פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

דוד וודובינסקי נולד ב-1895 בבנדין, פולין. וודובינסקי למד רפואה באוניברסיטאות וארשה ולבוב, כמו כן למד פסיכיאטריה ופסיכואנליזה באוניברסיטת וינה. דוד היה איש התנועה הרוויזיוניסטית ולימים התמנה לראשות התנועה בפולין, עפ"י בקשת זאב ז'בוטינסקי. וודובינסקי היה ממארגני העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל. במהלך המלחמה נכלא דוד בגטו ורשה והיה ממנהיגי ומפקדי ה"איגוד הצבאי היהודי" במרד גטו ורשה. לאחר המלחמה היגר וודובינסקי לארצות הברית, העיד במשפט אייכמן בירושלים. דוד נפטר בשנת 1970 לאחר שלקה בלבו בתום עצרת זיכרון לשואה ולגבורה בה השתתף. בקטע זה תיאר דוד את היודנרט בגטו ורשה.

אחת ההמצאות המחוכמות של משטר-הקלון הגרמני בארצות-הכיבוש היתה כפיית האוכלוסיה המקומית לעשות למענו את העבודות הבזויות. יהודי וארשה שועבדו לאותה שיטה קלוקלת. זמן קצר לאחר הכיבוש הקימו הגרמנים את ה"יודנראט". כלפי חוץ היה גוף זה אמור להוות צורה של שלטון-עצמי. לאמיתו של דבר, נתגלמה בכך התכנית השטנית ביותר שלפיה הוטלו הצווים האכזריים והעונשים הבלתי-אנושיים על המוני בית ישראל על-ידי אחיהם היהודים עצמם.

ה"יודנראט" היה מורכב מעשרים וארבעה חברים ועשרים וארבעה באי-כוח. חבריו היו אחראיים על כל הצווים והתקנות שהקיפו את כל הצדדים שבחיי הגטו. לפני המלחמה היתה ה"קהילה" נבחרת, ואילו חברי ה"יודנראט" נתמנו כולם. מנהיגיה האחראיים של הקהילה היהודית שמלפני המלחמה לא רצו להיות חברים במועצה. לא רצינו ליהפך לכלי-שרת בידי השלטון הכובש. אף בנסיבות הטובות ביותר לא היה יכול המצב להיות אחר. ה"יודנראט" קיבל צווים שאי-אפשר היה להתנגד להם וניטל עליו להוציאם לפועל בדקדקנות. כך נתגלגלו הדברים, שהרוב הגדול של חברי המועצה היו יהודים שלא נטלו חלק בחייהם המדיניים והחברתיים של בני-עמם בפולין שלפני המלחמה.

רבים מחברי ה"יודנראט" נתפסו לתעתועי גדלות. הם האמינו, אל-נכון, כי ראשי מדינה יהודית הם וכי לרשותם עומדים כוח-משטרה משלהם, בתי-דין, משרד עבודה וכיוצא באלה. הם לא תפסו, כי גוף זה הוקם על-ידי הגרמנים לצורך מהתלה טראגית, בה שימשו היהודים בבחינת בובות אומללות, חסרות-ישע.

טראגדיה זו, נוסח "עליזה בארץ הפלאות", מצאה לה את ביטויה המגוחך ביותר בלודז', בה הכריז על עצמו חיים רומקובסקי, אדם קשיש, לשעבר חבר מפלגת הציונים הכלליים וראש בית-יתומים, מלך הגטו. לא זו בלבד שהיו לו משטרה משלו, בתי-דין וכיוצא באלו, אלא שהוא גם הנפיק בולי-דואר ושטרי-כסף, שעליהם הוטבעו דמותו שלו וסמלי ישראל, ולפי מיטב מסורת ההיסטוריה והדמיון הקיף עצמו פמליא שלימה של נערות-חן ועשה דרכו ברחובות הגטו בעגלה רעועה, רתומה לסוס זקן, ושומרים הוצבו משני צדדיו.

עם זאת, תמונה מגוחכת וגרוטסקית זו של ישיש, אחוז שגעון-גדלות, הנוסע במרכבתו הדמיונית, נטעה אימה ופחד בלב כל אלה שראוהו. הוא היה משרתם של הנאצים בלודז'.

אדם צ'רניאקוב, מהנדס, שקודם לכן לא מילא כל תפקיד חשוב בחיי הקהילה היהודית, נתמנה נשיא ה"יודנראט", והוא-הוא שהמציא לידי הגרמנים את רשימת עשרים וארבעה החברים, שהיו אמורים לשרת יחד אתו. רבים מהם היו ידידיו האישיים. עם חברי-המועצה נימנו רבנים אחדים, פקידי מוסדות יהודיים שונים וכמה אנשי-מקצוע. לדעת הכל היה צ'רניאקוב עצמו איש ישר ונקי-כפיים, אבל נעדר יוזמה ואומץ-לב, ולתפקיד ראש המשטרה היהודית, שמן הראוי להקדיש לה פרק בפני עצמו, מחמת התפקיד המביש שהיא מילאה בחיי הגטו, מינה הוא מומר ואנטישמי פרוע, קולונל שרינסקי, קצין-משטרה פולני לשעבר.

חובותיו הרשמיות של ה"יודנראט" הקיפו את רישום כל האזרחים היהודים בווארשה, הוצאת תעודות-לידה, רשיונות-עסק והרשאות, איסוף כל התשלומים בעד כרטיסי-המזון, רישום פועלים וכל שאר התפקידים הסידוריים הקשורים בגוף ממשלתי. בהתחלה לא הפעילה מועצת-היהודים את הסמכות שהיתה נתונה לה, כדי להפגין, למראית עין, הן בפני האוכלוסיה היהודית והן בפני הגרמנים, כי אין ביכולתה לפקח פיקוח מלא על היהודים. ואולם בעצם נבעה עמדה זו בחלקה מחולשתו של אדם צ'רניאקוב, וכן משום שלרשות סוכנויות-הסעד הקיימות עדיין עמדו הקרנות והמנגנון להמשיך בעבודתם כמקודם.

ואולם עד-מהרה השתלטו הגרמנים על עניינים אלה בדרך משוכללת משלהם. יום אחד באו אנשי ס"ס אחדים אל מועצת-היהודים, נכנסו ישר אל משרדו של הנשיא והנחיתו עליו כמה מהלומות בלא שהוציאו מפיהם אפילו הגה אחד. הם גררו אותו למקום אחר, לצורך "שכנוע" יעיל יותר ואסרוהו ליומיים. משנשתחרר זימן אסיפה פומבית באולם המועצה. לפי תיאורו של אחד העומדים מן הצד, שנכח במעמד, מצטיירת לנגד עינינו דמותו של אדם ישר אבל חלש-אופי, כלי-שרת בידי הרוצחים, שהאמין בכנות כי יש לאל ידו להיות לעמו לעזר. כפי שסיפרו, אמר כך: "הנני מוצא עצמי עכשיו במשרה שלא נטלתי לידי ביוזמתי שלי ואשר איני יכול לפטור עצמי ממנה. איני עצמאי והנני עושה רק מה שאפשר... איני חושש מפני שום דבר!... מה יש לי לחשוש? מוות? אדם מת רק פעם אחת..." מלים אלו מקבלות יתר משמעות בהעלותנו על זכרוננו את מעשהו האחרון – התאבדותו – ביולי 1942.

כל הקהילה היהודית היתה נתונה לפיקוחו של ה"יודנראט", וכן כל המומרים וצאצאים להורים יהודים; כל אלה נתחייבו לשלם מסים שהוטלו עליהם. כדי להבטיח שאיש לא יתחמק מתשלום, היתה אחת המשימות הראשונות שהטילו הגרמנים על ה"יודנראט" לערוך מפקד בקרב האוכלוסיה היהודית בווארשה. לפי המפקד נתגלה, כי ב-1 באוקטובר 1940 חיו 401.000 יהודים בווארשה. מצד אחד קיצצו הרעב והמגיפות בקביעות במספר האוכלוסין, אך מצד אחר היתה זרימה בלתי-פוסקת אל העיר של פליטים שגורשו על-ידי הגרמנים מן הפרובינציות, עד שבפרק זמן אחד הגיע מספר יהודי הגטו ל-500.000 ומעלה.

כדי לכוף על היהודים כניעה וצייתנות נקטו הגרמנים שיטות-רשע שונות. מצד אחד הבטיחו ליהודים חזור והבטח, כי אם ימלאו אחר תקנה זו או אחרת ישתפר מצבם, ומצד אחר התמידו בהפעלה שיטתית ורצופה של אמצעי טרור, רעב, עלבון והשפלה. כדי לבצע תכנית זו בקנה-מידה המוני נזקקו לכלי-שרת מקרב האוכלוסיה עצמה. בעזרת ה"יודנראט" נוסדה המשטרה היהודית.

מיליציה ממש של יהודים מכל המעמדות – בוגרי אוניברסיטאות, אנשי עסקים, וכמובן, טיפוסים מן העולם התחתון – אנשים שחיפשו בטחון אישי, קצת יותר נוחיות, מעט יותר מזון, ואחרים שהיו מנוונים וחולי-נפש – ניצלו את ההזדמנות והצטרפו לשורות המשטרה שהסגירה במרוצת הזמן לידי הגרמנים מאות אלפים מקרב אחיהם לגירוש אל מחנות עבודת-הכפיה, לטרבלינקה – להשמדה, לבתי-כלא – לעינויים.

הנני משוכנע, כי פרט לגרמנים, שגרמו להשמדתו הטוטאלית של הגטו, היתה המשטרה היהודית המוסד היחיד בגטו שנשא באחריות להמתתם המיותרת של אלפי יהודים ואשר בלא סיוע לא היו הגרמנים מצליחים לגלותם. היה זה אחד הפרקים האפלים ביותר בחיי הגטו שהסבו קלון לעם ישראל.

ה"יודנראט" נצטווה על-ידי הגרמנים להסגיר מדי יום ביומו 1.500 איש בשביל גדודי-העבודה. היו אלה קבוצות יהודים שהוטל עליהם לבצע משימות פיסיות קשות ושונות למען כוחות הכיבוש; כן הועסקו בעבודה חסרת תכלית, לשם עינוי גרידא. מדי יום ביומו הוכו אלפי יהודים באכזריות ותכופות נשלחו לעבודתם בלי מזון. רבים חזרו משם חולים מסוכנים ואחרים מתו מן הפצעים שנגרמו להם כתוצאה מן המכות.

כדי להתחמק מגיוס אל גדודי-העבודה אלה התחבאו יהודים במקומות מסתור, בהם קשה היה לגרמנים לגלותם. היתה זו איפוא המשטרה היהודית, שהכירה היטב את משכנות היהודים, שערכה את החיפושים ונתחקתה על עקבות המסתתרים; הללו הוכו והוסגרו לידי הגרמנים. מובן, שאנשי המשטרה היהודים נצטוו על פי פקודה לעשות כן, אך כלום היתה זו מחובתם למלא אחר הפקודות בשקדנות מרובה כאשר עשו?

נתגלגלו הדברים לידי כך, שההמונים היהודים – במקום לכוון את זעמם כלפי אוייבם בנפש, הגרמנים, כיוונוהו כלפי אחיהם – חברי ה"יודנראט" והמשטרה היהודית, שהיו משרתי הנאצים ומבצעי משימות-הדמים שלהם. נקל היה לשנוא את האדם המכה אותך ומעמיד את חייך בסכנה מאשר את הקול האלמוני בטלפון הנותן את הפקודה או שולח את התזכיר המתוקתק במכונת-כתיבה.

נוסף לכל המחסורים, הטרור, הבהלה, שהיו ללחם חוקו של הגטו יום-יום – לכל גילויי הרעב והחולי, מקרי היעלמם או מותם של אהובי-נפש, מצוקתם ללא-נשוא של הילדים, מחמת התזונה הגרועה, המחלות וביטול כל שריד-מסגרת לחיי-משפחה – לכל הרעות החולות והמחסורים וסבלות-גיהינום, שירדו עלינו, נוספה עוד רעה, עם שקם יהודי על יהודי.

בנסותנו לתרץ תופעה זו יכולים אנו להצביע על העובדה, כי רבים מאנשי המשטרה היהודית באו מן הפרובינציות, לא הזדהו עם הקהילה היהודית, וממילא לא הרגישו כל אחריות ישירה כלפיה. מקצתם היו מתבוללים, שלאמיתו של דבר, בזו לעם ישראל. אחרים מצאו במעשי-קלון שביצעו פורקן לאיבה שבקרבם. ומובן, שהיו גם כאלה אשר האמינו, כי אם ישרתו במשטרה יצילו את חייהם ואת חיי משפחותיהם.

בסקירה אחורנית, עם שמהרהר אדם במצב ששרר בגטו, גדולה השתוממותו – לא על כי היתה רק התנגדות מועטה בהתחלה (אף זאת אינה האמת לאמיתה), אלא על כי בכלל נתחולל מרד. על כן עצם העובדה, כי בסופו של דבר, נתארע המרד וקיבל את ממדי-הגבורה הנודעים לכל, ראויה שתיחקק לנצח בלב כל יהודי ובלב כל אדם באשר הוא ותשתבח כעדות לגילוי כבוד-האדם במוות, בשעה שהחיים נהפכו לרפש נקלה.

ליומנים נוספים בנושא גטו ובידוד