| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מעשים אלה כרוכים בצורה זו או אחרת בשמו של רבן גמליאל. אולם בנוסף להם נתקבלו בדור יבנה שורה של תקנות והכרעות שאינם מתקשרים במקורות בשמו של רבן גמליאל ויתכן שנתקנו ונתקבלו בימי רבן יוחנן בן זכאי, או בשנים שבין מות רבן גמליאל לתקופת המרד, ימי פעילותם של רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון ורבי עקיבא. בין תקנות אלו מן הראוי להזכיר תחילה את האיסור למכור קרקעות, עבדים ובהמה גסה לנוכרים. בימי הבית לא נודעה הלכה זו ורק בשנים שלאחר החורבן אנו קוראים על איסורים אלו בצורות שונות ותוך הקפדה רבה: 'המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ יצא בן חורין',75 וקנסו את המוכר לפדותו: 'אפילו מאה בדמיו ויוציאנו לחירות'.76 היה באיסורים אלו גם מניע דתי – לבל יעשו עבודה בשבת בבעלי החיים או בעבד; והרי העבד הנמכר לגוי מפקיעים אותו מן המצוות כשם שמפקיעין את הקרקע מכל המצוות הקשורות בעבודת האדמה. אך היה בכל האיסורים גם גורם כלכלי-לאומי; 'לא תחנם' – לא תתן להם חניה בקרקע'.77לצד איסור זה טיפחו חכמי הדור את הרעיון של פדיון הקרקעות והעבדים. ולא רק בצורת קנס כשהאדם מכר את אדמתו, אלא גם כשהמלכות הפקיעה את הקרקע נדרש האדם להשתדל לפדות את הקרקע שהיתה אחוזת אבותיו.78 החזקת הקרקע בידי ישראל ורכישת קרקע יהודית מידי הנוכרים הפכו לערך חשוב בעולמה של היהדות. כשהזדמנה קנית בית בשבת התירו לעשות זאת אפילו בשבת: 'והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו (= שטר מכירתו) בשבת... משום ישוב ארץ ישראל.79 הלכות רבות אשר ראשיתן בימים שלאחר החורבן נקבעו משום ישוב ארץ ישראל80 וכולן מכוונות לעודד ולטפח את גאולת הקרקע הנטיעה והבניה בארץ. קרובה להלכות אלו היא ההלכה, שאנו שומעים עליה רק בדור שלאחר החורבן ש'אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל',81 שכן הבהמה הדקה הנזקקת בעיקר למרעה משחיתה את האילנות הורסת את המדרגות החקלאיות בהרים וממעטת את יישוב הארץ. גידול הבהמה הדקה הוגבל לאזורי המדבר, מקום שאינה גורמת נזק ואינה פוגעת בעובד האדמה ובחקלאות. בדור יבנה נקבעו גם הסדרים להקל את הסבל בשנות השמיטה ונקבעו קופות שבהם ריכזו את פירות האילן הגדלים בשנת השמיטה. לפי ההלכה שבתורה והנוהג בימי הבית, היו הפירות הפקר לכל וזכו בהם הזריזים ואולי אף האלימים שבהם, אולם ריכוז הפירות והסדר חלוקתם היוו כמובן הקלה רבה בשנת השמיטה. סידור זה היה בניגוד לדעת בית שמאי שהורו כי אין לעשות כל הסדרים בפירות של שנת השמיטה, והיו בין החכמים הנוטים לדעת בית שמאי שטענו נגד פגיעה בנהגים המקובלים.82 בדור יבנה נקבע הפילוג בין היהדות והנצרות. הפרדה גמורה נסתמנה לא רק בין היהדות לנצרות הפאגאנית אלא אף בין היהדות לנצרות היהודית. עד לחורבן הבית התקיימו היהודים-הנוצרים בתוככי העם היהודי, אבל במשבר החורבן התגלעו יסודות הפירוד. הנוצרים לא נטלו חלק במאבק הצבאי נגד הרומאים, לא היו שותפים לתחושת האסון ואף לא, חלקם לפחות, לתקות הגאולה, שכן לדעתם הגאולה באה עם ביאת משיחם. רבים מהם ראו בחורבן המקדש והעיר ירושלים אות לאמיתותה של הנצרות ולהגשמת דברי ישו ונבואותיו. היו אף שטענו שעם חורבן המקדש ובעולם של מצוות רבות, פג תוקף כל המצוות ועברה שעתה של היהדות. זרמים נוצריים אלו נסתייעו בחורבן המקדש לביסוס אמונתם והפצת דתם. חכמי יבנה פעלו בדרכים שונות להגברת החיץ בין היהודים לנוצרים עד כדי הפרדה גמורה בין היהדות לנצרות. מגמה זו בולטת בתוספת שנתוספה באחת הברכות של תפילת שמונה-עשרה הנאמרת שלוש פעמים ביום והמדגישה את הנתקותם המוחלטת מן היהדות והרחקתם מבית-הכנסת היהודי ומן העם היהודי.83 המסורת התנאית מוסרת על הכרעות רבות בעולמה המחשבתי וההלכתי של היהדות אשר נקבעו ביבנה עצמה, או בדור יבנה, וכמה מהן קבעו את דרכה של היהדות לדורות. באחד מכינוסי החכמים, כנראה בדור שלאחר רבן גמליאל, נקבע שתלמוד קודם למעשה לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה.84 החלטה חשובה אחרת היא ההכרעה כבית הלל. במאת השנים האחרונות לימי הבית נתהוו ונתפתחו בלימוד התורה ובפסק ההלכה למעשה שתי שיטות, שתי אסכולות – בית שמאי ובית הלל. בבית שמאי טיפחו את השיטה הקונסרוואטיווית המחמירה והפשטנית יותר בביאור התורה ובקביעת ההלכה, ובבית הלל – האסכולה שהקלה יותר בהלכה, דרכי העיון היו יותר חדשניים, אופקי תפיסתה את המקראות היו יותר רחבים וגישתה יותר הומנית ואוניוורסלית. ההכרעה כבית הלל היה תהליך ממושך תוך בירורים ומאבקים מרובים. ההלכה של בית הלל היתה היסוד להמשך בנייתה של ההלכה ושל המשנה שנערכה כעבור מאה שנים בדורו של רבי יהודה הנשיא.85 חכמי יבנה טיפחו מאוד את ערך העבודה ואת משמעותה בחיי היחיד והעם. הרעיון הכללי של חשיבות העבודה אינו מעשה חדש בדור יבנה ומצוי כבר בימי הבית במימרה של שמעיה, שחי כמאה שנה לפני החורבן: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'.86 אולם בדור יבנה הרבו חכמים להרחיב דברים במשמעותה של העבודה. היא הועמדה לא רק כיסוד ראשון בחיי הציבור והיחיד, אלא אף כמעין מצווה אנושית מוסרית כשלעצמה, כמצע לעולמו האישי, הרוחני של האדם, להתעלותו ולהתדבקותו באלוהים.87 בהכרת זכותה של העבודה אצל חכמים כרוכה גם ההכרה בזכותם, בערכם ובשיוויונם של כל העובדים. ביטוי ממצה לכך נותנת המימרה: 'מורגל היה בפיהם של חכמי יבנה: אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא ('החקלאי') מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר (= מתגאה). כך אני איני מתגדר במלאכתי ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט, שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים’.88 הגות זו מצאה ביטוי בהוראות ובהלכות רבות, בפסקי דין הלכה למעשה ובנהגים של חיי יומיום.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
