| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עד כאן עסקנו בקבוצות שאימצו גישה חברתית-מדינית ואידיאולוגית מגובשת, בין שהצליחו בין שנכשלו בהפעלתה הלכה למעשה. אולם מובן מאליו שהחברה היהודית לא היתה מורכבת מקבוצות קשוחות וקיצוניות בלבד. רבים היו ממוקמים בין האצולה הפרו-רומית מכאן לבין התנועות האנטי-רומיות מכאן. אנשים אלה – איכרים שבבעלותם חלקת אדמה קטנה שקיבלו בירושה; בעלי-מלאכה, בין בעיר בין בכפר; סוחרים; חנוונים וכיו"ב – שחלקם גרו בירושלים ואחרים בשאר יישובי הארץ, מה היתה עמדתם בנוגע לתנועות הפוליטיות שהיו בחברה היהודית בדורות שלפני החורבן?
מבחינה חברתית וכלכלית לא נהנו אנשי מעמד זה מן היתרונות של האצולה, אולם היה להם מעט רכוש לדאוג לו. עובדה זו קשרה אותם למקומות יישובם, שכן הם לא יכלו לשנותם כפי שיכלו להרשות לעצמם העשירים, אשר בחלקם עזבו את ירושלים ויהודה עם פרוץ המרד, וגם העניים אשר נדדו לכל מקום שבו יכלו למצוא פרנסה. עובדה זו אפשר אף שגרמה לחלק מהם לנטות כלפי רומי. כמו-כן היו מעמדות הביניים מאורגנים בעיקר על בסיס מקומי. הדבר בולט בעיקר מחוץ לירושלים, עיר הבירה, שבה היה מעמדה של האצולה חזק יותר מאשר בחלקי הארץ האחרים. ואכן ביישובים רבים החזיקו, או לפחות ניסו להחזיק, בתקופת המלחמה, בעלי הנכסים את השלטון בידם – למשל, בגדור שבעבר-הירדן, בטבריה, בציפורי, בגמלא, בגוש-חלב ובעוד מקומות.59 למרבה העניין גם מתנגדים במחנה האנטי-רומי היו מאורגנים על בסיס מקומי, לפחות קודם להתכנסותם בירושלים (ראה להלן).60 אין אנו מכירים ארגון כלשהו של קבוצות אלה מעבר לרמה המקומית. אין באפשרותנו להצביע על אידיאולוגיה המיוחדת להם, ואף נטייתם הפרו-רומית לא היתה כללית וכוללנית. מעמדות הביניים נקרעו, אולי כצפוי, בין הרצון שלא להסתכן ולשמור על מעמדם ועל רכושם, לבין הבעיות הקשות שעמדו בפניהם. ואכן עמדותיהם שונות בהתאם לנסיבות המשתנות. הם אף שינו עמדות במהלך האירועים, כפי שננסה להראות. השתתפותו של חלק מן המעמד הבינוני במרד מסתברת על רקע איום על מעמדו תחת שלטון רומי. דומה שבמידה מסוימת נמצאו חלק מבני מעמד זה, ובמיוחד איכרים, בתהליך של הפיכתם לשכירי-יום, צמיתים ופרולטאריאט עירוני. איום כזה היה יכול לדחוף אותם אל המחנה האנטי-רומי. גירוי קבוע נוסף לתוקפנות היה מצבם הבלתי נסבל של יהודים רבים, איכרים ועירונים, ביחס לאוכלוסיה הסורית המיוונת. בכך רואים אנו גורם מרכזי לפעילות האנטי-רומית בקרב האוכלוסיה היהודית בכלל.61 במיוחד נפגעו מכך בני המעמד הבינוני, אשר נטלו חלק בעימותים בין יהודים לנוכרים בשלב המוקדם של המרד, ואשר, בחלקם, הצטרפו כתוצאה מכך אל תנועות המרד.62 היה זה צעד הגיוני במובן זה, שניתן היה לטעון שאין סיכוי שהיחסים המעורערים בין יהודים לנוכרים יוסדרו בהתאם לציפיותיהם של היהודים, אלא אם כן יוסר עול השלטון הרומי. מעמדות הביניים התפלגו לשניים מבחינה אידיאולוגית. קשה לומר מה היתה האידיאולוגיה של היסודות הפרו-רומיים, כגון הקבוצות ששלטו בציפורי או בגדור או אישים כגון יוסטוס מטבריה. ניתן לשער שהשקפתם היתה תועלתנית, והם לא התעניינו במיוחד בתרומה של השלטון והתרבות הרומיים לאושרה של האנושות.63 אשר לקבוצה האנטי-רומית מקרב המעמד הבינוני, אולי ניתן לאפיינה (אם מותר להסיק מסקנה כללית מן המקרה של יוחנן מגוש-חלב; וראה להלן), בהסתייגות מהנהגה כריסמאטית, בחשדנות מסוימת כלפי הנחיותיה של הממשלה הירושלמית, ובאמונה שהרומאים לא יוכלו לכבוש את ירושלים הקדושה, החוסה תחת כנפי האל.64 יחד עם זאת יש להניח שבקרב קבוצה לא מגובשת כזו היו עמדות שונות ומגוונות ולכן כל הכללה צריכה להתקבל בזהירות. ננסה לבחון עתה את יחסו של המעמד הבינוני היהודי אל המרד ברומא לאור המקרים של יוחנן מגוש-חלב ושל המשפחה המנהיגה של הסיקאריים.
כיוון שדנו ביוחנן מגוש-חלב במספר מאמרים,65 נסכם כאן בקיצור את דעתנו בדבר התפתחותו כמנהיג מדיני ואת עמדתו ותפקידו במרד הגדול. יוחנן היה אדם אמיד ובעל השפעה בעיר מולדתו, גוש-חלב, ובגליל העליון בכלל, עוד לפני פרוץ המרד. יחסו למרד היה מתון בתחילה וגם בהמשך כוונה פעילותו בעיקר נגד האויב הצורי שעל גבול הגליל העליון. הוא התנגד ליוסף בן-מתתיהו עם הגיעו לגליל, אך עוינות זו היתה מכוונת יותר כנגד פולש לתחומו, מאשר בגלל נטיותיו הפרו-רומיות של יוסף. ידידיו וקשריו של יוחנן מגוש-חלב לא היו במחנה האנטי-רומי, כי אם בחוגי המתונים, ונמנו עליהם אישים כשמעון בן גמליאל והכוהן הגדול חנן בן חנן. התמורות המכריעות ביחסו של יוחנן אל המלחמה ברומא היו תחילה, החלטתו לנטוש את הגליל ולהתנגד לרומאים בירושלים, ואחר-כך, בהיותו בירושלים, החלטתו לנטוש את המחנה המתון ולשתף פעולה עם הקנאים. פירושו של דבר שרק בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו הפך יוחנן למנהיג מורדים, וזאת יותר תחת השפעת האירועים מאשר בגלל השקפה מוקדמת באשר ליחסי היהודים עם רומא. ההתפתחות ביחסו של יוחנן אל המרד טיפוסית, במידה מסוימת, ליחס של חלק מבני המעמד הבינוני ביהודה לרומא בכלל. עמדתם ההתחלתית היתה להגן על מקומות יישובם, במיוחד מפני התקפות מצד האוכלוסיה הסורית-הלניסטית. פעילות זו התרחשה בגזרות שונות, ולא בהכרח כעימות ישיר עם צבא רומי.66 בדומה ליוחנן נהג מנהיג מקומי אחר, יוסטוס מטבריה, אלא שהוא, למרות פעילותו המלחמתית כנגד הערים הלא-יהודיות השכנות, מצא לבסוף את דרכו אל המחנה הפרו-רומי לצדו של אגריפס השני.67 ניתן אפוא לשער שהיו גישות שונות בקרב מעמדות הביניים בחברה היהודית בשאלת היחס לרומי. היו שהתנגדו לכל פעילות אנטי-רומית באשר היא (כגון אזרחי ציפורי, ראשי העיר גדור, הקהילה היהודית בבית-שאן); היו כאלה שנקטו בצעדי התגוננות ובמעשי גמול נגד אויבים מקומיים (כגון יוחנן ויוסטוס), וזאת בלי להתעמת במישרין עם הרומיים (כפי שהיה בסופו של דבר במקרים של טבריה, גוש-חלב ומגדל); והיו כאלה אשר הפכו בהדרגה מלוחמים כנגד שכנים במאבק בעל אופי מקומי ללוחמי חרות אנטי-רומיים מובהקים (כמו יוחנן, המורדים בהר תבור ואנשי ישוע בן צפיא מטבריה).68 קבוצת לוחמים מיוחדת היתה זו של ה"פליטים", "פיגאדיס" בלשונו של יוסף בן-מתתיהו (למשל במלחמת היהודים ב, 588). מקרב אנשים אלה, אשר אפשר והיו בעלי נכסים לפני פרוץ מעשי האיבה, אך איבדו את בתיהם ואת רכושם, גויסו לוחמים על-ידי מנהיגים מקומיים. מכל מקום אין הם גורם קבוע בחברה היהודית לפני שנת 66 לסה"נ. נשוב עתה ליוחנן וסיעתו וננסה לברר מה היתה האידיאולוגיה של קבוצה זו והאם תאמה את ריקעה החברתי. מספר נקודות עשויות להאיר את עינינו בהקשר זה. א. בהגיעו לירושלים התחבר יוחנן תחילה עם המתונים שתחת הנהגת חנן בן חנן, ורק לאחר מכן עם הקנאים, שהיו מאורגנים כבר כקבוצה מיוחדת, תחת הנהגה קולקטיבית, אשר הבולט בין חבריה היה אלעזר בן שמעון. ניתן להבחין כאן בלא קושי בנטייתו של יוחנן לשתף פעולה עם מנהיגים אמידים יחסית, בין שהיו אלה המתונים תחילה, או הקנאים לאחר מכן. מכאן אנו מבקשים ללמוד שסיעתו של יוחנן לא נטתה לרעיונות שיוויוניים שהיו מקובלים אצל הסיקאריים ובקרב תומכיו של שמעון בר גיורא. דומה שמבחינה חברתית גם יוחנן וגם הקנאים נטו לשמרנות.69 ניגוד זה בולט אף ביתר שאת בהשוותנו זאת להנהגה המשיחית האישית של הסיקאריים עם המשיחיות השושלתית שלהם, ולסיעת שמעון בר גיורא עם מנהיגה המשיחי-הכריסמטי. ניתן לראות בהיעדר משיחיות אישית בקרב תומכי יוחנן עמדה טיפוסית של מעמדות הביניים כלפי תופעה זו, עמדה שלה היה שותף גם המעמד הגבוה ושהיתה מנוגדת לנטייתם של בני המעמדות הנמוכים.
לסיקאריים ההיסטוריה הארוכה ביותר ובאופן יחסי אף המפורטת ביותר, בין כל סיעות המורדים (מלחמת היהודים ז, 262). הסכמה רחבה קיימת באשר לזהות בינם לבין הפילוסופיה הרביעית, הנזכרת אצל יוסף בן-מתתיהו,72 באשר לאפשרות שהנהגתם מגיעה עד לחזקיהו,73 שנהרג בידי הורדוס בהיותו מושל הגליל (בשנת 47 לפני סה"נ בקרוב), ובאשר לכך שיהודה, אשר חולל מרד יהודי בגליל עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפני סה"נ, היה בנו של חזקיה זה. ייסודה של הכת היה עם סילוקו של ארכילאוס ועריכת הקנזוס של קויריניוס, וכאמור, כת זו היא הקרויה בפי יוסף בן-מתתיהו סיקאריים, בתקופה שמנציבותו של פליקס ואילך.74 עניין מיוחד מעורר מעמדם החברתי של הסיקאריים. מבין כל התנועות האנטי-רומיות היו הם העקביים והקיצוניים ביותר,75 אולם אין לתארם כתנועה עממית, לא מצד הנהגתם ולא מצד החברים מן השורה שלהם. הם גם לא היו תנועה שהתמקדה סביב המקדש ולא התגלו בקרבם נטיות כוהניות. ארגונם התייחד בקבלת הנהגה שושלתית, שניתלו בה תקוות משיחיות. את השקפת עולמם ניתן לתאר כבלתי פשרנית, אך אין בה נטיות חברתיות כלשהן (קדמוניות יח, 5-4). לא ניתן אפוא לתת בהם תווית חברתית כלשהי, כפי שניתן לתת בתנועות אחרות.76 דבר זה נובע ודאי מן הנסיבות ההיסטוריות של צמיחתם. ייתכן והיו קשרים מסוימים בין הסיקאריים לבין העבר החשמונאי, ואולי היתה הנהגתם קשורה לאצולה החשמונאית שקדמה לתקופת הורדוס. דבר זה אולי העניק לתנועה גוון אליטיסטי מסוים.77 פעילותה המחתרתית הממושכת, אשר כפתה עליה גיוס בררני ביותר של חבריה, אפשר שגם היא תרמה לאופיה האליטיסטי ומנעה בעדה מליהפך לתנועה עממית. גם אם היו בקרבה אי-אילו רעיונות שוויוניים,78 קשה להגדיר את עמדתם החברתית והמעמדית. תנועה אנטי-רומית עיקשת ובלתי מתפשרת זו, אשר קשה למקמה במערך החברתי-מדיני של התקופה, מדגימה את כוחה של האידיאולוגיה ככוח היסטורי בחברה היהודית בת הזמן.79 העיקרון שה' הוא אדון יחיד (קדמוניות יח, 4-5), בצורתו המוקצנת ביותר, בשילוב עם אמונה משיחית בגאולה ביד ה' באמצעות מנהיג מבית יהודה הגלילי, היו גורם משפיע במהלך המאורעות וזָרָז בחברה בכללה.80 אולם למרות זאת לא יכלו הסיקאריים לאחוז בהגה המרד זמן רב, משום שכוחות חזקים יותר, הן מבחינה מספרית והן מבחינת מעמדם בחברה היהודית, נכנסו לזירה. בשלב זה של המרד נדחקו הסיקאריים אל השוליים ופעילותם, ביהודה לפחות,81 היתה מוגבלת בזמן המלחמה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
