומדים בדרכים ותחת האילנות, כללו סממנים של חיי חבורה. אורח חיים זה יצר את המושג של שימוש חכמים, אשר משמעותו היא, שהיחסים בין התלמידים לבין רבם אינם מצטמצמים ללימוד תורה בלבד, אלא שעל התלמיד גם לשרת בפועל את רבו, משל כאילו היה התלמיד עבדו או בנו. תפקידים אלו עברו בתורנות בין התלמידים. והללו היו גאים בהם. כך, דרך משל:
הביטוי "שבתי היית" מצביע על הקביעות והמחזוריות, שנהגו בשימוש חכמים. מקור זה יש בו אף כדי ללמד על היחס בין שימוש חכמים לבין תהליך הלמידה, שהיה מתרחש גם בשעת שימושו של הרב. הווי אומר, שימוש חכמים אינו רק פועל יוצא של מעין חיי חבורה של הרב ותלמידיו, אלא עצם ההתקשרות הרצופה והאינטימית ביניהם יוצרת אפשרות לקבלת תורתו של הרב בכל עת ובמגוון של נושאים. באופן בולט מעידה על כך הברייתא הבאה:
החשיבות שייחס רבי עקיבה לשימוש חכמים היתה גדולה כדי כך שהוא קבע כי "מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דרבי נתן, נוסח א, לו). ובמקום אחר אמר כי אדם כזה חייב מיתה (ירושלמי, נזיר ז א, נו ע"ב). בברייתא הכוללת הגדרות שונות באשר לזהותו של עם הארץ, מצויה גם ההגדרה "אפילו קרא ושנה ולא שמש חכמים הרי זה עם הארץ" (בבלי, ברכות מז ע"ב).
אפשר להצביע על שני מקרים בולטים שבהם חיו קבוצות של חכמים חיי חבורה. בימי רבי יהודה הנשיא ישבה, ככל כנראה, בירושלים חבורה של תלמידי רבי מאיר והיא מופיעה בתלמוד הבבלי בכינוי "קהלא קדישא דבירושלם" (= הקהל הקדוש שבירושלים), ואילו במקורות הארץ-ישראליים נתכנתה בשם "עדה קדושה". חבורה זו מזכירה בכמה מתכונותיה את חבורות הפרושים מימי הבית. החבורה לא נתבדלה מכלל החכמים והשתתפה יחד עמם בתהליך יצירת ההלכה וגיבושה. בספרות התלמודית נמסרו הלכות בשמה של "קהלא קדישא דבירושלם". על אורח החיים בחבורה זו אפשר ללמוד מהמקור הבא:
שלושה תחומים אלו, שפעלו בהם בני החבורה - לימוד התורה, התפילה והמלאכה, הועלו על נס פעמים הרכה בפי רבי מאיר רבם. מסתבר אפוא, כי חכמים מתלמידי רבי מאיר ביקשו לקיים את תורת רבם הלכה למעשה והתארגנו לשם כך לחבורה. רבי מאיר עצמו הרבה לעסוק בחבורות של ימי הבית ולהדגיש את מעלתן; ומסתבר, כי התואר קדוש, שנתכנו בו הן רבי מאיר גופו הן החבורה, יש בו כדי להעיד כי בני החבורה אף הקפידו בצורה זו או אחרת על פרישות וטהרה. יש לכך קשר, בלי ספק, גם עם בחירתה של ירושלים למקום מושבה של החבורה. דבר זה היה כרוך בוודאי בקשיים לא מעטים, שכן בעקבות מרד בן כוסבה נאסר על יהודים להתיישב בירושלים. מסתבר, כי בתקופת היחסים המתוקנים בין היהודים לבין השלטונות הרומיים בימי הנהגתו של רבי יהודה הנשיא בוטל למעשה איסור זה, ובצורה זו או אחרת אפשר היה לבני החבורה להתיישב בירושלים.
דור לאחר מכן נתארגנה חבורה אחרת, שכונתה "אילין דבי רבי ינאי" ( = אלו של בית רבי ינאי). מדובר בקבוצה של תלמידי רבי יניי, בן הדור הראשון לאמוראי ארץ-ישראל, שהתארגנה לחבורה יחד עם רבם ושכנה בעכברה (עכברי) הסמוכה לצפת. לצד לימוד התורה עסקו "אילין דבי רבי ינאי" מעכברה בעבודה חקלאית וחיו מעין חיי שיתוף. בדומה ל"קהלא קדישא דבירושלם" הקפידו אף "אילין דבי רבי ינאי" בהלכות שונות בתחום הטהרה. הם לא הסתגרו בחבורתם כלפי שאר החכמים ומוסדות ההנהגה, אף לא כלפי בני היישובים הסמוכים אליהם. מצויות עדויות על "אילין דבי רבי ינאי", שהשיבו על שאלות שנשאלו בענייני הלכה, כמו גם על הישמעותם לפסקי הלכה של ראשי הסנהדרין. חבורה זו המשיכה לפעול גם דורות אחדים לאחר מותו של רבי יניי. קראו עוד:
החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
