תולדוט אתר ההיסטוריה - ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ג

עד כאן עסקנו בקבוצות שאימצו גישה חברתית-מדינית ואידיאולוגית מגובשת, בין שהצליחו בין שנכשלו בהפעלתה הלכה למעשה. אולם מובן מאליו שהחברה היהודית לא היתה מורכבת מקבוצות קשוחות וקיצוניות בלבד. רבים היו ממוקמים בין האצולה הפרו-רומית מכאן לבין התנועות האנטי-רומיות מכאן. אנשים אלה – איכרים שבבעלותם חלקת אדמה קטנה שקיבלו בירושה; בעלי-מלאכה, בין בעיר בין בכפר; סוחרים; חנוונים וכיו"ב – שחלקם גרו בירושלים ואחרים בשאר יישובי הארץ, מה היתה עמדתם בנוגע לתנועות הפוליטיות שהיו בחברה היהודית בדורות שלפני החורבן?

1. "המעמד הבינוני"

מבחינה חברתית וכלכלית לא נהנו אנשי מעמד זה מן היתרונות של האצולה, אולם היה להם מעט רכוש לדאוג לו. עובדה זו קשרה אותם למקומות יישובם, שכן הם לא יכלו לשנותם כפי שיכלו להרשות לעצמם העשירים, אשר בחלקם עזבו את ירושלים ויהודה עם פרוץ המרד, וגם העניים אשר נדדו לכל מקום שבו יכלו למצוא פרנסה. עובדה זו אפשר אף שגרמה לחלק מהם לנטות כלפי רומי. כמו-כן היו מעמדות הביניים מאורגנים בעיקר על בסיס מקומי. הדבר בולט בעיקר מחוץ לירושלים, עיר הבירה, שבה היה מעמדה של האצולה חזק יותר מאשר בחלקי הארץ האחרים. ואכן ביישובים רבים החזיקו, או לפחות ניסו להחזיק, בתקופת המלחמה, בעלי הנכסים את השלטון בידם – למשל, בגדור שבעבר-הירדן, בטבריה, בציפורי, בגמלא, בגוש-חלב ובעוד מקומות.⁵⁹ למרבה העניין גם מתנגדים במחנה האנטי-רומי היו מאורגנים על בסיס מקומי, לפחות קודם להתכנסותם בירושלים (ראה להלן).⁶⁰

אין אנו מכירים ארגון כלשהו של קבוצות אלה מעבר לרמה המקומית. אין באפשרותנו להצביע על אידיאולוגיה המיוחדת להם, ואף נטייתם הפרו-רומית לא היתה כללית וכוללנית. מעמדות הביניים נקרעו, אולי כצפוי, בין הרצון שלא להסתכן ולשמור על מעמדם ועל רכושם, לבין הבעיות הקשות שעמדו בפניהם. ואכן עמדותיהם שונות בהתאם לנסיבות המשתנות. הם אף שינו עמדות במהלך האירועים, כפי שננסה להראות.

השתתפותו של חלק מן המעמד הבינוני במרד מסתברת על רקע איום על מעמדו תחת שלטון רומי. דומה שבמידה מסוימת נמצאו חלק מבני מעמד זה, ובמיוחד איכרים, בתהליך של הפיכתם לשכירי-יום, צמיתים ופרולטאריאט עירוני. איום כזה היה יכול לדחוף אותם אל המחנה האנטי-רומי. גירוי קבוע נוסף לתוקפנות היה מצבם הבלתי נסבל של יהודים רבים, איכרים ועירונים, ביחס לאוכלוסיה הסורית המיוונת. בכך רואים אנו גורם מרכזי לפעילות האנטי-רומית בקרב האוכלוסיה היהודית בכלל.⁶¹ במיוחד נפגעו מכך בני המעמד הבינוני, אשר נטלו חלק בעימותים בין יהודים לנוכרים בשלב המוקדם של המרד, ואשר, בחלקם, הצטרפו כתוצאה מכך אל תנועות המרד.⁶² היה זה צעד הגיוני במובן זה, שניתן היה לטעון שאין סיכוי שהיחסים המעורערים בין יהודים לנוכרים יוסדרו בהתאם לציפיותיהם של היהודים, אלא אם כן יוסר עול השלטון הרומי.

מעמדות הביניים התפלגו לשניים מבחינה אידיאולוגית. קשה לומר מה היתה האידיאולוגיה של היסודות הפרו-רומיים, כגון הקבוצות ששלטו בציפורי או בגדור או אישים כגון יוסטוס מטבריה. ניתן לשער שהשקפתם היתה תועלתנית, והם לא התעניינו במיוחד בתרומה של השלטון והתרבות הרומיים לאושרה של האנושות.⁶³

אשר לקבוצה האנטי-רומית מקרב המעמד הבינוני, אולי ניתן לאפיינה (אם מותר להסיק מסקנה כללית מן המקרה של יוחנן מגוש-חלב; וראה להלן), בהסתייגות מהנהגה כריסמאטית, בחשדנות מסוימת כלפי הנחיותיה של הממשלה הירושלמית, ובאמונה שהרומאים לא יוכלו לכבוש את ירושלים הקדושה, החוסה תחת כנפי האל.⁶⁴ יחד עם זאת יש להניח שבקרב קבוצה לא מגובשת כזו היו עמדות שונות ומגוונות ולכן כל הכללה צריכה להתקבל בזהירות.

ננסה לבחון עתה את יחסו של המעמד הבינוני היהודי אל המרד ברומא לאור המקרים של יוחנן מגוש-חלב ושל המשפחה המנהיגה של הסיקאריים.

2. יוחנן מגוש-חלב

כיוון שדנו ביוחנן מגוש-חלב במספר מאמרים,⁶⁵ נסכם כאן בקיצור את דעתנו בדבר התפתחותו כמנהיג מדיני ואת עמדתו ותפקידו במרד הגדול.

יוחנן היה אדם אמיד ובעל השפעה בעיר מולדתו, גוש-חלב, ובגליל העליון בכלל, עוד לפני פרוץ המרד. יחסו למרד היה מתון בתחילה וגם בהמשך כוונה פעילותו בעיקר נגד האויב הצורי שעל גבול הגליל העליון. הוא התנגד ליוסף בן-מתתיהו עם הגיעו לגליל, אך עוינות זו היתה מכוונת יותר כנגד פולש לתחומו, מאשר בגלל נטיותיו הפרו-רומיות של יוסף. ידידיו וקשריו של יוחנן מגוש-חלב לא היו במחנה האנטי-רומי, כי אם בחוגי המתונים, ונמנו עליהם אישים כשמעון בן גמליאל והכוהן הגדול חנן בן חנן. התמורות המכריעות ביחסו של יוחנן אל המלחמה ברומא היו תחילה, החלטתו לנטוש את הגליל ולהתנגד לרומאים בירושלים, ואחר-כך, בהיותו בירושלים, החלטתו לנטוש את המחנה המתון ולשתף פעולה עם הקנאים. פירושו של דבר שרק בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו הפך יוחנן למנהיג מורדים, וזאת יותר תחת השפעת האירועים מאשר בגלל השקפה מוקדמת באשר ליחסי היהודים עם רומא.

ההתפתחות ביחסו של יוחנן אל המרד טיפוסית, במידה מסוימת, ליחס של חלק מבני המעמד הבינוני ביהודה לרומא בכלל. עמדתם ההתחלתית היתה להגן על מקומות יישובם, במיוחד מפני התקפות מצד האוכלוסיה הסורית-הלניסטית. פעילות זו התרחשה בגזרות שונות, ולא בהכרח כעימות ישיר עם צבא רומי.⁶⁶ בדומה ליוחנן נהג מנהיג מקומי אחר, יוסטוס מטבריה, אלא שהוא, למרות פעילותו המלחמתית כנגד הערים הלא-יהודיות השכנות, מצא לבסוף את דרכו אל המחנה הפרו-רומי לצדו של אגריפס השני.⁶⁷

ניתן אפוא לשער שהיו גישות שונות בקרב מעמדות הביניים בחברה היהודית בשאלת היחס לרומי. היו שהתנגדו לכל פעילות אנטי-רומית באשר היא (כגון אזרחי ציפורי, ראשי העיר גדור, הקהילה היהודית בבית-שאן); היו כאלה שנקטו בצעדי התגוננות ובמעשי גמול נגד אויבים מקומיים (כגון יוחנן ויוסטוס), וזאת בלי להתעמת במישרין עם הרומיים (כפי שהיה בסופו של דבר במקרים של טבריה, גוש-חלב ומגדל); והיו כאלה אשר הפכו בהדרגה מלוחמים כנגד שכנים במאבק בעל אופי מקומי ללוחמי חרות אנטי-רומיים מובהקים (כמו יוחנן, המורדים בהר תבור ואנשי ישוע בן צפיא מטבריה).⁶⁸

קבוצת לוחמים מיוחדת היתה זו של ה"פליטים", "פיגאדיס" בלשונו של יוסף בן-מתתיהו (למשל במלחמת היהודים ב, 588). מקרב אנשים אלה, אשר אפשר והיו בעלי נכסים לפני פרוץ מעשי האיבה, אך איבדו את בתיהם ואת רכושם, גויסו לוחמים על-ידי מנהיגים מקומיים. מכל מקום אין הם גורם קבוע בחברה היהודית לפני שנת 66 לסה"נ.

נשוב עתה ליוחנן וסיעתו וננסה לברר מה היתה האידיאולוגיה של קבוצה זו והאם תאמה את ריקעה החברתי. מספר נקודות עשויות להאיר את עינינו בהקשר זה.

א. בהגיעו לירושלים התחבר יוחנן תחילה עם המתונים שתחת הנהגת חנן בן חנן, ורק לאחר מכן עם הקנאים, שהיו מאורגנים כבר כקבוצה מיוחדת, תחת הנהגה קולקטיבית, אשר הבולט בין חבריה היה אלעזר בן שמעון. ניתן להבחין כאן בלא קושי בנטייתו של יוחנן לשתף פעולה עם מנהיגים אמידים יחסית, בין שהיו אלה המתונים תחילה, או הקנאים לאחר מכן. מכאן אנו מבקשים ללמוד שסיעתו של יוחנן לא נטתה לרעיונות שיוויוניים שהיו מקובלים אצל הסיקאריים ובקרב תומכיו של שמעון בר גיורא. דומה שמבחינה חברתית גם יוחנן וגם הקנאים נטו לשמרנות.⁶⁹ב. ליוחנן ולקנאים היתה משותפת גם אמונה בכך שירושלים והמקדש אינם בני-כיבוש. האידיאולוגיה והפעילות של הקנאים בהקשר זה גלויות לעין. בסיסם בעיר הקודש היה במקדש עצמו ושורשיה של התנועה היו בקרב חוגי כוהנים הקשורים למקדש (ראה לעיל), ובעניין זה הסכימו גם יוחנן ותומכיו.⁷⁰ג. הסכמה נוספת בין יוחנן לקנאים היתה בעניין חידוש הכהונה המסורתית.
שינוי זה, שהיה כרוך בבחירת כוהן גדול חדש על-פי גורל, אף-על-פי שהיה יכול להיחשב כמהפכני מבחינה דתית ומדינית, לא היתה לו ככל הנראה חשיבות חברתית. הכוהן הגדול שנבחר, פנחס בן שמואל, לא היה ממעמד חברתי נמוך, כפי שיוסף בן-מתתיהו היה רוצה שנאמין.⁷¹ד. משמעות אידיאולוגית יש גם להיעדר מנהיג כריסמטי ואמונה משיחית אישית בסיעתו של יוחנן (וגם אצל הקנאים, שהיתה להם הנהגה קולקטיבית, שבתוכה נמצא מקום אף ליוחנן מגוש-חלב), בניגוד בולט לדרך הנהגה משיחית.

ניגוד זה בולט אף ביתר שאת בהשוותנו זאת להנהגה המשיחית האישית של הסיקאריים עם המשיחיות השושלתית שלהם, ולסיעת שמעון בר גיורא עם מנהיגה המשיחי-הכריסמטי. ניתן לראות בהיעדר משיחיות אישית בקרב תומכי יוחנן עמדה טיפוסית של מעמדות הביניים כלפי תופעה זו, עמדה שלה היה שותף גם המעמד הגבוה ושהיתה מנוגדת לנטייתם של בני המעמדות הנמוכים.

3. הסיקאריים

לסיקאריים ההיסטוריה הארוכה ביותר ובאופן יחסי אף המפורטת ביותר, בין כל סיעות המורדים (מלחמת היהודים ז, 262). הסכמה רחבה קיימת באשר לזהות בינם לבין הפילוסופיה הרביעית, הנזכרת אצל יוסף בן-מתתיהו,⁷² באשר לאפשרות שהנהגתם מגיעה עד לחזקיהו,⁷³ שנהרג בידי הורדוס בהיותו מושל הגליל (בשנת 47 לפני סה"נ בקרוב), ובאשר לכך שיהודה, אשר חולל מרד יהודי בגליל עם מותו של הורדוס בשנת 4 לפני סה"נ, היה בנו של חזקיה זה. ייסודה של הכת היה עם סילוקו של ארכילאוס ועריכת הקנזוס של קויריניוס, וכאמור, כת זו היא הקרויה בפי יוסף בן-מתתיהו סיקאריים, בתקופה שמנציבותו של פליקס ואילך.⁷⁴

עניין מיוחד מעורר מעמדם החברתי של הסיקאריים. מבין כל התנועות האנטי-רומיות היו הם העקביים והקיצוניים ביותר,⁷⁵ אולם אין לתארם כתנועה עממית, לא מצד הנהגתם ולא מצד החברים מן השורה שלהם. הם גם לא היו תנועה שהתמקדה סביב המקדש ולא התגלו בקרבם נטיות כוהניות. ארגונם התייחד בקבלת הנהגה שושלתית, שניתלו בה תקוות משיחיות. את השקפת עולמם ניתן לתאר כבלתי פשרנית, אך אין בה נטיות חברתיות כלשהן (קדמוניות יח, 5-4). לא ניתן אפוא לתת בהם תווית חברתית כלשהי, כפי שניתן לתת בתנועות אחרות.⁷⁶ דבר זה נובע ודאי מן הנסיבות ההיסטוריות של צמיחתם. ייתכן והיו קשרים מסוימים בין הסיקאריים לבין העבר החשמונאי, ואולי היתה הנהגתם קשורה לאצולה החשמונאית שקדמה לתקופת הורדוס. דבר זה אולי העניק לתנועה גוון אליטיסטי מסוים.⁷⁷ פעילותה המחתרתית הממושכת, אשר כפתה עליה גיוס בררני ביותר של חבריה, אפשר שגם היא תרמה לאופיה האליטיסטי ומנעה בעדה מליהפך לתנועה עממית. גם אם היו בקרבה אי-אילו רעיונות שוויוניים,⁷⁸ קשה להגדיר את עמדתם החברתית והמעמדית.

תנועה אנטי-רומית עיקשת ובלתי מתפשרת זו, אשר קשה למקמה במערך החברתי-מדיני של התקופה, מדגימה את כוחה של האידיאולוגיה ככוח היסטורי בחברה היהודית בת הזמן.⁷⁹ העיקרון שה' הוא אדון יחיד (קדמוניות יח, 4-5), בצורתו המוקצנת ביותר, בשילוב עם אמונה משיחית בגאולה ביד ה' באמצעות מנהיג מבית יהודה הגלילי, היו גורם משפיע במהלך המאורעות וזָרָז בחברה בכללה.⁸⁰ אולם למרות זאת לא יכלו הסיקאריים לאחוז בהגה המרד זמן רב, משום שכוחות חזקים יותר, הן מבחינה מספרית והן מבחינת מעמדם בחברה היהודית, נכנסו לזירה. בשלב זה של המרד נדחקו הסיקאריים אל השוליים ופעילותם, ביהודה לפחות,⁸¹ היתה מוגבלת בזמן המלחמה.

לחלקים נוספים של המאמר:
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : א
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ב
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ג (פריט זה)
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : סיכום ומסקנות

הערות שוליים:
59. רפפורט (לעיל, הע' 1), עמ' 43.
60. קיסריה – מלחמת היהודים ב, 292-285; יפו - שם ג, 427-414. גדור בפראיה – שם, ד, 415-416; על טבריה ראה, א' רפפורט, "טבריה ומקומה במרד הגדול", עידן 11 (תשמ"ח), עמ' 23-12; ועל נרבתא ראה בהערה 62 להלן.
61. רפפורט (לעיל, הע' 34).
62. כאלה היו ודאי הפליטים היהודים מצור, שמהם גייס יוחנן מגוש חלב גדוד לשרותו (מלחמת היהודים ב, 588). מצב דומה היה עשוי להיות בנרבתה, שאליה נמלטו פליטים יהודים מקיסריה (שם שם, 291), ואשר מצור רומי היה דרוש כדי לדכא את התנגדותם. על החפירות באתר ראה א' זרטל, "מערכת המצור הרומית בח'ירבת אל-חמאס (נרבתא) שבשומרון", קדמוניות יד (תשמ"ב), עמ' 118-112; הנ"ל, ארבות, חפר והנציבות השלישית של שלמה, תל-אביב 1984.
63. שיקולים כאלה נעדרים אף מכתבי יוסף בן-מתתיהו, אף-על-פי שניתן היה לצפות לשכמותם אצלו. וראה מ' שטרן, "'מלחמת היהודים' של יוסף בן מתתיהו והקיסרות הרומית", יוסף בן-מתתיהו – היסטוריון של ארץ-ישראל, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 245-242 = [הנ"ל, מחקרים בתולדות ישראל (לעיל, הע' 56), עמ' 401-398].
64. ראה מלחמת היהודים ד, 127-121. השווה U. Rappaport, "John of Gischala: From Galilee to Jerusalem", JJS XXXIII (1982; Essays in Honour of Y. Yadin), p. 487
65. למאמר הנזכר בהערה הקודמת הוסף "יוחנן מגוש חלב בגליל", בקובץ על יוסף בן-מתתיהו (לעיל, הע' 63), עמ' 215-203 (וכן באנגלית: The Jerusalem Cathedra III [1983], pp. (57-46. וכן הנ"ל, יוחנן מגוש-חלב בירושלים", אומה ותולדותיה, בעריכת מ' שטרן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 115-97.
66. גדודים רומיים לא נזכרים כמשתתפים פעילים בהתנגשויות בין יהודים וגויים בגוש-חלב, טבריה, בית שאן ועוד. רק באשקלון התנגשו פלוגות רומיות, שחנו שם, במורדים יהודים, לאחר מפלת קסטיוס גאלוס (מלחמת היהודים ג, 28-9).
67. ראה 368-345 T. Rajak, "Justus of Tiberias", CQ XXIII (1973), pp.; י' דן, "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה", בקובץ על יוסף בן-מתתיהו (לעיל, הע' 63), עמ' 78-57.
68. על הר תבור ראה מלחמת היהודים ב, 61, ועל המורדים מטבריה שם ג, 498, והשווה לחיי יוסף, 354. ראוי לשים לב לכך שקבוצות אלה היו מאורגנות על בסיס מקומי.
69. ראה לעיל, וכן א' רפפורט, "יוחנן מגוש-חלב בירושלים" (לעיל, הע' 65), ובמיוחד עמ' 101.
70. מלחמת היהודים ד, 127-121.
71. שם ד, 157-153. יוסף מנסה ליצור רושם מסוים, שהוא לפחות חד-צדדי. השווה לביקורתו של בער (לעיל, הע' 29), עמ' 147-145 [173-171], על תקפותם של דברי יוסף בעניין זה, ומ' שטרן (לעיל, הע' 38), עמ' 141.
72. ראה: מ' סמית (לעיל, הע' 29); מ' שטרן (לעיל, הע' 38); אצל שניהם ביבליוגרפיה נוספת; וראה ההערה הבאה.
73. J.S. Kennard, Jr., "Judas of Galilee and his Clan", JQR XXXVI (1945-1946), pp. 281-286; M. Black, "Judas of Galilee and Josephu's 'Fourth Philosophy'", Josephus-Studien, ed. O. Betz et al., O. Betz et al., Gottingen 1974, pp. 45-54.
74. מלחמת היהודים ב, 254 והשווה לקדמוניות כ, 186-187.
75. ראה הע' 72 לעיל.
76. מכל מקום ראה, R.A. Horsley, "The Sicarii: Ancient Jewish Terrorists", JR LII (1979), pp. 435-459; אולם הכינוי המודרני הזה מצביע יותר על אופן פעולתם מאשר על עמדתם החברתית. השווה D.C. Rapoport, "Terror and the Messiah: An Ancient Experience and some Modern Parallels", The Morality of Terrorism, eds. D.C. Rapoport and Y. Alexander, New York 1982, pp. 13-42. מאחר שפעילותם התרכזה בירושלים, ניתן לשער שחברי הקבוצה התגייסו מקרב האוכלוסיה הירושלמית.
77. מ' בלאק (לעיל, הע' 73).
78. ראה מלחמת היהודים ב, 427 (שריפת הארכיונים). אבל אין זה מעשה ידם של הסיקאריים בלבד (שם שם, 425), וייתכן שהוא התרחש קודם לכניסתו של מנחם לירושלים (שם שם, 434) וממניעים אופורטוניסטיים, כפי שמסתבר מדברי יוסף (שם שם, 427). גם הזיקה לפרושיות, שמייחס להם יוסף (קדמוניות יח, 23), אינה תורמת לענייננו.
79. השווה לל' סטון (לעיל, הע' 34).
80. ראה מ' שטרן (לעיל, הע' 38), עמ' 140-138. וכן ד' רפפורט (לעיל, הע' 76), המנתח את האמצעים בהם נקטו הסיקאריים וכן את דרך תיפקודה של המשיחיות, תוך ציון הקבלות מודרניות.
81. שטרן, שם, עמ' 139-138, באשר להשפעתם מחוץ לגבולות יהודה.