| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כאן המקום לייחד דיון, ולו מצומצם, לפרשת אוגנדה – ללא ספק טעותו הפוליטית החמורה ביותר של הרצל. אך לטעות זו נלווית לעתים, בהיסטוריוגרפיה כמו גם בתודעה הציבורית הרחבה, טעות נוספת הקשורה בהבנתה של אפיזודה קשה ומכאיבה זו במסגרת מכלול פעילותו של הרצל. ושוב, אין הכוונה כאן לסוגיה ההיסטורית עצמה, שנידונה הרבה בספרות ההיסטורית, אלא למה שהיומנים עשויים ללמד על סדר הזמנים וההקשר הבלתי-אמצעי שהניעו את הרצל, בחשיבתו ובפעילותו, להסכים לשלוח משלחת סקר לאפריקה המזרחית – עניין שהסעיר בצורה כה קיצונית אך רוחות הקונגרס השישי ב- 1903 וערער לא-מעט את סמכותו ומנהיגותו של הרצל, שהיתה עד אז בלתי-מעורערת כמעט לחלוטין בתנועה.2 כבר נכתב רבות – אך צריך לשוב ולהזכיר – כי הרצל מעולם לא ראה ברעיון אוגנדה תחליף לארץ-ישראל, אלא פתרון זמני, "מקלט לילה" לפליטים חסרי בית. גם צריך לשוב ולהזכיר כי הרעיון, שנבע ממגעים קודמים עם חוגי ממשלה בלונדון בנושאים שעניינם היה ארץ-ישראל, עלה באחת התקופות הקשות ביותר לתנועה הציונית הצעירה ולעם היהודי והעיתוי היווה הצטלבות מצטברת של כישלונות מדיניים של התנועה הציונית יחד עם התפרצות מחודשת של הצורך למצוא פתרון מיידי לזרמי הפליטים שהחלו לזרום מרוסיה בעקבות פרעות קישינייב ב- 1903. היומנים אכן מגלים כי שנת 1903 היא שנת המצוקה הקשה ביותר של הרצל, שנלווית אליה תחושת הכישלון לנוכח האיום המרחף על חיי היהודים ברוסיה בעקבות זוועות הפוגרום בקישינייב. לקראת שנת 1903 הולך ונסגר מעגל פעילותו הדיפלומטית של הרצל כאשר מתברר לו יותר ויותר כי כל מגעיו עם השלטונות העות'מאניים ונסיעותיו המרובות לקושטא לא העלו מאומה – ועתה כבר ברור להרצל כי גם לא יעלו מאומה בעתיד. אם קודם ל- 1903 השלה ועודד את עצמו כי עוד מאמץ, ועוד יצירת קשר, ועוד תוכנית כזו או אחרת להצלת הפיננסים הכושלים התורכיים, עוד התמודדות מוצלחת יותר עם תככי החצר הכרוכה בשיחודו של עוד שר או חצרן, יקרבו אותו אל הצ'רטר הנכסף, הרי אחרי ביקוריו האחרונים בקושטא מתברר לו יותר ויותר כי בנתונים המדיניים הקיימים אין תוחלת לתוכניתו. גם הניסיונות המשולבים להביא את ממשלת גרמניה מכאן ואת ממשלות רוסיה ואנגליה מכאן להשפיע על תורכיה, מתבררים יותר ויותר כניסיונות-נפל, ככל שמגלה הרצל במהלך פעילותו את מורכבותה של המערכת הבינלאומית בכל מה שקשור ל"שאלה המזרחית". במקביל, כאמור, מתפרצת מצוקת ההמונים היהודים ברוסיה בעוצמת יתר בעקבות פרעות קישינייב, כאשר שעריה של אנגליה – שקלטה קודם לכן מספרים לא-קטנים של פליטים מזרח אירופים – הולכים וננעלים בעקבות חקיקה חדשה, ואילו אמריקה רחוקה מעבר להישג-ידם של רבים מן המבקשים לצאת. כל זה ידוע, אך מתוך היומנים עולה גם עד כמה עניין אוגנדה משתלב מבחינת עיתויו עם כישלונה של תוכנית אחרת, בה נאחז אז הרצל כבעוגן-הצלה וכפתח אפשרי לארץ-ישראל – והיא תוכנית סיני ואל-עריש. רעיון אוגנדה נולד באותו שלב מתוך גלישה, יזומה על-ידי ממשלת בריטניה, ממה שהיא ראתה כמחוז אימפריאלי אחד אל משנהו. כבאירועים היסטוריים אחרים, השתלבו גם כאן מקריות ושיקולים מורכבים מכל הצדדים. לאחר שהתבררה חוסר התוחלת בניסיון להשיג צ'רטר מן הסולטן, ראו הרצל והתנועה הציונית בתוכנית סיני ואל-עריש אפשרות מיוחדת במינה העשויה להוביל לפריצת דרך מדינית. היוזמה יצאה מממשלת בריטניה, ששלטה בפועל במצרים, ובשלב מסוים נדמה שאפילו זכתה לתמיכה מצדו של ראש ממשלת מצרים הקופטי, בוטרוס גאלי. הרעיון השתלב במאגר היחסים המפותל הבריטי-תורכי בכל מה ששייך למעמדה המורכב של מצרים, ולראשונה זכתה כאן התנועה הציונית לתמיכה מעצמתית מצד בריטניה בשטח שגבל בארץ-ישראל והיה ברור כי הוא ראש גשר לארץ-ישראל (הרצל גם מכנה את אזור אל-עריש בשם "פלשתינה המצרית"). משלחת הסקר הציונית המקפת שיצאה לסיני בפברואר 1903 בברכת המושל הבריטי דה-פקטו במצרים, הלורד קרוֹמֶר, ומשרד המושבות, היתה המפעל המשולב הגדול הראשון של התנועה הציונית שבו התלכדו ידע גיאוגרפי, חקלאי, כלכלי, תעשייתי והידרולוגי. הרצל ראה את התנועה כעומדת על סף פריצת דרך היסטורית עד שבמאי 1903 הוא רושם ביומנו כי ראה את עניין סיני כעובדה מוגמרת עד כדי כך "שלא קניתי אחוזת קבר משפחתית בבית-הקברות בדבלינג בו קבור אבי באופן זמני". במכתב לרוטשילד האנגלי ממרץ 1903 הוא ראה את העניין כמוגמר ותובע ממנו להתגייס לתמיכה כספית כי "אני זקוק להתיישבות באל-עריש, כי זו יכולה להתחיל מיד, כי אני יכול להקל על הרבה סבל ו[יחד עם זאת] גם להלהיב את ההמונים". פרעות קישינייב והתמוטטות תוכנית אל-עריש, הן מטעמים מדיניים והן מטעמי מחסור במים, מתרחשים בעת ובעונה אחת: הפרעות מתמקדות ב- 19 במרץ 1903, וממש באותו חודש מתברר כי תוכנית אל-עריש איננה בת-ביצוע. עוד ב- 24 באפריל 1903, כאשר צ'מברליין מציע לראשונה בפגישתו עם הרצל את רעיון אוגנדה כאחד התחליפים, הרצל דוחה זאת, שכן ממדי הפרעות בקישינייב ותוצאותיהן טרם התבהרו, ועניין סיני עדיין פתוח. רק חודש ימים לאחר מכן, כשעניין סיני נכשל סופית, והרצל שומע מאנשי הקשר שלו בלונדון כי צ'מברליין חוזר ומציע את רעיון אוגנדה, הוא מבריק שהפעם יש לשקול זאת ברצינות, למרות הסירוב הקודם, שכן עניין סיני "איננו אפשרי השנה".3 בהקשר ספציפי וייחודי זה מתחיל הרעיון לקרום עור וגידים, ובכל מגעיו בנושא מקפיד הרצל, בפגישות עם פעילים ציונים כמו גם ביומניו בתרשומות לחודשי יוני ויולי 1903, להדגיש כי הכוונה היא "רק למטרות חליפין, בלי לוותר על ארץ-ישראל", ומנסה לשכנע כי אם יהיה לתנועה הציונית בסיס טריטוריאלי כלשהו, הרי זה יגדיל את כוח המיקוח שלה באשר לארץ-ישראל. כך גם מוצגים הדברים על-ידי הרצל בקונגרס השישי ולאחר מכן, בעת ביקורו אצל היחיד בין המדינאים שגם הופך במהלך השנים לידיד-נפש של הרצל, כנראה גם בגלל היעדר השפעה מדינית של ממש – הריהו הגרוֹסהֶרצוֹג מבּאדֶן; כך רושם הרצל ביומנו בסוף אוגוסט 1903:
יותר מאשר נושאים אחרים, משתקפת פרשת אוגנדה ביומנים כדרמה מרתקת אם לא כטרגדיה היסטורית: מנהיג לאומי כהרצל מוצא עצמו בסיטואציה מזדמנת לחלוטין, הנובעת מהצטברות של נסיבות קשות, נוטה לאופציה שניתן להבין אותה על רקע ההקשרים המידיים של פעילותו היום-יומית והמגעים המדיניים בהם הוא נתון – ומתעלם לחלוטין מן המשקל העצום שיהיה להחלטה מעין זו ברמת הסמלים והאידיאולוגיה. שזה קורה דווקא להרצל, המעצים תמיד את משקלו של הסמלי, רק מעמיק את ממדיה של הטרגדיה. מבחינה זו ניתן אולי להשוות את דפוס הכרעתו של הרצל למה שאירע בתנועה הסוציאליסטית האירופית בתחילת המאה, כאשר מנהיגים אחדים הציעו לשקול, בלי לזנוח את האידיאולוגיה המהפכנית הסוציאליסטית, אפשרות של הצטרפות לממשלות בורגניות כדי לפתור באורח פרגמטי כמה מן הבעיות הקונקרטיות המיידיות של מעמד הפועלים שצצו בהקשרים פוליטיים מזדמנים. לא עזרו למנהיגי תנועת הפועלים טיעוניהם כי מדובר רק בפתרונות שעה: תחושת הבגידה היתה כה חזקה עד שהיו תנועות סוציאליסטיות שלא התאוששו מן "הסטייה המיניסטריאלית" הזאת של אחדים ממנהיגיהן. כוח הנפץ של סמלים אידיאולוגיים הוא כה חזק בתנועות רדיקליות, סוציאליסטיות כלאומיות, עד ששיקולים פרגמטיים אינם נתפשים בתור שכאלה. אלה מיתרגמים מיד לרמה האידיאולוגית ויוצרים קרע עמוק שלא תמיד קל לאחותו. רק לאחר סצינות המריבה הקשות בקונגרס השישי תפס הרצל כמה שגה כאן מבחינה פוליטית וביומנו הוא מחבר טיוטה דמיונית לנאום בקונגרס השביעי ("אם אשאר עד אז בחיים" – הוא כותב בתחושה מקברית שהוכיחה עצמה נכונה). בטיוטה חפוזה זו הוא חוזר וכותב כי "ארץ-ישראל היא הארץ היחידה שבה יוכל עמנו לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אבל יש מצוקה מיידית" – ומוסיף: "הקרע הזה עובר בנפשי". אבל את המעוות לא ניתן היה לתקן.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
