| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התיאורים של נשים העוסקות בחקלאות הם בדרך כלל קצרים ולא מפורטים. בספריהם עתירי הזיכרונות של משה סמילנסקי4 ושל יהודית הררי,5 מאנשי העלייה הראשונה, המהווים מקור עשיר, יחסית, מתוארות כמה נשים יוצאות דופן, שמקצתן צוינו גם בשל מעורבותן בעבודה החקלאית. הבולטות שבהן היו ברטה, אשתו של יוסף פיינברג, ממייסדי ראשון לציון, שטיפלה בפרות, וגולדה מילוסלאבסקי, האלמנה מנס-ציונה, שטיפחה גן ירק ופרחי נוי ואף שלחה ידה בנטיעת כרם.6 נראה שעבודה חקלאית של נשים היתה רווחת יותר בשנות הייסוד של המושבה,7 או באחוזה קטנה.8 יהושע איזנשטדט ברזילי, בכתב-העת שלו "מכתבים מארץ ישראל", סיפר גם הוא בתרנ"ג (1893), כי ברחובות, שנוסדה בתר"ן (1890), הקולוניסטים עובדים בעצמם "ואף נשיהם ובנותיהם".9 בספרי המושבות יש דוגמאות נוספות, כגון האיכרה חווה רוטמן מחדרה שרעתה את הצאן,10 ורחל בלשניקוב, ממשמר הירדן, שקיבלה כמתנת חתונה תרנגולות לגידול.11 עדויות בדבר הימנעותן של נשים מעבודה חקלאית שכיחות הרבה יותר. הבילו"ויית הראשונה שעלתה ארצה, דליה סירוט, לא עסקה בחקלאות, אלא ניהלה את משק ביתם של חבריה.12 חיים חיסין שביקר את חבריו הביל"ויים במסעו לארץ בראשית שנות התשעים, תיאר את נשות חבריו בגדרה, שרובן נמנעו מעבודת המשק החקלאי: "אבל בגדרה ידועה לי רק אשה אחת יוצאת מן הכלל הנוטלת לפעמים חלק בעבודת השדה, ואילו השאר שקועות תמיד בעבודות משק הבית ובטיפול בילדים, והן משוכנעות בהחלט שאין להן כל אפשרות להינתק מן הבית כדי לעזור לבעל".13 נראה שנשות העלייה הראשונה שעלו יחד עם בעליהן וילדיהן לארץ-ישראל, והיו בין מייסדי המושבות, לא שינו את תפיסתן בכל הנוגע לתפקידיהן. הן שימשו עקרות בית, ורובן לא נעשו איכרות. גם בעל ה"חבצלת" הירושלמי התריע על אופיין העירוני של נשות המושבה, וכינה אותן: "חבר של איכרות קוראות רומנים ושתי משרתות ערביות לכל אחת". 14 תמונה דומה עולה מדיווחו של הסופר יוסף קלוזנר שכתב בשלהי העלייה השנייה, בשנת תרע"ב (1912): "הבנות למדו מאמותיהן שלא לעבוד בשדה ובכרם – ואת עבודת הבית הטילו על האמות".15 זו גם תמונת המצב המצטיירת במחקר אודות שנות העלייה הראשונה.16 כלומר, עבודה חקלאית של נשים במושבות לא היתה בגדר הכלל, אלא בגדר היוצא מן הכלל. מעניין להשוות את המתיישבות היהודיות לנשות הטמפלרים. הטמפלרים, קבוצת גרמנים נוצרים שעלתה ארצה כעשור לפני העלייה הראשונה, מהווה קבוצת ביקורת. אמנם, המחקר ההיסטורי אודות הטמפלרים לא מייחד את הדיבור על הנשים שבחבורה, אך מבין השיטין ניתן להסיק כמה מסקנות. אלכס כרמל, החוקר המובהק של הטמפלרים, ציין כי המשק החקלאי הטמפלרי סיפק את כל צרכיו בעצמו, ולא הזדקק לשירותי הערבים בכל הנוגע לירקות, ביצים וחלב.17 הענפים האלה היו ענפי חקלאות "נשיים" מובהקים, וניתן לשער כי תחום זה היה נתון בידי הנשים. עדות ישירה על עבודתן החקלאית של האיכרות מגרמניה ועל חיוניותן למשק הכפרי הטמפלרי עולה מספר זיכרונותיו של ארתור רופין. רופין מתאר מפגש שקיים עם טמפלר ב- 1908 בערך, ומספר:
לא רק דיווח אודות עבודה חקלאית של נשים יש כאן, אלא גם השקפה התיישבותית מוצקת, ובלשונו של האיכר הטמפלר: "אי-אפשר לו לחקלאי בלא עזרת נשים." מה היו ציפיותיהם של היהודים בני הזמן מנשות המתיישבים? בדיקת העדויות המצויות בידינו אודות עבודת הנשים מלמדת, כי החברה הגברית ציינה לשבח את הנשים המעטות שעסקו במשק החקלאי נוסף על הטיפול במשק ביתן. חיים חיסין, שבעצמו מיאן להוסיף ולחיות במושבה, ציפה כי נשות חבריו יעסקו גם בעבודה בשדה: "אצל חקלאים אמיתיים לא יאלצו שום דאגה לילדים ולמשק הבית את האשה לשבת בבית בעונת העבודה הבוערת."19 בני התקופה הטיפו לא אחת גלויות להיחלצותן של נשים לעבודה החקלאית, או השמיעו ביקורת גלויה על הימנעותן מכך. באייר תרנ"ג (1893), בעת ביקורו השני בארץ, הטיף הברון רוטשילד בפומבי לבני המושבות. בנאום שנשא לפני אנשי זכרון יעקב, נאום שהובא בהרחבה בעיתונו של בן-יהודה "האור", פנה הברון בדברים מיוחדים לנשות המושבה. הוא מנה את תפקידיהן המקובלים, והוסיף: "ועזורנה גם לבעליכם בעבודתם."20 כלומר – בעבודה החקלאית. דברים מפורשים יותר כתב זאב יעבץ, המחנך והסופר, ששהה בארץ תקופת-מה בשנות העלייה הראשונה. במאמרו "הארץ וצאצאיה" הרחיב את הדיבור בשבחן של "נשי אחינו בארץ הזאת", מנה את תפקידיהן, והציע כי ירחיבו את שדה פעולתן: "מי יכחד כי אפשר להן להיות מקור ברכה ליישוב של עובדי האדמה, כלכלת הפרות והעזים וחליבתן ועבודת גן הירק לנחת תהיינה לנשים מלומדות עבודה מילדותן. וגם מן הקציר והניכוש לא תחדלנה ידיהן..."21 יעבץ הציע לנשים לעבוד לא רק במשק החי שבחצרותיהן, אלא גם בעבודת השדה. הוא ראה בכך ברכה לא רק עבור בעליהן, אלא גם "נחת" לעצמן. אברהם שמואל הירשברג, המשכיל וחובב ציון, איש אמונו של הרב מוהליבר, ששהה בארץ משלהי 1899 ועד ראשית 1901, התייחס אף הוא לייעודן של הנשים. הוא ציפה שהנשים, לא זו בלבד שיקבלו עליהן את עול משק הבית, אלא גם ייעשו איכרות וישתתפו בעבודה החקלאית. ובלשונו: "תעודתן להיות איכרות."22 אברהם משה לונץ, איש ירושלים, שדיווח באריכות על התפתחותן של המושבות בשנתונים שהוציא לאור, מצא אף הוא לנחוץ להטיף לנשים לעסוק בחקלאות. כשתיאר את גידול הירקות במושבה פתח תקווה, הסביר לונץ כי לאיכרים עצמאיים אין די זמן לעסוק בכך, ושאל בטרוניה:
כללו של דבר: העבודה החקלאית של האשה תביא ברכה למשק החקלאי המשפחתי. גם ארתור רופין, נציג התנועה הציונית בארץ בשנות העלייה השנייה, ביקש לעודד עבודת נשים במשקי בעליהן ונקט עמדה דומה.24 ובאשר לנשים – לא מצאנו כל עדות נשית ישירה שהדברים הללו זכו לאוזן קשבת בקרב הנשים או שנשות העלייה הראשונה היו מודעות להערכת תרומתן לקידום החקלאי של המושבה. מיעוט חלקן של הנשים בעבודה החקלאית מדבר בעד עצמו. מדוע רחקה "האיכרה" הארצישראלית מעבודת המשק החקלאי? עיון בשאלת הימנעותן של המתיישבות הראשונות מעיסוק בחקלאות שופך אור על חברת המתיישבים כולה. הנשים היהודיות היו בדרך כלל חסרות כל רקע חקלאי. נשות הטמפלרים לעומתן באו ממחוז כפרי בגרמניה, היו בעלות מסורת חקלאית מובהקת, והוכיחו את יכולתן גם בארץ-ישראל. ואולם אין די בהסבר הזה כדי להשיב על השאלה שהצגנו, שהרי גם הגברים היהודים היו לרוב חסרי כל ידע חלקאי. יתר על כן, קורותיהן של הפועלות בעליות שלאחר מכן מלמדות שאין די בהסבר הזה. בחינה מעמיקה יותר של חייהם של אנשי העלייה הראשונה מעלה היבטים נוספים. המעבר מחיי העיירה המזרח אירופית אל המושבה הנבנית בארץ-ישראל, מושבה הרחוקה מכל טכנולוגיה מודרנית, הביא לירידה של ממש ברמת חייהן של הנשים. רוב נשות העלייה הראשונה הגיעו, כידוע, לא בגפן, ולא על דעת עצמן, אלא עם משפחותיהן. העוני הרב, קשיי הבראשית, מחלת הקדחת וההתמודדות עם אקלים לא מוכר, כל אלה הקשו על קליטתן בארץ. במושבות נחשלות היו הנשים טרודות בדאגה לחיי ילדיהן. ביילה ליקרמן, ממייסדות יסוד המעלה, סיפרה בזיכרונותיה על בכיין של הנשים לנוכח ייסורי הרעב של עולליהן.25 הנשים נאבקו קשות כדי לנהל את משק ביתן ולא התפנו לעבודות נוספות. שולמית לסקוב במחקרה המרתק על הבילו"ויים מצאה לנכון למתוח ביקורת על חיים חיסין, לא משום שלא דייק בתיאורו, אלא בגלל הציפיות שהיו לו מן הנשים. "אין להעלות על הדעת", טענה, "כי הנשים יכלו לפקוח עין על חמישה ילדים קטנים או יותר, לטפל בחצר, לבשל, לאפות, לתפור ולכבס... ובעת ובעונה אחת גם לעבוד בשדה."26 קשיי בראשית הם רק הסבר חלקי לתופעה. הירשברג בספרו בארץ המזרח תיאר את מצבן הקשה של הנשים: "נפשות רוב הנשים שבמושבות מרות מאוד על היישוב ... גם בגלל שקשה בה גידול הבנים מאוד; גם גדולה טרחתן בכלכלת בתיהן...". הירשברג הזדהה עם מרירותן של הנשים והוסיף הסבר משלו: "על כי אינן מזומנות לתעודתן להיות איכרות ועל-כן קשים עליהן חיי הכפר."27 ובמלים אחרות: הנשים לא חונכו להיות איכרות. גם אחרים טענו בדבר היעדר חינוך חקלאי. המחנך יהודה גור, בדיווחו על אודות פתח תקווה, כתב: "בנות המושבה הן בנות תפנוק, שאין דעתן נוחה אלא מהמודה החדשה, אינן מכירות כלל את חובתן להיות לעזר ולסעד להוריהן בעבודתם".28ביקורתו של גור היתה מכוונת כלפי ההורים יותר מאשר כלפי הבנות. אף הירשברג, שציין את עשרת הפסנתרים שבבתי המשפחות בראשון לציון, הפנה את חצי ביקורתו כלפי ההורים: "רוב בנות המושבה מסוגלות יותר על-פי חינוכן לחיי הטרקלין מאשר לחיי השדה".29 מן הראוי לציין כי העדויות שהצלחנו לאתר אודות הימנעות נשים מעיסוק בעבודה חקלאית, מקורן לרוב בשנות התשעים של המאה ה- 19 או בראשית המאה העשרים. האם ניתן להסיק מכך שככל שהשתפר מצבם הכלכלי של האיכרים כן מיעטו נשותיהם להושיט יד ולסייע בעבודה החקלאית? בעקבות המודרניזציה בעבודה החקלאית בעולם פחתה השתתפותה של האשה במשק החקלאי.30 ושמא המעבר לנטיעות, שהביא לצמצום המשק הביתי, הוא שגרם? התרחקותם של איכרי העלייה הראשונה, בייחוד אלה שישבו במושבות יהודה, מעבודת השדה, היתה פועל יוצא של המעבר לגידול גפנים ושקדים. האיכר במושבות הברון לא טיפח משק ביתי, ואשתו לא נדרשה לסייע בעדו. מושבות העלייה הראשונה מתוארות בספרות כעיירות יותר מאשר ככפרים. גם נטייתם הכללית של אנשי העלייה הראשונה להעסיק פועלים ערבים זולים ולמעט בעבודה עצמית הרחיקה את רוב הנשים מן התחום החקלאי. נטייה זו גדלה עם השנים. יוסי בן ארצי, במחקרו על אודות המושבה העברית, כינה את איכרי העלייה הראשונה "כעין מתווכים בין הפקידות ובין פועליהם".31 ערכה של העבודה העצמית היה נושא שנוי במחלוקת בשנות העלייה הראשונה גם בכל הנוגע לגברים. יחסם של אנשי עלייה ראשונה לחקלאות בכלל ולעבודת עצמית בפרט ראוי למחקר בפני עצמו. הדעת נותנת כי למרות חשיבותם של האישים שדיברו בשבח עבודתן החקלאית של נשים, לא נעשתה השקפתם נחלת הכלל. היעדר תנאים מוקדמים נאותים, ומסר לא ברור בדבר ערכה של עבודה חקלאית עצמית, היוו מכשולים של ממש בדרכה של המתיישבת אל המשק החקלאי. האשה בעלייה הראשונה מצטיירת לא אחת כדמות טרגית. משה סמילנסקי, איש רחובות, איכר וסופר, שגילה אהדה רבה לנשים, היטיב לתאר את קשי מצבן: "הגברים ידעו את צער היצירה, אבל גם את שמחתה ידעו, האשה ידעה רק את הצער."32 האם היה כאן צער גם מפני שלא לקחו חלק בחיי היצירה של היישוב, בחקלאות? תיאור מפורט ביותר של חיי אשה במושבה, אולי התיאור היחיד שנשתמר מפי אשה, עולה משני מכתבים של אשת קנטור מזכרון יעקב, ששמה הפרטי אינו ידוע.33 שני מכתבים נדירים אלה שופכים אור על חיי הנפש של אחת המתיישבות הראשונות. מן המכתב השני, מראשית 1890, שנכתב כשנה לאחר עלייתה של הכותבת, עולה תמונה מפורטת של אורח חייה של אשה שמטפחת משק חקלאי, ואחראית להספקת המזון לבעלי החיים שבחצרה. הזדהותה של אשת קנטור עם מפעל התחייה מעוררת השתאות: "סוף דבר הננו מקווים כי יתחדשו פני אדמתנו; במקום אשר שועלים הלכו בו תעבורנה מרכבות הברזל מלאות נוסעים; ... במקום אשר לא דרכה בו רגל אנוש יעבדו עבודה וכל מלאכה יומם ולילה."34 רוממות רוחה של אשת קנטור מהווה סתירה לדברי סמילנסקי, כי האשה לא היתה שותפה לשמחת היצירה. ייתכן שדווקא השותפות בעבודה החקלאית היא שהביאה להזדהותה עם המפעל ההתיישבותי. גם נחמה פוחצ'בסקי ידעה את שמחת היצירה וההזדהות עם מפעל בניין הארץ. פוחצ'בסקי, אשה יוצאת דופן, סופרת עברייה מראשון לציון, תיארה במכתבה שפורסם ב"המליץ", את שמחתם וצהלתם של החוגגים בחגיגת רכישת רחובות, וסיימה במלים האלו: "האם לא מחזה נעים הוא, יעקב יקירי? האם לא שווה לתת את כל מחמדי ארץ המערב בעד עונג אחד כזה?...".35 עדויות נדירות אלו מלמדות על הזדהותן של נשים עם מפעל ההתיישבות. דמותם של אנשי העלייה הראשונה מורכבת היא. חלוצים מפלסי דרך מכאן ושמרנים, או כפי שכונו בידי אנשי העלייה השנייה, יישוב חדש שנתיישן, מכאן. גם יחסם לעבודה החקלאית לא היה חד-משמעי. מצד אחד עלו לארץ "לעבדה ולשמרה", ומן הצד האחר העסיקו במושבותיהם אלפי ערבים, והעדיפו אותם על פני פועלים יהודים. ניתן לשער כי האיכרים שעסקו בעיקר בהשגחה על פועלים ופועלות ערבים, לא ראו להעמיס על נשותיהם את העול שבגידול ירקות, ביצים וחלב, שהיה אפשר לקנותם בזול מידי הערבים. ואף-על-פי שתרומתה של האשה לקידום החקלאות זכתה להערכה כלשהי, לא היה בה לקדם קידום של ממש את מעמדה. העובדה שהמשק החקלאי היה רובו ככולו ב"בעלות" הגבר, סייעה לקבוע את מעמדה השולי של האשה בחברה היישובית.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
