| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ריכוז העם היהודי במולדתו ההיסטורית - זו היתה מטרתה המוצהרת של התנועה הציונית. עלייה היתה האמצעי הראשון במעלה להשגת מטרה זו. הגזרות על העלייה שגזרו השלטונות העות'מניים1 וההגבלות שהטילו עליה השלטונות הבריטיים הציגו אותם כגורמים שמנעו עלייה המונית. ואולם, האם סברו היהודים בארץ ישראל ומנהיגים ציוניים בגולה כי מן הראוי לעודד עלייה המונית ובלתי מבוקרת לארץ ישראל? מטרת המאמר משולשת:
התייחסות ביקורתית לעלייה אינה חידוש של העליות הציוניות. ממחקרו של יעקב ברנאי עולה, כי עוד במחצית השנייה של המאה הי"ח, עם גבור זרם הבאים לארץ, תיקנו פקידי קושטא תקנות פיקוח על העלייה.2 הם ביקשו להבטיח מראש את אפשרויות הקיום של העולים בארץ ישראל, ובמקרה הצורך אף דאגו למשלוח כספי התמיכה מקרוביהם של העולים שנשארו בגלות. נשתמרו עדויות רבות על שיעור ההיטל שהוטל על העולים טרם עזיבתם את קושטא, על דרך גבייתו ועל הפיקוח שנערך בנמל היציאה ובנמל הכניסה. גישתם של פקידי קושטא, שהיתה מקובלת על בני ירושלים, מלמדת שהעלייה לארץ היתה מותנית קודם כל באפשרויות הכלכליות של הנקלטים ושל הקולטים. גם עלייתם של תלמידי חכמים היתה 'פרי שילוב של גורמים כלכליים ורוחניים'. 3 במאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט לא עלה מספר היהודים בארץ על אלפים בודדים. במחצית השנייה של המאה הי"ט, עם גבור זרם העלייה, התעצמו החששות מפני עלייה בלתי מבוקרת. 'תוכנית גדליה',4 שדנו בה יהודי ירושלים בקיץ 1876, עסקה באפשרות של רכישה נרחבת של קרקעות בארץ ישראל מידי השלטונות. תוכנית זו עוררה ביטויים חריפים נגד עלייה המונית. העיתון הירושלמי 'הלבנון', שבשנות השבעים יצא לאור במיינץ שבגרמניה, דן בתוכנית והזהיר מפניה.5 הכותב שולל את נהירתם הצפויה של העניים לארץ ישראל, וכותב בפסקנות כי העלייה תביא 'רעה גדולה לאחינו העניים'.6 הנימוק הכלכלי היה הנימוק העיקרי נגד עליית עניים, והוא נבע מתוך חשש שהם יביאו רעה הן על עצמם והן על יתר יושבי ארץ הקודש. היחס לעלייה בתקופה שקדמה לעליות הציוניות מצריך מחקר בפני עצמו.7 ואולם, אפשר להעריך כי אנשי היישוב והפרנסים שישבו בגולה, והיו מופקדים על כלכלתו, לא ראו בארץ ישראל יעד לחסרי כל. הגישה שרווחה בקרב החוגים המכונים 'היישוב הישן' היתה שארץ הקודש מיועדת לנבחרים בלבד, המוכשרים להקדיש עצמם ללימוד התורה. רצונם של העניים ופשוטי העם לבוא לארץ לא נתפס כמימוש של יעד דתי - מצוות יישוב ארץ ישראל - שיש לקיימו בכל מחיר. ארץ הקודש נחשבה יעד רק בעבור מיעוט של נבחרים.
1. ארץ ישראל כארץ הגירה ההלם מן הפרעות 'סופות בנגב' עדיין היה בעיצומו כשעסקה העיתונות היהודית בשאלה הנוקבת: לאן? לאמריקה או לארץ ישראל? הצגת השאלה מלמדת על עמדה חדשה: ארץ ישראל אינה עוד ארץ הקודש שאין בלתה. התפיסה המסורתית, שהתעצבה במשך שנות גלות ארוכות, ואשר ראתה בציון את משכנם של המעולים המקדישים את חייהם לתלמוד תורה, פינתה את מקומה לראייה חדשה. ארץ ישראל נתפסת כיעד הגירה להמונים, ויש לבחור בינה לבין מדינה אחרת - 'הגולדענע מדינע' (ארץ הזהב), משאת נפשם של מיליוני מהגרים. הוויכוח העסיק מנהיגים יהודיים ממזרח וממערב.8 קרל נטר, מראשי חברת 'כל ישראל חברים' (כי"ח), פרסם מכתב גלוי מעל דפי העיתון The Jewish Chronicle במרס 1882, ובראשו התנוססה השאלה הנוקבת: 'האם רצוי ישובה של ארץ ישראל על ידי יהודים מרוסיה ורומניה?' נטר, אשר ייסד בשנת 1870 את 'מקווה ישראל', בית הספר החקלאי הראשון בארץ, הביע במאמרו פסימיות מוחלטת באשר לאפשרויות הכלכליות של ארץ ישראל. הוא שהה בארץ מספר שנים וכתב כי עליית המונים תהא: '... שואה שכמוה לא ידע ישראל באלפיים השנים האחרונות'. 9 האם חזר בו נטר מאמונתו בדבר אפשרות של טיפוח חקלאות יהודית בארץ – אמונה שבאה לידי ביטוי מובהק בייסוד 'מקווה ישראל'? חודשים ספורים לאחר משלוח מכתבו המפורסם הציע נטר לברון רוטשילד תוכנית לסיוע למתיישבים חקלאיים יהודיים החיים בארץ ישראל.10 נראה אפוא שנטר דבק במטרתו להמשיך בטיפוח עבודת האדמה בארץ ישראל, אך רק על ידי מעטים שהוכיחו יכולת מקצועית. לעמדה זו, שלא זכתה לזרקורי תקשורת, היתה כנראה השפעה של ממש על היענותו של הברון לסייע לראשוני המתיישבים. בין התגובות המרובות למכתבו של נטר,11 היתה תשובתו של זלמן דוד לבונטין מעניינת במיוחד. לבונטין הגיע לארץ בשנת 1882 כנציגן של אגודות מקרמנצ'וג ומחרקוב, כדי להקים מושבה חדשה בארץ ישראל. הוא הגיע ליפו בעת פרסום מכתבו של נטר, והשיב לטענותיו מעל דפי 'המגיד'. לדבריו, נטר 'הוציא דבתו רעה על הארץ הקדושה... כי ה' נעטטער אינו יודע מאומה מתכונת הארץ'.12 ואולם, קביעה זו לא מנעה בעדו מלומר בהמשך מכתבו דברים אלה:
האם למרות זעמו של לבונטין על נטר, מסקנותיהם זהות? לבונטין, שהתנגד להערכתו של נטר בדבר הקשיים המצפים להתיישבות החקלאית בארץ ישראל, התנגד כמוהו לעלייה בלתי מתוכננת. ואולם - בניגוד לנטר - הוא האמין בכושרה העתידי של הארץ לקלוט את ההמונים: 'רק היציאה לארץ אבותינו תוכל לפתור שאלת היהודים ולהציל את האלפים והרבבות הגועים [ברעב] בנגב ארצנו'. הוא צפה כי כסף וארגון - דהיינו, עלייה מבוקרת - יחוללו נפלאות: '...רק כסף וארגאניזאציא, אלו המה שני העמודים החזקים אשר עליהם נוכל לבנות מגדל לאומתנו! 14 לדעת לבונטין, ארץ ישראל היא ארץ מקלט בכוח, ויש לנקוט צעדים אשר יממשו זאת בפועל. ניסיון יחיד במינו להפוך את הדחף להגירה לתנועת עלייה מסודרת ערך ברומניה 'הוועד המרכזי בגלץ להקלת ההגירה של יהודים מרומניה'.15 תנועת היציאה מרומניה כבר החלה בשלהי שנות השבעים של המאה הי"ט. היא נבעה ממצבם החוקי הבעייתי של יהודי רומניה. הוועד הרומני היה ארגון ההגירה הראשון שכיוון מהגרים יהודיים לארץ ישראל. הוועד, שהוקם בראשית שנת 1882, היה מוסד יחיד במינו בשנות העלייה הראשונה. קווי היסוד שהתוו את תוכנית הפעולה שלו היו אלה:
מן הראוי לציין כי 'ציון' אינה נזכרת בשם הוועד, והתקנות עוסקות ב'הגירה' ולא ב'עלייה'. גם ההבחנה הסמנטית מצביעה על אופייה של התוכנית. אומנם, ארץ ישראל היתה היעד, אך התוכנית נבעה בראש ובראשונה ממניעים כלכליים-פילנתרופיים: רצון הוועד לארגן הגירת המונים נבע קודם כל ממצוקת המוני היהודים ברומניה ומן התפיסה שרק תוכנית גדולה תזכה להיענות גדולה.16 הוועד קיווה שהצלחתו בפתרון שאלת יהודי רומניה תביא לידי אימוץ תוכניתו בקנה מידה כלל יהודי, וכי חברת כי"ח תקבל עליה את האחריות למפעל.17 למניע הכלכלי שעמד בתשתית התוכנית חברו גם מניעים לאומיים ופילנתרופיים, אך התוכנית ודרך הגשמתה עוצבו קודם כל על יסוד שיקולים כלכליים. מה משמעה של הגירה 'גדולה'? באילו מספרים היה מדובר? מן התקנון נראה שהוועד חשב על מספרים גדולים. בתוכנית ההתיישבות דובר על ייסוד חמש מושבות, אשר במרכזן יוקם 'מרכז אזורי' ובו מוסדות ציבור משותפים. בכל מושבה תהיינה מאה וחמישים משפחות, דהיינו בין שש-מאות לשמונה-מאות איש, ובסך הכל דובר ביישובם של אלפים. לתוכנית ההגירה ההמונית חברה תוכנית יישובית יוצאת דופן בהיקפה. ואולם, הגירה גדולה אין משמעה בהכרח הגירה בלתי מבוקרת. הוועד הציב מספר תנאים לבחירת החפצים לעלות. המהגרים היו חייבים להיות אנשים צעירים במיטב שנותיהם, בני עשרים עד ארבעים וחמש. מכיוון שמדובר היה בעליית משפחות, הותרה גם עליית נשים וילדים 'ואלה שתחת חסותם [ההורים]'. כל מהגר היה חייב להציג אישור רפואי המעיד על בריאות תקינה, תעודת יושר ודרכון חוקי. העולים-בכוח חולקו לשתי קבוצות עיקריות: בעלי אמצעים, שיישאו במקצת הוצאות הדרך וההתיישבות, וחסרי אמצעים. לבעלי האמצעים תהיה עדיפות בתור לעלייה, והם יקבלו חלקת אדמה גדולה יותר. מבין חסרי האמצעים תינתן עדיפות למועמדים אלה: א. מי שכבר עסק פעם בעבודת האדמה; ב. תושבי הכפרים; ג. בעלי מלאכה; ד. מחוסרי עבודה'. מטרת העלייה הוגדרה 'התיישבות חקלאית', והיא הכתיבה את הקריטריונים לבחירת הראויים לעלות.18 זכרון-יעקב היתה המושבה היחידה שייסד הוועד בגלץ. במהלך הקמתה לא נשמרו הכללים שנקבעו בתקנון. הוועד לא השכיל לאסוף את סכומי הכסף שתכנן, המתיישבים סבלו חרפת רעב, ובתוך פחות משנה עברה המושבה לחסותו של הברון. התוכנית להעלאת המונים לא עמדה אפוא במבחן המציאות. תוכנית אחרת לעליית המונים הגו בשנת 1882 גם אנשי ביל"ו ('בית יעקב לכו ונלכה'). הביל"ויים היו קבוצה ייחודית בקרב בני העלייה הראשונה: צעירים, נועזים, אידאליסטים. הם התארגנו בערי רוסיה וביקשו לשמש חלוצים ההולכים לפני המחנה. מטרתם היתה לייסד מושבת מופת ולהנהיג את הציבור היהודי בארץ. הם ביקשו להתיישב בכפר ובעיר והציבו קריטריונים ברורים בדבר גיל החברים העולים ומעמדם המשפחתי: 'רווקים, או בעלי משפחה קטנה, בגיל לא למעלה מבינוני המסוגלים למאמצים גופניים'.19 מטרת העולה היתה 'לעסוק שם בעבודת האדמה, או באיזו מלאכה פרודוקטיבית אחרת'. הביל"ויים שביקשו לעלות נזקקו לחמש-מאות פרנקים (לעומת 2,000 פרנקים שדרש הוועד מגלץ). בתקנון ביל"ו אין התייחסות לשאלה מה דינם של צעירים חפצי עלייה אך חסרי הון. הביל"ויים לא עסקו ב'קטנות' שכאלה, והא ראיה - חבריהם המעטים שאכן עלו היו חסרי כל והגיעו, כידוע, עד פת לחם. עיקר כוחם של הביל"ויים היה אפוא בחזונם. הם לא השכילו לכונן עליית המונים, ורק כמה עשרות מחבריהם הגיעו ארצה. בשנת 1882, חודשים ספורים לאחר פרוץ 'סופות בנגב', הגיע לארץ גל העלייה הגדול הראשון. אל 26,000 היהודים שהתגוררו בארבע ערי הקודש הצטרפו כ - 5,000 יהודים 'עולים חדשים' - מהגרים. המצוקה בארץ היתה גדולה, ולמעלה ממחצית הבאים ירדו מן הארץ.20 כמה מאות מן העולים שהגיעו לחופי ארץ ישראל בשנה ההיא חוללו שינוי במפת ההתיישבות היהודית בארץ, והביאו לידי ייסודן של ארבע המושבות הראשונות של העלייה הראשונה. רצונו של 'ועד חלוצי יסוד-המעלה', אשר ייסד את ראשון-לציון, היה כי מושבתו תהיה למופת 'לאחינו בני ישראל הבאים להאחז בארץ הקדש.'21 העולים ראו עצמם כחלוצים ההולכים לפני מחנה העולים הגדול. ואולם, עליית ההמונים נעצרה, והוועדים שעמדו מאחוריה התפרקו. המושבות הראשונות נאבקו בקשיי קיום קשים ביותר. רבים מן העולים ירדו מן הארץ. השאלה 'אמריקה או ארץ ישראל?' ירדה מכותרות העיתונים. הכמיהה לעליית המונים התנפצה אל סלע המציאות ומימושה התרחק מן האופק. 2. הברון רוטשילד: 'גרעיני התיישבות' לעתיד הברון רוטשילד, אשר לזכותו יש לזקוף את המשך קיומן של המושבות, ואשר סייע למתיישבים בכל תחומי החיים, שלל מכל וכל את עידוד העלייה ההמונית לארץ ישראל. הוא, אשר הגיש סיוע כמעט מידי לראשון-לציון ולזכרון-יעקב, הדגיש במכתביו משלהי שנת 1882 ומשנת 1883, כי הוא מתנגד לעידוד הגירה של יהודים לארץ:
ראוי להדגיש כי לכל אורך דרכו הפילנתרופית סייע רוטשילד למושבות, אך חוץ ממקרים בודדים נמנע מלהעלות יהודים לארץ ישראל. סיפור עלייתם של אחד-עשר החקלאים לעקרון מצביע על עמדתו בבהירות. היתה זו יוזמתו של הרב שמואל מוהליבר, אשר הציע לברון ליישב בארץ איכרים יהודיים. מגמתו היתה להוכיח לכל כי היהודים מתאימים לעבודת האדמה בארץ ישראל. הברון הסכים לממן מושבה לדוגמה לעשרה חקלאים יהודיים, אך לא מימן את נסיעתם ארצה בשנת 1883. באיגרת אשר נכתבה בשמו נאמר מפורשות '... אנחנו בפאריז לא ניעץ לאיש כי יעזוב א"ר [ארץ רוסיה] ללכת ארצה פאליסטינה'.23 מה היתה מדיניות הברון? ממכתביו משתמע כי הוא ראה במפעל התמיכה שלו במושבות מפעל שמטרתו הכנת 'גרעיני התיישבות' לעתיד.24 הוא חרד שמא עידוד הגירה לאלתר ירע את מצב היהודים ברוסיה. יתר על כן, הוא הביע חשש שעלייה המונית תגרום להחמרת יחסם של השלטונות העות'מניים כלפי ההתיישבות היהודית בארץ.25 את התעמולה שעודדה את נהירתם של המונים עניים לארץ הקודש ראה כתחבולה של המיסיון הבריטי, אשר הבאים 'יהיו [לו] על נקלה לטרף'.26 הברון רוטשילד, שחש אחריות אישית כלפי עמו, קיווה שייסוד מושבות העלייה הראשונה יהיה מפעל בעל חשיבות רבה בעתיד הרחוק. לתפיסתו, בשלב הראשון מן הראוי לנקוט את כל כללי הזהירות האפשריים. בניגוד גמור לאנשי הוועד מגלץ ולביל"ויים, לא ביקש רוטשילד לפתור את מצוקת היהודים לאלתר. בשנת 1890 מנו מושבות העלייה הראשונה כאלפיים נפש בלבד.27 ועד 'חובבי ציון', שהוקם בקטוביץ בשנת 1884, היה דל אמצעים ולא עסק בארגון עלייה. הסיוע שהגיש למושבות המעטות נעשה תוך קשיים מרובים. גל העולים הראשון והמושבות הראשונות שקמו בארץ היו הוכחה חותכת לקשיי העלייה וההתיישבות. העשור הראשון של תקופת העלייה הראשונה הוכיח כי ארץ ישראל אינה יכולה לשמש יעד מידי להגירת המונים. השאלה 'אמריקה או ארץ ישראל?' נעלמה מאליה.28 3. 'שאלת היישוב' אינה 'שאלת הלחם' גל עלייה שני, גדול מן הראשון, שטף את חופי ארץ ישראל בשנים 1891-1890. בני התקופה מעידים על 8,000 איש שביקשו להצטרף אל כ - 35,000 יהודי ארץ ישראל. חלק ניכר מהבאים היו עניים חסרי כל, והם נתקלו במציאות קשה ואכזרית.29 העמדה הרווחת בשנות התשעים של המאה הי"ט היתה שארץ ישראל אינה ארץ מקלט, ואין היא באה לפתור את מצוקת היהודים לאלתר. בשנת 1891 החלה חברת יק"א (Jewish Colonization Association)לכוון הגירה של יהודים רבים לארגנטינה. בתקנות 'הוועד האודסאי' משנות התשעים נקבע כי הוועד יסייע אך ורק לאנשים שכבר נמצאים בארץ, אך לא יעסוק בבחירת אנשים המבקשים לעלות, או בארגון נסיעתם.30
מסקנתו של לילינבלום - שחי באודסה - היתה כי הנוסעים לארץ ישראל כדי לפתור את מצוקתם הכלכלית, 'מביאים רק אסון גדול על הישוב כולו'. גישה זו היתה משותפת לחובבי ציון בארץ ובחוץ לארץ, והיא התבטאה מעל דפי העיתונות היהודית בפרסום של כרוזי אזהרה מפני העלייה. האזהרות היו מכוונות בראש ובראשונה אל העניים. ועד חובבי ציון ביפו ביקש מוועד חובבי ציון באודסה לפרסם כרוזים המזהירים אנשים חסרי כל, שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, מפני עלייה.32 רבנים מקרב היישוב הישן שיגרו אף הם מכתב אזהרה שעיקרו: 'המזהיר והנזהר נפשם הצילו'.33 כותבי המכתב, חסידי חב"ד בירושלים, מדגישים בו כי אין הם מתנגדים לעליית בעלי הון המסוגלים להתנחל בכוחות עצמם. המזהירים היו מודעים לאפשרות שאזהרותיהם לא תעצורנה את החפצים לעלות, ועל כן הוסיפו הנחיות כדי להדריך את אלה החפצים לעלות בכל מחיר. הרב יחיאל מיכל פינס, שעלה לירושלים בשנת תרל"ח (1878) והיה לאחר מכן חבר ועד חובבי ציון ביפו, פרסם מעל דפי עיתון 'הצפירה' אזהרה ארוכה ומפורטת. פינס כיוון את דבריו כלפי אלה 'אשר אחזם בולמוס העלייה', והזהירם כי 'לא ינחלו בלתי אם מחלת לב ומרת נפש'.34 פינס למוד הניסיון לא האמין שאזהרתו אכן תניא את המתעקשים מלעלות לארץ ומלהגשים את חפצם, ועל כן העמיד לפניהם כמה תנאים: (א) לא למכור את נכסיהם בגלות. (ב) לא להביא עמם את משפחתם. (ג) להצטייד גם בדמי נסיעה חזרה. דברים אלה לא כוונו אפוא אל עניים מרודים, אלא אל אנשים בעלי אמצעים מעטים, אשר הוצאות העלייה יכלו להביאם עד פת לחם. עצות אלה ביקשו לאפשר לאלה אשר יתקשו להשתקע בארץ, לחזור למקום מוצאם בקלות יחסית. לייב בינשטוק, שהתמנה בשנת תרנ"ב (1892) ליושב ראש ועד חובבי ציון ביפו, היה מודע לנזק שייגרם לרעיון היישוב אם יפרסם בעצמו אזהרות מפני עלייה, ועל כן ביקש מאחרים לעשות זאת.35 תחושת חוסר האונים שלו נוכח מצב העולים העניים בארץ הניעה אותו להציע שהוועד האודסאי יסייע למחוסרי כל לרדת מן הארץ. גם הסופר הנודע אחד העם תמך בהצעה זו. בכתב העת 'מכתבים מארץ ישראל' שערך איש העלייה הראשונה, יהושע אייזנשטאדט-ברזילי, נכתב כי 'היציאה הזאת [הירידה] נחוצה מאד גם לישוב ויש בה פקוח נפשו'.36 נראה כי בשנת תרנ"ב הקציב ועד חובבי ציון באודסה כמה אלפי פרנקים לעניין הירידה.37 ואולם, בשנה שלאחר מכן גברה ידם של המתנגדים לכך מקרב חובבי ציון,38 ואת דמי הירידה שילמה חברת כי"ח, הלא-ציונית. האכזבות של שנות השמונים גרמו לנטישת רעיון העלייה ההמונית ולהכרה שארץ ישראל יכולה לקלוט רק מעטים. האכזבות של שנות התשעים אף הביאו לאזהרות פומביות מפני עליית חסרי כל לארץ ישראל, ולהכרה שלעתים מן הראוי לשלם 'דמי ירידה' כדי למנוע חרפת רעב. באופן פרדוקסי, ככל שקיבלו עליהם הארגונים השונים אחריות רבה יותר להתיישבות ולמתיישבים, כך הלכה והחריפה עמדתם נגד עלייה גדולה. 4. האם יש לעודד עליית צעירים המבקשים לעבוד כפועלים? בין הבאים לארץ בשנים תר"ן-תרנ"א (1891-1890) היו צעירים לא מעטים אשר ביקשו להתפרנס בארץ מיגיע כפיהם כפועלים במושבות. אומנם, במושבות הברון זכו הפועלים היהודיים לשכר מסובסד, אך העבודה לא תמיד היתה מצויה, והם נתקלו אפוא במציאות קשה ואכזרית מאין כמוה. אף אם מצאו עבודה במושבות, לא מצאו לרוב מקומות מגורים ואף לא בתי תבשיל. יתר על כן, בכמה מושבות נמנע מהפועלים להביא את בני משפחותיהם לגור עמהם, אף אם מצאו מקום מגורים לעצמם.39 הפועלים ואוהדיהם עוררו בחריפות בעיה מרכזית ומהותית: האם יש במושבות ארץ ישראל מקום לפועלים יהודיים - או שהמושבות מיועדות רק לבעלי ממון אשר יכולים לקנות נחלות? בשנת תר"ן (1890) עוצבה שיטת התיישבות חדשה - שיטת 'הבעלים הנעדרים'. לפי שיטה זו, שהוצאה לפועל בהצלחה ברחובות, רכשו בעלי ההון קרקע בארץ ישראל ונטעו בה נטיעות, אך את עלייתם השהו עד למועד שבו ייקטפו פרות ויצטברו רווחים. נשאלה אפוא השאלה האם ארץ ישראל היא יעד לרבים, או האם רק בעלי האחוזות - דהיינו, בעלי ההון - רק הם העולים הרצויים? בירור שאלות אלו העלה גם שאלות הנוגעות לעצם מהותו של היישוב: מה טיבו של היישוב הארץ ישראלי? האם כל עולה אחראי לעצמו, או עם ישראל כולו אחראי לו? האם היישוב היהודי בארץ ישראל הוא יישוב רגיל, אשר החיים עצמם מווסתים אותו, או האם, בלשונו של אחד העם, 'עשתה חבת ציון את כל ישראל לאפיטרופסים לו, וכל מי שהלך להתישב בארץ ישראל ולעבד אדמתה, בין שהיה מוכשר לכך או לא, כבר ידע מראש, כי מעתה חייו וגורלו קשורים בדבר לאומי גדול?'40 מחד-גיסא, אם בני היישוב אחראים לעצמם, עליהם להתמודד עם תנאי הארץ בעצמם. מאידך-גיסא, אם היישוב היהודי בארץ אינו יישוב רגיל אלא 'דבר לאומי גדול', הרי העם היהודי כולו אחראי לו. ובלשונו של אחד העם: 'פה גם המבקשים לחם ומוצאים אותו במחיר עבודתם יחשבו עצמם כקרבנות לטובת הכלל, ולהם איפוא הצדקה לדרוש בעד זה תשלום מכל ישראל'.41 אך האם מן הראוי לסייע לפועלים חסרי ממון המבקשים תמיכה, או שמא יכביד מדי נטל הסיוע על האפוטרופסים של היישוב? האם לכן אין עוד מקום לפועלים יהודיים במושבות? דיונים מרובים התקיימו בשאלת מעמדם של הפועלים ואפשרות קיומם במושבות. הדעה המקובלת על חובבי ציון היתה שהיישוב היהודי בארץ הוא מפעלו של כל העם היהודי, וחובה אפוא על העם לסייע לו.42 ראיית היישוב בארץ כמפעל התחייה של העם היהודי היתה, מחד-גיסא, הסיבה המחוללת של ההתיישבות החדשה. מאידך-גיסא, ראייה זו חיבלה באפשרות של התפתחות יישובית טבעית בלא תמיכה. הפועלים חשו שמאחר שהם פועלים במפעל לאומי, על הלאום כולו לסייע להם. ואילו האפוטרופסים של היישוב חששו שעל שכמם יוטל נטל כלכלי נוסף. אלא שדווקא ציפיית הפועלים לתמיכה הביאה לידי העמדה ששללה את קיומם. לפי עמדה זו, רק אם הפועלים לא יחלו 'במחלת הקדושה' ולא יחשבו שכל עם ישראל 'בעלי חובות אתם לי, עליכם להיטיב מצבי ולתת לי חיי מנוחה'43 - רק אז יוכלו לחיות במושבות חיים עצמאיים. ואולם, בתנאי המושבות דאז, פועל שכיר לא היה יכול להתקיים בלא סיוע. בקרב קבוצה קטנה של פועלים גברה ההכרה שקיומם דווקא כפועלים חיוני ליישוב. אגודת 'הארץ והעבודה', שאיגדה אנשים ברחובות, בנס-ציונה וביפו, ראתה בפועל את לוז היישוב, ושאלת הפועלים נחשבה בעיניה 'שאלת היישוב בכללו'. לדעת חברי האגודה, 'מבלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות'.44 קבוצה זו הגתה בשנות התשעים תוכניות, אשר תאפשרנה את קיומם של פועלים או של איכרים זעירים בתמיכת חובבי ציון. לעומת זאת, התנגדו פועלים אחרים לרעיון של 'מושבת מופת', שתקיים מספר קטן של פועלים, וביקשו לעודד תוכניות רחבות יותר, אשר תראינה בפועלים חלק אינטגרלי מן החברה המתחדשת בארץ. ההכרה בנחיצות הפועלים העבריים בארץ היתה אפוא בשלהי המאה הי"ט נחלתם של מעטים בלבד. בני העלייה הראשונה סברו בדרך כלל שרק המעטים בעלי ההון הולמים את תנאי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, ושאת העבודה השכירה יש להשתית על פועלים ערבים. גישתם עמדה בניגוד לעמדת העליות שבאו לאחר מכן, ואשר ראו בצעירים יהודים חסונים וצמאי עבודה את המאגר האנושי החשוב ביותר של היישוב. ראייתם של בני העלייה הראשונה היתה קצרת טווח, והם ראו את פוטנציאל המתיישבים בדמותם של איכרי המושבות ולא בדמותם של הפועלים. 5. תפיסה 'מושבתית' השאלות השונות בנושא העולים הרצויים מגלמות את התפיסות השונות בדבר ייעודו ומעמדו של היישוב היהודי בארץ. עשרים שנות העלייה הראשונה הביאו לידי מהפך בתפיסה היישובית ובתפיסת העלייה. מאיגרא רמא של תוכנית הגירה המונית וסוחפת הצטמצמה הראייה לבירא עמיקתא של עידוד עליית מעטים בעלי הון בלבד. ראיית היישוב בארץ כמפעל שהעם היהודי כולו אחראי לו, מחד-גיסא, אך מאידך-גיסא, היעדר תמיכה כלכלית הולמת, הביאו לטיפוח יישוב קטן הנזקק לשירותי ערבים. גם התפיסה בדבר טיפוח מרכז רוחני בארץ, ברוח אחד העם, שללה את רעיון העלייה הגדולה. קצה האופק של חובבי ציון בארץ ובחוץ לארץ בשנות העלייה הראשונה היתה המושבה.45 העולים שהלמו את אפשרויותיה הכלכליות של המושבה התקבלו בברכה, אך הם היו מעטים בלבד. לעומתם ההמונים שביקשו לעלות לארץ ישראל, התבקשו להימנע מלעלות גם כאשר ביקשו לעבוד את האדמה בעשר אצבעותיהם. תפיסה זו עמדה בניגוד גמור לחזונו של הרצל, שפרץ לאוויר העולם בשנת 1896. הרצל התנגד לתפיסתם של אנשי העלייה הראשונה. בעבורו היתה ארץ ישראל ארץ מקלט. חזונו היה חזון העלייה ההמונית, והוא פעל בלא לאות כדי להגשימה.46 ואולם, באופן פרדוקסלי, סבר אף הרצל שעד למימוש התנאים הנחוצים בארץ - היתר מדיני (צ'רטר) והון - יש להימנע מעליית יחידים לארץ ישראל. הרצל דחה לעתיד את תוכניתו בדבר עלייה המונית, והעדיף עד אז להימנע כליל מעלייה. הוא התנגד לתפיסה ה'מושבתית' של אנשי העלייה הראשונה, אך העדיף עליה את הכלל: שב ואל תעלה. אפשר להצביע על שני לקחים חשובים העולים מניתוח היחס לעלייה בשנות העלייה הראשונה:
1. המשך ההתנגדות לעלייה המונית שינוי מדיניות התמיכה של הברון רוטשילד בשנת 1900 הביא לידי גל גדול של ירידה מארץ ישראל. 'יאוש', התבטא הסופר והעיתונאי יהודה גרזובסקי-גור בדווחו על האווירה בארץ ישראל.47 אך את מקומו של הייאוש תפס גל הגירה חדש, שגאה בעקבות הפרעות בקישינוב. עוד בטרם מימשו העולים-בכוח את כוונתם לעלות, כבר הביעו חובבי ציון את דאגתם מפני גל ההגירה הצפוי. עיתונות התקופה תיעדה את החרדה, שהתעוררה בקרב העם היהודי נוכח הפרעות באביב 1903, ואת רצונם האינסטינקטיבי של היהודים לברוח מגיא ההרגה. עיתון 'הזמן' דיווח על ייסודה של חברת ביל"ו חדשה, 'אשר חבריה יצאו להתישב בארץ ישראל בלי שום תנאים...'. האפשרות שהפרעות יביאו לידי נהירת המונים לארץ, כדוגמת עליית תרמ"ב ועליית תר"ן, הדליקה נורה אדומה אצל חובבי ציון.48 'ראשי הארגון, וביניהם מנחם אוסישקין, פרסמו קול קורא שדיבר בעד עצמו:
חברי חובבי ציון דנו בכובד ראש בשאלה כיצד למנוע 'אסון גדול' זה. הם הודו כי מצוקת יהודי קישינוב מחזקת את אמונתם שבעתיד תשמש הארץ ארץ מקלט, 'וכי העת הזאת בוא תבוא'. בינתיים ביקשו לתת ביטוי לאימי הפרעות ולהדגיש את זיקתם לארץ ישראל. התגובה שהציע אוסישקין היתה לשלוח את יתומי קישינוב לארץ כדי לחנכם שם, ובכך לבטא את הכמיהה לציון ואת ההזדהות עם קורבנות האסון. תוכניתו של אוסישקין גם קיבלה את תמיכתו של הרצל. המפגש עם ישראל בלקינד, המחנך הידוע ואיש ביל"ו, הצמיח את המפעל שהיה משותף לו, לתנועה הציונית ולחובבי ציון: חינוך יתומי קישינוב בארץ ישראל.50 התגובה לפרעות מציגה אפוא פעם נוספת את כמיהת ההמונים לעלות לארץ ישראל ואת חרדתם של מנהיגי חובבי ציון מפני כמיהה זו. תוכנית אוגנדה, שהציע הרצל בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903 כתגובה לאסון קישינוב, אומצה נוכח ההכרה, שארץ ישראל אינה בת השגה לאלתר ועל כן לא תוכל לשמש ארץ מקלט ליהודי רוסיה.51 זו היתה אף עמדתם של רבים מציוני ארץ ישראל בעת ההיא. הם היו משוכנעים כי אין לכוון הגירה המונית לציון לאלתר, ונתנו אפוא ידם לתוכנית אוגנדה.52 יהושע אייזנשטאדט-ברזילי, איש חובבי ציון שעלה בשנות העלייה הראשונה, הודה בגלוי: 'צדקה גדולה עושים עמנו במה שאין ממהרים לתת לנו טשארטר. אילו היה הטשארטר בידינו היו הכל מכירים את דלותנו'.53 לעומתו, משה סמילנסקי, הסופר והאיכר מרחובות, ראה ב'אוגנדיזם' של אנשי ארץ ישראל את 'רוח הגלות'.54 נטישת תוכנית אוגנדה היתה, כנראה שלא ביודעין, נטישת החזון הציוני בדבר ארץ ישראל כארץ מקלט. 2. שינוי השיטה: לשכות מודיעין צעד חשוב ביותר בטיפול בהתיישבות היהודית בארץ נעשה על ספה של העלייה השנייה: ההחלטה להימנע ממתן תמיכה ישירה. כאמור, מהלך זה נקט בראשונה הברון רוטשילד, בהעבירו את מושבותיו לחסותה של חברת יק"א. את הקו שנקט הברון בראשית המאה הכ' אימצו גם חובבי ציון. בתקנות המחודשות של החברה, שהתפרסמו בשנת 1904, נאמר: 'את הבאים להתישב בסוריא וארץ-ישראל אין החברה רשאית לתמוך בממון, אלא רק בספוק ידיעות והוראות וגם בהשתדלויות שונות בלבד'.55 הפרסום בדבר הפסקת התמיכה הישירה ביחידים הסיר מן החברות - חובבי ציון ויק"א - את האחריות הכוללת לעולים. ייסוד לשכת מודיעין לענייני עלייה ביפו היה חידוש של העליה השנייה. יש לראות צעד זה גם נוכח החלטתם של המוסדות הפילנתרופיים היהודיים הלא-ציוניים לסייע במידע ובהכוונה למהגרים היהודיים ששמו פניהם למערב.56 בניגוד לעולים הראשונים, שנהרו לארץ בספונטניות ובלא כל מידע מוקדם או הכוונה, לעולי העלייה השנייה הוצע לבדוק טרם עלייתם את תנאי הארץ ואת התאמתם לתנאיה. לשכת המודיעין הראשונה ביפו נוסדה בשנת 1905, ביוזמה פרטית, ובחורף 1906 עברה לניהולם של חובבי ציון בראשותו של מנחם שיינקין.57 חובבי ציון לא הסתפקו בלשכתם ביפו. הם הקימו לשכות באודסה, בקושטא ובבירות, וכן בירושלים, בחיפה ובחברון.58 בדין וחשבון שחובבי ציון פרסמו בו את פעולותיהם, הם ביקשו להסביר את טיבו של מתן המידע לעולים-בכוח. מחד-גיסא, ביקשו 'להשפיע על בחירת הארץ', ומאידך-גיסא, הם 'נזהרים מלסייע ליציאה מלאכותית מרוסיא'.59 נוכח הקשיים הכלכליים בארץ הם עודדו לעלייה את אלה 'שמצבם החומרי איננו רע', והגדירו בדיוק רב מי הם אלה שאינם מתאימים לעלות.60 שיינקין הודה בגילוי לב: '...לו היתה מטרת הלשכה רק להשגיח ולהזהיר, כי לא יבואו הנה אלה שאינם צריכים לבוא, כי עתה ממלאה הלשכה את חובתה באופן היותר טוב'.61 לא תמיד השיגו האזהרות את יעדן ושיינקין הרבה להתלונן על איכותם הירודה של הבאים. הלשכה גם עמלה ביצירת יוזמות התיישבותיות חדשות.62 ואולם, אמצעיהם הכספיים של חובבי ציון היו דלים, ושיינקין הביע לא אחת את צערו על מיעוט העשייה. 3. ארץ ישראל 'זה הינהו לפי שעה פתרון תיאורי' התנועה הציונית החלה את פועלה בארץ בניגוד לתוכנית הרצל, בלא אישור השלטונות ובלא תקציב הולם. בשנת 1908 נוסד ביפו המשרד הארץ ישראלי בראשות ארתור רופין, והוא ייצג את ההסתדרות הציונית בארץ.63 לשכת המודיעין של חובבי ציון, שכאמור היתה ראשונה מסוגה, השפיעה רבות על אופי פעולתו של המשרד הארץ ישראלי. רופין עסק גם הוא במתן מידע לעולים-בכוח ובפרסומו. אנשי המשרד הארץ ישראלי, שביקשו להבטיח כי העלייה תהיה סיפור של הצלחה ולא של כישלון, הודו שהם משיבים בשלילה לפניות רבות: 'לצערנו, לרוב אנו מייעצים לא לבוא'.64 המנהיגות הציונית האמינה שעל המרכז היהודי בארץ ישראל להיבנות באיטיות ובזהירות לפי תנאי ההתיישבות בארץ. התנועה הציונית שינתה את יעדה מארגון שמטרתו הצלה לארגון שמטרתו בניין הארץ. תוכנית 'אלטנוילנד' בדבר עליית המונים ננטשה עם ראשית העשייה הציונית השיטתית בארץ. ליאו מוצקין, ממנהיגי התנועה, ביטא עמדה זו בגלוי: 'פתרון זה [העלייה לארץ] הינהו לפי שעה פתרון תיאורי. אין עוד מקום בארץ ישראל לנדידה בהמון. והציונות איננה נותנת עדיין את הפתרון לשאלה הבוערת של ההמונים שאינם יכולים לחכות'.65 רופין, אשר ייסד את המשרד הארץ ישראלי, ראה במפעלו מסד לבניין חברה יהודית חדשה ולא מפעל להצלת מהגרים. הצטרפותו לתנועה הציונית נבעה מרצונו העז לסייע בהצלת העם מהתבוללות וכליה רוחנית, ולאו דווקא מרצונו לפתור מצוקה מידית. בספרו היהודים בזמן הזה כתב מפורשות שיעדה של ההגירה הוא ארצות-הברית.66 4. מי הם העולים הרצויים? מן התכתובת המרובה של המשרד הארץ ישראלי אפשר ללמוד בקלות מי היו העולים הבלתי רצויים. הובעה התנגדות נמרצת לעידוד עליית יהודים שלא גילו עניין בעלייה, ונדרשה הימנעות עקרונית מעזרה כלשהי בהוצאות הדרך: 'ידוע לכם שאנו באופן עקרוני לא עוזרים לעולים לארץ ישראל בכסף'.67 החשש היה שסיוע בעלייה יביא בעקבותיו דרישות לסיוע נוסף, שהתנועה לא תוכל ולא תרצה לעמוד בו. הובעה גם הסתייגות מעלייתן של קבוצות גדולות. המוסדות ביקשו להפחית את הסיכון שבעלייה למזער ההכרחי. עמדה זו התגבשה נוכח הניסיון שהצטבר בימי העלייה הראשונה, ונוכח אפשרויותיה הכספיות המוגבלות של התנועה והקשיים המרובים שהיו כרוכים בהתיישבות. רופין הביע את חששו שלקבוצה גדולה של עולים יצטרפו גם יסודות חברתיים חלשים שלא יחזיקו מעמד. הוצע אפוא כי כאשר יוקם יישוב חדש, תעלינה רק משפחות בודדות והן תסלולנה את דרך ההתיישבות. 68 בצד הקריאה 'לא תעלה' השמיעו ראשי המשרד גם את הקריאה 'עלה'. בשנת 1907, בטרם עלייתו, הביע רופין את ביטחונו כי בעתיד הרחוק תהיה אפשרות לקליטת המונים, אך קודם לכן יש ליצור אמצעי קיום לבאים. לשיטתו, העשירים היו אלה אשר יכלו ליצור אמצעי קיום, ועל כן, כוונו תוכניות העלייה המבטיחות ביותר לבעלי הון, אשר יוכלו לברוא את אפשרויות הקיום בשביל עצמם ובשביל אחרים: 'בטרם שאיש חדש בא לארץ, צריך שתברא שם בשבילו אפשרות הקיום'.69 העלייה הוצעה אפוא קודם כל לבעלי הון ולבעלי מקצוע, לפי אפשרויותיהם הכספיות השונות. לבאים הוצע לטעת פרדסים וכרמים, ולהצעות צורפו תחשיבים מפורטים. בדומה לשיטת 'הבעלים הנעדרים', שפותחה בשנות התשעים של המאה הי"ט, פותחה כעת שיטה יישובית חדשה-ישנה - האחוזה.70 לפי שיטה זו, בתחילה 'יועלה' הון לשם ייסוד חוות נטיעות, ורק לאחר מכן, לאחר שהמטע יניב פרות ורווחים, יעלו בעליו לארץ. המשרד הארץ ישראלי גם עודד את עלייתם של בעלי מקצועות חופשיים אשר נמצאה להם פרנסה. מורים, פקידים ורופאים, שמצאו לעתים מזומנות תעסוקה בערים ובמושבות, זכו לברכתו של המשרד הארץ ישראלי ביפו. מאחורי חזון הקמתה של תל-אביב, אשר התנועה הציונית סייעה רבות בהגשמתו, עמדה התפיסה שיש ליצור בארץ אפשרויות פרנסה גם בעבור בעלי מלאכה, פועלי תעשייה וסוחרים זעירים. עקיבא אריה וייס, אשר פעל בלא לאות למען ייסוד העיר העברית הראשונה, כתב בספרו ראשיתה של תל אביב:
שלא כאנשי העלייה הראשונה, אשר השקיעו את עיקר מעייניהם בייסוד מושבות חקלאיות, הרי היו בני העלייה השנייה בעלי ראייה יישובית כוללת. הם ביקשו לפתח הן את המגזר החקלאי והן את המגזר העירוני. בהקמת עיר ראו אמצעי חשוב לקליטת בעלי הון צינוני. החזון המצומצם ה'מושבתי' של בני העלייה הראשונה פינה את מקומו לחזון המקיף של אנשי העלייה השנייה. ואולם, התפנית החשובה ביותר בכל הנוגע לעלייה חלה בנושא הפועלים העבריים. 5. עידוד עלייתם של צעירים החפצים להיות פועלים מנחם אוסישקין, ממנהיגי חובבי ציון ברוסיה, כתב בשנת 1904 בחוברתו 'הפרוגרמה שלנו', כי שאלת הפועלים העבריים בארץ היא שאלת המפתח של ההתיישבות: 'נשים לב לשאלה אחת, שבה תלויות כל עתידות הקולוניזציה בארץ ישראל - לשאלת הפועלים'.72 שלא כרוב אנשי העלייה הראשונה, אשר סברו כי היישוב אינו יכול לעמוד בנטל קליטת הפועלים העבריים, תיאר אוסישקין את המושבה - הנזקקת לפועלים ערביים - כבניין הבנוי על חול. אוסישקין הציע שצעירים חסונים יבואו לארץ ויעבדו בהתנדבות בחקלאות במשך שלוש שנים. לאחר מכן, אם לא ימצאו דרך להשתקע בארץ, יחזרו לגולה. הרעיון לא הוצע כפתרון למצוקת הצעירים, אלא כפתרון למצוקת היישוב, קרי, עבודה ערבית. בשנת 1904 לא האמין אוסישקין שארץ ישראל תוכל לקלוט את הרבים, ועל כן הציע שהרבים 'יקלטו' אותה. אם הארץ לא באה לעזרת העם, יבוא העם לעזרת הארץ. נימוק נוסף לעידוד עלייתם של פועלים צעירים העלה יוסף ויתקין, אחד המורים העבריים שהתיישבו במושבות העלייה הראשונה. בשלהי 1904 הצביע ויתקין על הצורך בהתייחסות חדשה כלפי עבודה עברית. לדבריו, טעות היא להאמין שההון יקנה את ארץ ישראל. מולדת אינה נקנית בכסף אלא על ידי הקרבה וייסורים. ובלשונו: 'תחיתנו הלאומית והמדינית על אדמת ציון' תושג רק על ידי 'קרבנות מתאימים לערכו ולרום המטרה'. הוא פרסם 'קול קורא':
אליבא דוויתקין, העבודה לא נתפסה כאמצעי לשם פרנסה אלא כקורבן שיש להעלותו על מזבח המולדת כדי לקרב את התחייה הלאומית. חובבי ציון אימצו את עמדתו של אוסישקין בדבר עידוד עלייתם של פועלים. בדין וחשבון של חובבי ציון לשנים תרס"ח_תר"ע (1910-1908) הוכרז: '...התפתחותו הנורמאלית של הישוב העברי בא"י דורשת שישתדלו באופן סיסטמטי לחזק ולבסס בארץ את עבודת הפועל העברי'.74 עמדה דומה אך נמרצת יותר גילו אנשי המשרד הארץ ישראלי, אשר ראו בפועלים את 'החומר האנושי' הטוב ביותר להתיישבות. מרב מאמציו היישוביים של המשרד הארץ ישראלי כוונו אפוא כלפיהם. רופין עודד את עלייתם של צעירים חסרי כל שהיו מוכנים לעבוד כפועלים עונתיים במושבות ובחוות. אופטימיות רבה שררה בכל הנוגע להתאקלמותם בארץ, ונעשו מאמצים רבים לסייע להם. ואולם, למרות ההכרה בחשיבותם להתיישבות, לא נשלחו כרוזים כדי לעודד את עלייתם והיתה הימנעות מוחלטת ממתן הבטחות מוקדמות לעבודה.75 אם כן, בעשור של העלייה השנייה חלה תפנית בעמדותיהם של המנהיגים הציוניים בכל הנוגע לעליית הפועלים, והכרוז של ויתקין בישר את המסר החדש. ויתקין ראה בייסורי הפועלים קורבן למען האומה; אוסישקין ראה בפועלים העבריים את המסד שיבטיח את חוסן ההתיישבות; הפועלים ראו את עצמם כמעמד החברתי אשר ינהיג את היישוב; ואילו רופין, נציג התנועה הציונית בארץ, ראה בהם את עמוד האש ההולך לפני האומה. ואולם, ההכרה בחשיבות הפועלים לבניין ארץ ישראל עדיין לא היתה נחלת כל בני היישוב החדש, וכידוע, רוב הפועלים במושבות בשנות העלייה השנייה היו ערבים. 6. ההעלאה הציונית הראשונה: עליית יבנאלי ההכרה בחשיבות העבודה העברית במושבות, שחברה לה הידיעה על אודות מצבם הקשה של היהודים בתימן, הולידה בשנת תרע"א (1911-1910) תוכנית עלייה חסרת תקדים - העלאת יהודים מתימן.76 במפתיע ננקטו כאן כל הצעדים שעד כה היו בלתי רצויים לפי הכרזת המוסדות הציוניים: לעומת הכלל שאין לעודד עלייה באופן מלאכותי, נשלח לתימן שליח עלייה מיוחד, שמואל יבנאלי; לעומת העיקרון שאין לממן את העלייה, סייעה התנועה במימון מקצת הוצאות הדרך של הנוסעים; לעומת הקו שעודד עלייה של בעלי הון או צעירים חסונים ורווקים בלבד, עלו משפחות התימנים בחוסר כל, על נשיהם, זקניהם וטפם; לעומת המדיניות שאין לעודד את בואן של חבורות גדולות, נתן ידו המשרד הארץ ישראלי לעלייתם של מאות אנשים; לעומת העמדה שלתנועה הציונית אסור להיות האחראית הישירה לקליטה, כיוון המשרד את העולים למקומות עבודתם וסייע בקליטתם; לעומת הגישה שאין לראות בארץ ישראל ארץ הגירה, כונתה הארץ, במכתב של הקרן הקיימת לישראל, 'אמריקה עבור התימנים'.77 ההתייחסות המיוחדת לעולי תימן נבעה מתפקיד יישובי מוגדר שנקבע להם: התימנים היו אמורים להחליף את הפועלים הערבים במושבות. התימנים, שהיו בעלי נתינות עות'מנית, שומרי מסורת, מסתפקים במועט, צייתנים ואוהבי עמל, נחשבו כ'יסוד עבודה' ,(Arbeitselement) 'פועלים טבעיים' ו'בעלי ערך כלכלי רב'.78 הניסיון הוכיח כי העלאה מאורגנת גורמת ליחסי תלות וחסות, שמפניהם חששה התנועה. מכתבי המשרד הארץ ישראלי מגלים מתח ותסכול. בתשובה לתביעות התימנים נכתבו מילים אלה: 'אתם אומרים: אם נבנה לכם בתים מקבלים אתם עליכם ישוב הארץ, ואם לאו - תתנו ראש ותשובו למדינת תימן'.79 אך העזרה שהוגשה לתימנים - למרות היותה נרחבת ומרחיקת לכת הרבה יותר ממה שקיבלו עולים אחרים - עדיין ענתה רק על חלק קטן מהצרכים החיוניים של העולים, ותנאי חייהם בארץ היו, למרות הסיוע, קשים ביותר. מנקודת ראותו של המשרד הארץ ישראלי, ניסיון ההעלאה הראשון הוכתר בהצלתה חלקית. למעלה מאלף וחמש-מאות נפש עלו ארצה בעקבות יבנאלי. כאלף עולים שמו פעמיהם למושבות. הבעיה, שנצפתה מראש, בדבר מידת יכולתה של התנועה הציונית לשאת באחריות לעולים אלה, הזדקרה בכל מורכבותה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעניין התימנים ננקטה מדיניות שונה מזו שננקטה בעניין העולים מאירופה: מחד-גיסא, הערכה מועטת, ומאידך-גיסא, סיוע ותמיכה נרחבים אך לא מספיקים. לדעה בדבר קיומה של הפליה היה אפוא בסיס. ואולם, בלא הפליה ודעות קדומות אין ספק שתוכנית העלייה לא היתה מתבצעת. בביקורת הנוקבת כלפי המוסדות הציוניים בנושא זה מסתתרת אפוא 'ברכת הקללה'. 7. כישלון יוזמת העלייה של יהודי סלוניקי בשלהי העלייה השנייה היה ניסיון נוסף לארגן עלייה לארץ ישראל: תוכנית לעלייה המונית מסלוניקי.80 יהודי סלוניקי יזמו ניסיון זה בשנת 1913, עקב סבלם בשל ניתוק עירם מהאימפריה העות'מנית. ציוני סלוניקי פנו אל המוסדות הציוניים בגרמניה ואל המשרד הארץ ישראלי ביפו וביקשו סיוע כספי לתוכניתם. המוסדות הציוניים השיבו בקרירות רבה. יהודי סלוניקי לא עמדו בקריטריונים המסורתיים של עולים רצויים. הם לא היו עתירי הון ואף לא בעלי נטיות חקלאיות. הם היו בדרך כלל אנשי משפחה, בעלי מלאכה או פועלים עירוניים. למרות ההתקדמות שחלה ביישוב היהודי בעשור של העלייה השנייה, עדיין היו תנאי הקליטה קשים ביותר. כמאתיים פועלים סבלו בשנת תרע"ד (1914) מאבטלה, רק למחצית העולים התימנים היו 'פתרונות דיור', והמוסדות הציוניים חשו חוסר אונים. התגובות הלא-מעודדות לא ציננו כליל את יוזמת יהודי סלוניקי, ובאביב תרע"ד הגיעו ראשוני העולים. בואם הצמיח ביפו התארגנות למען יהודי הבלקן, והועלו תוכניות סיוע מגוונות.81 ואולם, לכולן לא היה תקציב והן לא הוצאו לפועל. חוסר האונים של היישוב ושל המוסדות הציוניים היה מוחלט. בעת ההיא סירבו השלטונות התורכיים, מטעמם שלהם, להתיר את בואם של יהודי סלוניקי לארץ. ראשי היישוב קיבלו זאת בתחושה של הקלה. רופין סיכם את המצב בדיוק רב: 'ככל שזה מצער, ארץ ישראל יכולה לעשות כה מעט לשכך את צרת היהודים... עוד זמן רב היא לא תהיה ארץ הגירה בקנה מידה גדול'.82 כישלון היוזמה הסלוניקאית הוכיח בחריפות את קוצר ידם של היישוב הארץ ישראלי והמוסדות הציוניים בגולה לסייע למבקשים לעלות.
השלטונות העות'מניים הכריזו על איסור העלייה לארץ עוד בטרם יצאו ראשוני העולים לדרך. איסור זה, בשינויים קלים, נשאר בתוקפו עד סיום השלטון העות'מני בארץ. האם היתה לגזרות הללו השפעה על יחסם של החוגים הציוניים לעלייה? סקירתנו מוכיחה בבירור כי המנהיגים הציוניים עיצבו את יחסם לעלייה בראש ובראשונה נוכח תנאי הקיום בארץ. אומנם, בשנות העלייה השנייה ניסו הנציגים הציוניים בקושטא לבטל את האיסור על העלייה, אך למגעים אלה לא היתה השפעה על מדיניות העלייה. האם הרתיע האיסור עולים-בכוח ממימוש מטרתם? שאלה זו מצריכה מחקר בפני עצמו, ואין בידינו תשובה לכך. מעקב אחר שלושת העשורים הראשונים של השיבה לציון מגלה שהציפיות היו בשיאן עם ראשית גל העלייה. יתרה מזאת: תוכניות בדבר הגירה המונית נהגו עוד בטרם יצא לדרך גל העלייה הראשון. ואולם, ההתפכחות מן החזון הגדול היתה מהירה, ובשנות העלייה הראשונה עודדו חובבי ציון רק את עלייתם של בעלי הון שביקשו לרכוש נחלות בהונם העצמי. צעירים שרצו להיות פועלים לא זכו בברכת הדרך. הטראומה של עליות הבהלה בשנות העלייה הראשונה השאירה את רישומה. הלקחים שהופקו מניסיונה של העלייה הראשונה היו נר לרגליהם של נציגי המוסדות הציוניים בשנות העלייה השנייה. הם העדיפו צעידה איטית מהעזה שבעקבותיה תבוא ירידה. ואולם, עולים נהרו לארץ למרות הכל. התפיסה ה'מושבתית' פינתה מקומה לתפיסה חדשה - 'יישובית כללית'. בין העולים הרצויים היו כעת לא רק אלה המתאימים להיות איכרים במושבות, אלא גם פועלים חסרי הון שפנו למגזר החקלאי, ובעלי הון מועט ויוזמה שפנו למגזר העירוני כדי לבנות את העיר העברית החדשה. ההכרה החדשה בדבר חשיבותה של העבודה העברית במושבות הביאה עמה חידוש נוסף – יוזמה להעלאה הציונית הראשונה. העלאת יהודי תימן בשנת תרע"א נבעה בראש ובראשונה מתוך רצון לפתור את בעיית העבודה העברית במושבות, ורק לאחר מכן כדי להביא מזור לעולים עצמם. סיפור ההעלאה מדגים את העמדה הציונית שהתעצבה בשנות העלייה השנייה: הארץ עדיין איננה ארץ מקלט היכולה לבוא לעזרת העם, ועל כן על העם לבוא לעזרת הארץ. העולים שעלו ונשארו למרות האזהרות והקשיים היו אלה אשר עיצבו את המציאות. הראשונים שעלו בשנת 1882 והשכילו לייסד את המושבות הראשונות, הביאו בעקבותיהם את תמיכתו הנדיבה של הברון רוטשילד. פועלי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ עוד בטרם הכירו המוסדות הציוניים בחשיבותם, היו בתוך זמן קצר לשותפים החשובים ביותר בתנועה הציונית במפעל ההתיישבות החקלאית. בני העיר, אשר הצטופפו ביפו עוד בטרם נוסדה תל-אביב, היו המאיץ והמסייע גם יחד לייסוד העיר העברית הראשונה. עולים אשר היו אחראים לעלייתם שלהם עיצבו הן את המציאות והן את מדיניות העלייה של המוסדות. חזון, יוזמה ואחריות התבררו כתנאים החשובים ביותר למימוש העלייה. מעקב אחר ההתייחסות המשתנה לעולים ולעלייה חושף היבט חשוב נוסף. כל הנוגעים בדבר - בני ארץ ישראל, ראשי המוסדות התומכים בגולה, ציונים ויהודים שביקשו לעלות לציון - לא חשו דחיפות בהגשמת תוכנית העלייה. מימוש החזון הציוני נדחה אל מעבר לקו האופק, ובלשונו של רופין 'על קבוץ כל היהודים לארץ ישראל אין מה לדבר, כל זמן שאין מחשבתנו נמצאת מעבר לגבולי המקום והזמן'.83 ההכרה שהתנאים בארץ ישראל אינם מאפשרים הגירה המונית הסיטה את החזון הציוני מרעיונו של הרצל בדבר ארץ מקלט. בניינה של ארץ ישראל הוערך כמפעל לטווח רחוק, אשר יש לתכננו נוכח האפשרויות. אנשי העליות הראשונות והמנהיגים הציוניים לא ראו את הכתובת המתנוססת על הקיר. העלייה לארץ, בניגוד להגירה לאמריקה, עמדה בשנים ההן בשולי התודעה הציבורית היהודית. ובלשונו של ש"י עגנון, בספרו תמול שלשום: 'מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ומקומו ועושה נפשות לציונות'.84
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
