| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הסיפור המפורסם על שלושת המתוודים הוא אחד הביטויים המובהקים לדרך התייחסותם של בני משפחת קלונימוס לציווּיי ההלכה בשעה שהם מתנגשים עם בקשת השלמות הדתית. זה סיפור נוסחאי, מעין משל יותר מאשר מעשה, שנועד להציג בעיה תיאולוגית בצורה מועצמת, ולא לספר מעשה שהיה. מבנה הסיפור נועד להדגיש את הבעיות התיאולוגיות שאותן הוא מבקש לברר. אף-על-פי שהסיפור עוסק לכאורה בחיי יומיום הקשרו שייך לניסיון קידוש השם. אפשר לומר, כי הוא מעביר לתחום החיים הרגילים את הסיפור הבא, שרקעו קידוש השם:
מצב היסטורי אקטואלי נדון כאן על-פי תקדים היסטורי נושן. אחד משני התלמידים מבקש לחקות את ר' חנינא בן תרדיון על-ידי היחשׂפוּת מכוּונת לניסיון קידוש השם, ואילו חברו מסרב לעשות זאת, ומסתמך על כך, שאפשר למצוא בדברי הגמרא מידה של ביקורת על מעשהו של ר' חנינא. המניע של התלמיד הראשון הוא, "בפסיעה אחת אבוא בגן עדן". השני איננו חולק על כך, אך מזהיר מפני הסכנה הצפוּיה. הדברים מתבררים יותר אם משווים את הסיפור הזה למעשה שלושת המתוודים (סימנים נב-נג, עמ' 45-44):
ההתנגשות בין התפישׂה החסידית של החיים הדתיים לבין תפישׂת ההלכה ניכרת בסיפור זה בכמה מישורים. אין ספק שהמתוודים [שמספרם, למעשה, שישה, שכן כל אחד מן השלושה מדבר בשמו ובשם אביו שעשה אותו מעשה בעבר הרחוק; והטעם להכללת חטאי העבר של האבות בסיפור הוא ככל הנראה משום שהמדובר במעשה שהיה ונשלם, והחכם או ראש הישיבה יכולים לדעת מה גזר על כך האל. ואולם אין המחבר חוזר ומברר אספקט זה], הם עוברי עברות, ועברות אלה מתייחסות לתחומים החמורים ביותר: גזל, שפיכות דמים וגילוי עריות. במקרה הראשון חשף המתוודה ממון חברו ממחבואו והחזיקו בידו פעמים רבות. במקרה השני יזם המתוודה פעם אחר פעם מריבה עם חברו, והניף עליו את חרבו. במקרה השלישי עבר המתוודה על איסור הייחוד, ובא פעמים רבות במגע קרוב עם אשת חברו. מספר הדברים איננו מגנה את מעשיהם מכל וכל. לפי סיפורו לא ידע החכם שאליו פנו מה להשיב להם ושיגרם אל "ראש ישיבה של גולה", כאילו יש ספק בדבר האם חוטאים הם אם לאו. בשיאו של הניגוד גוזר עליהם ראש הישיבה להפסיק את מעשיהם הרעים ולעשות תשובה, אך לגבי עיקר הדברים אף הוא מביע ספק. משפט המפתח כאן הוא "והשכר תלוי בהקב"ה". משמע: בדיני אדם חייבים הם, שהרי "אנו מצוּוים לבער עושי הרעות, ואתם קרובים למזיד", אך מה יפסוק להם האל בדיני שמים, את זאת אין המחבר מגלה. פירושו של דבר הוא, כי ייתכן מאד שכוונתם רצוּיה לפני האל, אלא שאין הרב והמורה בעולם הזה רשאים להודות בכך. הניגוד העיקרי לדרך החיים ההלכית מצוי בכך, שאין המחבר מטיל ספק בתחושתם של המתוודים שאורח חייהם פגום הוא. התלונה שבפיהם, שאין יצר הרע מפעם בהם די הצורך ושלא נדרש מהם מאמץ להתגבר על הרצון לגנוב, לרצוח ולנאוף, מקובלת על בעל 'ספר חסידים'. אנשים כאלה, המקיימים את כל מצווֹת ההלכה בשלמות ובמסירות, רשאים לחוש שאין הם עובדים את האל במעלה גבוהה. בגלל כוחו המועט של היצר הפועם בהם, אין להם כל אפשרות להגיע למעלה כזאת, אלא אם ינקטו פעולה משמעותית לעידודו של היצר, מעין "מצווה הבאה בעברה" הרגשה זו שלהם אינה זוכה לגינוי, לא מפי החכם שאליו הם פונים ולא מפי ראש הישיבה. משמעות הדבר היא, כי מי שמקיים תרי"ג מצוות בשלווה וללא מאמץ מיוחד איננו מגיע לשלמות בחייו הדתיים. שלמות כזאת אפשר להשיג רק אם האדם חורג – ולוּ במידה קטנה – מגבולותיה של ההלכה ומסתכן בחטאים "שוליים" כדי להפגין את עוצמת רוחו ולעמוד בניסיון ההתגברות על היצר וההימנעות מעברה חמורה ביותר. דבריו של ראש הישיבה, "ואתם קרובים למזיד", מבטאים אספקט מרכזי בסיטואציה המתוארת. המתוודים, ואף המספר, מניחים כמובן מאליו, שהדוברים עומדים בניסיון ותמיד יעמדו בו, אך מה יהיה אם חלילה ייכשלו בגזל, ברצח או בניאוף? במקרה כזה כל ההכנות שעשו לקראת המעשה יתפרשו אחרת לגמרי, לא ככוונה לעמוד בניסיון, אלא ככוונה היא לבצע את המעשה האסור. מי שגרר את חברו למקום מבודד ביער ושם הניף עליו את חרבו והרגו, הוא רוצח במזיד בצורה החמורה ביותר: הוא עצמו עיצב את הסיטואציה שבה יתבצע הרצח. רק פסע קטן מבדיל בין הישג דתי עילאי – עמידה בניסיון היצר בתנאים קשים במיוחד – לבין היכּשׁלוּת בחטא חמור מאוד ונפילה לשפל המדרגה. יש חשיבות לדברים אלה גם לגבי הבנת הסיפור שהובא בראשיתו של דיון זה, המעשה בשני התלמידים שהתחבאו בשעת השמד ודנו בשאלה האם עליהם לצאת לקראת הגויים כדי להביא את עצמם לכלל ניסיון קידוש השם. מי שעושה זאת ועומד בניסיון זוכה במעלת קדושים, אך מה קורה אם הוא נכשל חלילה וברגע האחרון הוא מעדיף את חייו על קידוש השם? במקרה זה הוא לא רק אנוס, אלא משומד במזיד, שכן יכול היה להתחבא ולשמור הן על חייו והן על יהדותו, אבל הוא בחר לצאת בגלוי לקראת הפורעים והמיר את דתו. אין הוא יכול להצטדק ולומר, שכוונתו היתה לעמוד בניסיון. הדבר הקובע הוא המעשה עצמו – הוא פנה אל הפורעים, ולא הם תפסו אותו, ומכאן שמדובר במזיד ולא באונס. היסוסיו של החכם שאליו פנו המתוודים, והתשובה בעלת שני הרבדים של ראש הישיבה, המבחין בין דיני אדם לבין דיני שמים, מחייבת אותנו להבחין בין מה שר' יהודה החסיד יכול היה להעלות בפירוש על הכתב לבין דעתו האמיתית בסוגיה זו. 'ספר חסידים' הוא חיבור שנכתב למען הציבור הרחב, והוא נועד להורות לקוראיו דרך חיים דתית מפורטת. במסגרת מעין זו יש סכנה רבה בהוראה מפורשת לקורא להעמיד את עצמו ביודעין ובמתכוון בניסיון חמור וקיצוני, בין בחיי היומיום, בעברות של ניאוף ורצח, ובין בשעת השמד, בהליכה לקראת הצלבנים ובהתמודדות עם הבחירה בין מוות להמרת הדת. דברי ראש הישיבה, "אתם קרובים למזיד", רלוונטיים גם לגבי מי שכותב את הדברים ומביאם לפני הציבור: אם ייכשל אחד הקוראים ולא יעמוד בניסיון, תיפול האחריות על חטאו הגדול על מי שהנחה אותו ללכת בדרך זו. יש לשער אפוא,כי ר' יהודה החסיד הגביל את עצמו ונמנע מלהורות במפורש כי על האדם להעמיד את עצמו בניסיון, אבל דעתו האמיתית קיצונית ונועזת מזו המובעת במאמרים אלה. מקבילה לכך קיימת בתורת התשובה של ר' יהודה ור' אלעזר. אחת מדרכי התשובה היא "תשובת הבאה", שעניינה הוא שהשב בתשובה מעמיד את עצמו בניסיון באותו חטא שנכשל בו ("באותו מקום ובאותה אשה"), אך הפעם מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מעבֵרה ובכך הוא מפגין את שלמותה של תשובתו. אולם בדרך תשובה זו קיימת סכנה שהוא ייכשל שנית, ואז יהיה מזיד גמור, שכן ייתכן שבחטאו הראשון נכשל במקרה, אך בניסיון השני העמיד את עצמו ביודעין בסיטואציה של החטא, ואם חטא גם הפעם הריהו מזיד. משום כך, ככל הנראה, מדגיש ר' אלעזר בתיאור עניין זה, כי "תשובת הבאה אינה נוהגת", דהיינו, זו אפשרות עיונית בלבד ואין הנחיה לקורא לנהוג כך (ראו להלן בפרק השישי, על התשובה).
קראו עוד:
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
