| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הארגון הראשון שנועד להיות נציגות של כל יהודי ארץ-ישראל ולשמש מעין הנהגה, כונס לראשונה בשלהי העלייה הראשונה, בזכרון יעקב, בהשתתפות של כשבעים נציגים מרחבי הארץ, מאנשי ירושלים, יפו והמושבות. האספה שכונתה "הכנסייה הארצישראלית", זכתה לסיקור תקשורתי נרחב.77 אליעזר בן-יהודה, ששמח במיוחד על מעמדה של הלשון העברית ב"כנסייה", אמר: "זה מאורע גדול."78 מנחם אוסישקין, ממנהיגי חובבי ציון, שתרם רבות לארגון האירוע,79 הציע כי גם נשים ישתתפו בהסתדרות הארצישראלית. אוסישקין סבר כי: "לחבר האורגניזציה ולבחור יכול להיות כל איש וכל אשה בארץ ישראל",80 והעלה את הצעתו לפני מליאת האספה. הצעתו עוררה סערת רוחות, ובעקבותיה ניטש ויכוח סוער, שתואר מעל דפי ה"השקפה" במלים האלה: "בהישמע ההצעה בדבר הנשים התחוללה סערה חזקה בקרב הנאספים, כמו לו רעשה האדמה תחתם, או לו בא צר ואויב פתאום על עיר יושבת לבטח, או כמו קץ תבל ומלואה באה."81 מעט מן הנאמר מעל בימת הנואמים הובא בעיתוני התקופה, בספרי זיכרונות ובעקבות זאת בספרות המחקר.82 הפרוטוקולים עצמם נשתמרו בארכיון דוד ילין.83הדיונים האלה מהווים אספקלריה יחידה במינה ליחסם של המתדיינים כלפי הנשים. בכל הספרות המתעדת את העלייה הראשונה לא נמצא מקור היסטורי דומה שדן באריכות ובהעמקה בשאלת מעמדה של האשה בעת הזאת, הדיון בקיץ 1903, ש"נעל" את תקופת העלייה הראשונה, משקף את יחסו של היישוב כלפי האשה לאחר כעשרים שנות פעילות בארץ, ואת מגוון הדעות של האישים שהשתתפו בו. הוויכוח בשאלת האשה היה גם אבן בוחן למאבק המתמשך בין אנשי היישוב הישן ליישוב החדש. ראוי לציין כי המתדיינים לא ניצבו בדיוק משני עברי המתרס. אמנם מזה ומזה עמדו אומרי לאו ואומרי הן, אבל אומרי הלאו נחלקו לשניים: אלה שראו בהשתתפות הנשים בהסתדרות פגיעה בקודשי ישראל, והתנגדו לכך בכל תוקף, ואלה שצידדו בשיתוף הנשים, אך התנגדו מפני דרכי שלום. הנימוקים בעד ונגד התפרשו על פני תחומים שונים. מדבריהם של כמה מן המתדיינים עולה, כי היו מודעים לוויכוחים שניטשו בימים ההם בעולם אודות מעמדה של האשה. אביא כאן כמה מן העמדות האלה לעומת דעות שרווחו בארצות-הברית ובאירופה.
קודם כל העלו המתנגדים לשיתוף נשים בהסתדרות נימוק הלכתי. אמנם, מעל בימת הנואמים בזכרון יעקב לא התקיימה שקלא וטריא בשאלה זו והדוברים השונים הסתפקו בציון התייחסותה השלילית של ההלכה לעניין הזה והציגוה כעובדה מוגמרת.84 המחייבים את מתן זכות הבחירה לנשים דחו את העמדה הזאת על הסף, אך גם הם לא הביאו אסמכתאות מן ההלכה. אוסישקין, שדחה את דבריו של יהושע שטמפפר, המתנגד הקולני ביותר לנשים, הסתמך על השתתפותו של זה בהסתדרות הציונית שהעניקה זכות בחירה לנשים ושאל: "איך הוא [שטמפפר] לוקח חלק באגודה אשר בה הנשים גם בוחרות וגם נבחרות?" המתנגדים הביעו גם חשש כי השתתפותן של הנשים במסגרת מעורבת תביא לידי פריצות. הרב התימני מירושלים, ר' אברהם אלנדאף, אמר ברורות: "לא ייתכן לשלוח אותן בפע"צ [בפני עצמן] או למוסרם בידי זרים, לבל יהו נגעים [מכשולים] בהתרת איסור דאורייתא ורבנן שאין אפוטרופוס לעריות."85 היו שחששו כי השתתפות הנשים תביא למחלוקת בין בני זוג ולפגיעה בקדושת חיי המשפחה. "הדבר ייתן מקום למחלוקת בין איש ואשתו בהתחלקם בדעותיהם – הוויכוחים בין חבר וחברה יעוררו חשדים וקנאות – שלום המשפחה יהיה בסכנה." יחיאל מיכל פינס ניסח את הדברים בקצרה: "האשה היא חברה רק לבעלה", ואין היא יכולה להיות חברה בהסתדרות. החששות הללו נדחו בידי דוברים אחרים. היו מי שציינו כי דווקא בארצות המזרח שבהן הנשים מדוכאות במיוחד, המצב המוסרי בשפל המדרגה, ואילו בארצות המערב שבהן הנשים משוחררות יותר, פני הדברים טובים יותר. הד"ר הלל יפה, רופא המושבות, ציין מניסיונו כי עבודה ציבורית של נשים לא פוגעת ביחסי המשפחה, וראה בחשש הזה "פחד שווא". הוא הוסיף: "בבית שהמחלוקת אפשרית תמצא סיבות רבות אחרות ובבתים שהיא בלתי אפשרית אין לפחד ממנה." ואולם המתנגדים דבקו בעמדה הגורסת כי השתתפותה של האשה מנוגדת לדת ולאורח החיים היהודי. בעיניהם לא היתה שאלת השתתפותה של האשה בהסתדרות הארצישראלית נתונה כלל למיקוח. הדבר היה בנפשם. אחד מבין השוללים את זכותה של האשה להשתתף בהתאחדות נימק את דבריו מתוך הצגת המטרה הדתית כמטרה העליונה של יישוב ארץ-ישראל. לדבריו: "[עלינו] לחדש כוחותינו החומרים והרוחניים [בארץ ישראל] ואיך נשיג מטרתנו אם לא נשמור על חוקי תורתנו?" במלים אחרות: מטרת יישוב הארץ אינה אלא קיום מצוות התורה, ועל כן לא תיתכן שותפות האשה בהסתדרות. התרגשותם של המתנגדים היתה רבה והיא באה לידי ביטוי בפרוטוקולים: "מר צימרינסקי צועק מרה בהחל הצירים לעזוב את האולם: הלזאת הובאו מירושלים הנה? איך יוכל לשאת פני שולחיו אם תקובל הצעה כזאת?". יהושע שטמפפר השתמש בביטוי הלטיני: NON POSSIMUS, דהיינו: איננו יכולים; ביטוי לטיני המציין סירוב מטעמים דתיים.86 דבריהם רוויי הרגש של צימרינסקי, איש ציבור ירושלמי, ושל יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח תקווה בתרל"ח, מלמדים על חרדתם העמוקה מפני ההצעה המהפכנית. כתב העיתון הירושלמי "החבצלת" התרעם בייחוד על מה שנראה בעיניו כרצון לסתור את ההלכה: "האמת אני מגיד לכם כי אלה שדיברו הוות נפשם רק מאהבת המין היפה ומאהבת ההפקרות לא הרבו הרע כאותם שבאו להתיר דבר מהתורה". כתב העיתון סבר כי קולם של המתנגדים לא היה תקיף דיו87 והוסיף באירוניה, כי בעתיד לא זו בלבד שאשה תיקח חלק בהתכנסות, אלא אף תשמש כנשיאה. לדעתו, אנשי ירושלים שגו כאשר "נואלו" ובאו לזכרון יעקב. בעיני מי שגרסו כי ההלכה אוסרת את השתתפותה של האשה, היה הטעם ההלכתי נימוק שאין אחריו עוד. מבחינתם הסתיים הוויכוח קודם שהחל. בארצות-הברית, לעומת זאת, לא היה לטעם הדתי משקל מכריע בוויכוחים על מתן זכות בחירה לנשים שהתקיימו באותן הזמן. אמנם, הכנסייה הקתולית התנגדה לשוויון זכויות לנשים, וכן הועלתה הטענה כי דעה עצמאית של אשה תפגע בשלום הבית, אך טעמים אלה היו שווים במשקלם לטעמים אחרים.88 בכנסייה הארצישראלית היו אלה דווקא "המחייבים" כמובן שהרחיבו את הוויכוח וניסו להצדיק את עמדתם בנימוקים נוספים.
פינס, ספרא וסייפא ואיש ירושלים, ציין, כי הצעה זו בדבר שיתופן של נשים בהסתדרות, אינה עומדת רק בניגוד לדת ולמוסר היהודיים אלא גם: "מתנגד להטבע העברי." ובמלים אחרות, הימנעותה של האשה מהשתתפות בענייני ציבור אינה עניין הלכתי בלבד, אלא חלק אינטגרלי של האופי הלאומי העברי. גם מי שהתנגדו לעמדתו ביקשו להוכיח את עמדתם על-פי המקורות היהודיים דווקא, והביאו טענות כבדות משקל מן התנ"ך ומן המדרשים להוכחת יחסה החיובי של היהדות לאשה. אוסישקין, היושב-ראש, אהרן אייזנברג ממייסדי רחובות, ושמחה חיים וילקומיץ המורה הגלילי הנודע הסתמכו בדבריהם על התנ"ך. אוסישקין ואייזנברג הזכירו את עמידתן של מרים ודבורה בראש העם, ואילו המורה וילקומיץ דיבר בהכללה: "בזמן שעמנו ישב על אדמתו ויחי חיי עם מאושר, בזמן שאמרו עליו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, לא היה כלל מקום לשאלה: המותר לנשים להשתתף בעבודה הלאומית?" לדעת וילקומיץ, היחס השלילי לנשים הוא תוצאה ישירה של ירידת העם ממעמדו הרם לפנים. המציאות הגלותית היא שהביאה, לדבריו, "תורה חדשה" שמנעה לימוד תורה מנשים. בארץ-ישראל על העם לשוב למקורו ולאופיו הראשוני. המורים הראשונים שעיצבו את החינוך העברי הלאומי ראו בתנ"ך מודל לחיים לאומיים שיש לחדשם. השקפתם נוסחה בבהירות בידי הד"ר בן ציון מוסינזון, מאנשי העלייה השנייה, המורה הנודע לתנ"ך בגימנסיה הרצליה. מוסינזון כתב כי התנ"ך הוא: "הראי היחידי שבו משתקפים חיי העבר המזהיר שלנו... זהו המקור היחידי של שאיפה לחיים אחרים, לחיי חופש וכבוד. ואין ספק שבשאיפה זו תלוי קיומנו הלאומי".89 במלים אחרות, יש לראות בתנ"ך ולא בספרות הרבנית שנוצרה מאוחר יותר, מקור לחיקוי. השקפות העולם השונות והמנוגדות של המתדיינים היו כולן מעוגנות במסורת היהודית רבת האנפין. גם אלה מבין המתווכחים שלא היו שומרי מצוות הסתמכו בדבריהם על המקורות, וכל צד ראה את עצמו כמפרש האותנטי של היהדות. ראיית הדמויות התנ"כיות כמודלים לחיקוי היתה, ככל הנראה, ייחודית לחברה היישובית בארץ.
"המתנגדים" בוויכוח הזה, וכמובן גם "המחייבים", הביעו הערכה רבה לנשים. מן התיעוד המצוי בידינו עולה, כי איש מן "המתנגדים" לא תלה בהן חסרונות שבדרך כלל מיוחסים לנשים: דעתן קלה, רגשניות, מרבות בדיבור ועוד. בארצות-הברית, לעומת זאת, טענו "המתנגדים" בעיקר כנגד יכולתן האינטלקטואלית המוגבלת של הנשים. נימוק פוגע זה, שהולבש באצטלה מדעית, לאמור, מוחן של הנשים קטן משל הגברים, כלל לא נזכר בידי המתכנסים בזכרון יעקב.90 דווקא אחד "המחייבים", המורה הגלילי וילקומיץ, טען כי בשל החינוך הקלוקל הניתן לנשים: "כולן יודעות רק לדבר רכילות, לשון רעה, והמשכילות יודעות גם לקרוא סיפורי עגבים". ואולם הוא היה יוצא דופן. אנשי ירושלים, שהיו בין אומרי הלאו, הדגישו את חשיבותה של האשה לעבודת התחייה. ר' יחיאל מיכל פינס אמר: "אנחנו באמת הננו מקווים שגם נשי ישראל תעבודנה את עבודת התחייה". ואילו הרב אלנדאף הציע: "נוכל לתת להן חלק עמנו באופן המועיל".91 כמה מן הדוברים, שהיו מבין אנשי היישוב החדש, הדגישו עד כמה חשובה עבודת האשה לחזרת העם לארץ-ישראל. אוסישקין נדרש למדרש כשדיבר על חשיבותה של האשה בתהליך הגאולה. אהרון אייזנברג הדגיש את תפקידה של האשה בתהליך קליטת משפחתה בארץ: "אלה המשפחות אשר גם הנשים היו חובבי ציון נשארו בארץ, ואלה אשר הנשים היו רחוקות מחיבת ציון לא יכלו להתקיים פה." באותו מעמד דנו גם בשאלת זכות הבחירה להסתדרות הארצישראלית של המתפרנסים מן הצדקה, דהיינו, מן החלוקה. הכרעת הנאספים היתה: "לחבר האורגניזציה ולבוחר יכול להיות כל איש... שאיננו מתפרנס רק מן הצדקה".92 הכרעה זו כוונה בבירור כנגד היישוב הישן, אך יהושע שטמפפר ביקש לנגח בה את הנשים: "אומרים שצריך להוציא מן האורגניזציה את מקבלי הצדקה, בעוד שמבקשים להכניס את האשה, שהיא מתפרנסת ממעשי ידיו של בעלה, לאמר, ניזונת מן הצדקה." דבריו של מייסד פתח תקווה, המקורב לאנשי ירושלים, נדחו בתקיפות. אם הבית, השיבו לו הדוברים, אינה נהנית מן הצדקה, עבודתה למען בני הבית היא עשיית צדקה. המשתתפים דיברו בהערכה על עמל הנשים: "הן קונות זכות קיומן בעמל רב, בעבודה תמידית ובלתי פוסקת." ניכר כי דבריו של שטמפפר עוררו תרעומת מרובה. שטמפפר ביקש להילחם בבני היישוב החדש בנשקם שלהם, אך נדחה בזעם רב. ואולם הערכת האשה לחוד, ומתן זכות השתתפות בהסתדרות לחוד רוב הדוברים הביעו כאמור הערכה לנשים, אך הערכה זו לא הועילה להן בכל הנוגע לקבלת שוויון זכויות.
בראשית המאה העשרים כמעט לא היתה לנשים בעולם זכות בחירה. התנועה הציונית כאמור הקנתה את הזכות הזאת לחברותיה, אך היתה זו תופעה נדירה למדי. משה סמילנסקי, איכר וסופר ממייסדי רחובות, העלה את הנושא הזה לדיון. הוא ציין את ניו זילנד, שעמה, לדבריו, הוא "העם היותר מפותח בעולם... וגם שם מרובה יותר מספר המאמינים", ובה הוענקה לנשים זכות בחירה. סמילנסקי ציין בנימה של קנאה: "מה מאושרים יושביה בתיתם כל הזכויות גם לנשים!" ואכן באוסטרליה ובניו זילנד התרחש במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה תהליך מהיר מאוד של הענקת שוויון זכויות לנשים. בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע-עשרה נפתחו לפניהן כל מוסדות החינוך, והחל משנות השמונים לקחו הנשים חלק בבחירות המוניציפליות.93 בספרות המחקר מהוות אוסטרליה וניו זילנד דגם לחברת מהגרים ליברלית שעיצבה את מוסדותיה על יסודות של קדמה ושוויון. בארצות האלו זכו הנשים בהישג הזה בלי מאבק, ושמעם של החידושים האלה הגיע לארץ-ישראל. האם היתה לדברים האלה השפעה כלשהי על המתדיינים? דוד ילין, המחנך שהדגיש כי אין לו כל דעות קדומות בשאלת הנשים, וכן חיים דוד שו"ב, יליד ירושלים ששימש מורה בשפייה, טענו, כי אנשי ארץ-ישראל אינם חייבים להיות הראשונים להכנסת חידוש עולמי זה בדבר זכות בחירה לנשים. ילין, איש ירושלים, הצהיר: "אין עלינו להיות קיצונים. אנחנו שרוצים להיות לכל הפחות כאחד העמים הקטנים איננו יכולים להתרומם פתאום על כל עמי אירופה שלא נתנו עוד את הזכות הזאת להנשים." חיים דוד שו"ב, לבוש קפטן, נימק את דבריו בזו הלשון: "הרבה זכויות שללו מאת הנשים וטרם שתשיבו להן את כולן לא נוכל לתת להן הזכות להשתתף בהסתדרות." דעתו של ילין היתה, כנראה, דעת הרוב, ויתר המתדיינים כלל לא נתנו את דעתם על השאלה הזאת. דעתם היתה נתונה לשאלה, אם השתפותן של הנשים בהסתדרות היא חיונית, או שניתן לוותר עליה.
מנחם אוסישקין שהיה יושב-ראש האספה, הציג את עמדתו, שממנה נסוג אחר-כך, במלים האלה: "חשבנו לנכון כי אי-אפשר להוציא מן הכלל חציו של היישוב העברי בארץ ישראל."94 הנימוק כבד המשקל ביותר בעד צירוף הנשים היה פשוט בתכלית. ואולם בעקבות עמדתם הנחרצת של השוללים הוסט הוויכוח לשאלות אחרות. הם הודיעו מפורשות כי אם לא תתקבל עמדתם יעזבו את ההסתדרות הארצישראלית, והעמידו את האספה, למעשה,לפני הבררה לבחור בהם או בנשים. כאמור לא היו אומרי ה"לאו" עשויים עור אחד. כמה מביניהם הציגו את עצמם כמחייבים להלכה, אך שוללים למעשה. מנחם אוסישקין, דוד ילין ואהרן אייזנברג שהיו בין המחייבים מן הבחינה העקרונית, ויחיאל מיכל פינס, שהיה מתנגד מן הבחינה העקרונית, ציינו כי יש להוציא מכלל ההסתדרות את הנשים, כדי להבטיח את שלמות העם. "הדבר ייתן חרב ביד מתנגדינו החפצים בנפילת ההסתדרות"; "חפצים אנו לאגד את כל הכוחות... אל נא נקבל החלטות כאלה אשר ידחו ממנו את רוב כוחותינו." האישים שביקשו להבטיח את תמיכת כל בני היישוב בהסתדרותם, לא חשו כי לשם כך הם דוחים מלכתחילה מחצית מבני היישוב – את הנשים. למרבה האירוניה נימקו השוללים את זכותן של הנשים להשתתף בהתאחדות היישוב בצורך באחדות העם. התומכים במתן זכות בחירה לנשים היו מודעים לאירוניה הזאת, והדגישו כי בזמן שמצהירים על הרצון לאחד את העם, אי-אפשר לוותר מלכתחילה על חלק גדול ממנו: "אם נאמר לאחד כל כוחותינו בארץ-ישראל איך נוציא מההסתדרות חלק גדול מעמנו, הן הנשים?" הכאב שהיה כרוך בהכרעה הוליד הצעות פשרה. היו מבין המתנגדים שביקשו להמתיק את הגלולה המרה והציעו לתת לנשים זכויות מוגבלות: לבחור ולתרום כסף, אך לא להיבחר; הוצע להן גם להקים הסתדרות נפרדת. אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות, אמר: "למען מנוע פירוד והתפלגות בהסתדרות טוב כי תעבודנה לפי שעה לבדן; תעשינה להן הסתדרות מיוחדה. יבוא יום ותוכלנה להשתתף בהסתדרותנו אנו." ואילו הרב אלנדאף סבר כי הנשים יוכלו להצטרף להתכנסויות אם יבואו עם בעליהן, או קרוביהן. המתדיינים נגעו, כאמור, בשאלה נוספת: האומנם מן הראוי להקריב את העיקרון בדבר שוויון המינים למען אחדות היישוב? ובמלים אחרות: על מה היו אנשי היישוב החדש מוכנים לוותר כדי לזכות בשיתוף פעולה של אנשי היישוב הישן? השאלה הזאת שבה ועלתה בעצמה רבה בוויכוח על זכות הבחירה לנשים שנתקיים בשנות העשרים. הד"ר הלל יפה היה נחרץ מאוד בדבריו נגד התחשבות בתביעתם של בני היישוב הישן. מצד אחד היה משוכנע כי לא ניתן להזיזם מעמדתם: "האורתודוקסים לא ישנו את דעתם גם אם ישתדלו ויוכיחו להם בראיות מהתורה ומהתלמוד". ומן הצד האחר חשב, כי היישוב החדש יזכה ביתר הערכה אם יעמוד על שלו: "... אך אני בטוח כי כי הם יכבדו אותנו יותר אם נגן על דעתנו מאשר אם יבטלה בשביל למצוא חן בעיניהם." הד"ר יפה היה מוכן להיאבק על דעתו גם במחיר פילוג. האם היתה כאן תקווה שדרכו של היישוב החדש תגבר? המורה שמחה וילקומיץ הביע בגלוי את דעתו בדבר ניצחון הקדמה: "האורתודוקסים שבנו מתנגדים בראשונה לכל דבר טוב, ואולם אחר-כך יתרגלו בזה. כמה התנגדו בראשונה לבתי-הספר, ועתה בכל זאת הם שמחים לראות את בניהם ואת בנותיהם עושים חיל בלימודים עברים וכללים". חיים מרגלית קלווריסקי, מייסד ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, סבר גם הוא כי הרצון לאיחוד יגבר, ועל ההסתדרות הארצישראלית לכלול מיד גם נשים וגם נתמכי חלוקה. קלווריסקי ציין את הימצאותן של נשים ביציע האולם כאורחות ההסתדרות, ואמר: "הן יושבות פה אתנו ואין פרץ ואין צווחה ומה אפוא הסכנה הנשקפת מהשתתפות הנשים בהסתדרות?" מדבריו של קלווריסקי עולה בבירור דעתו כי על האורתודוקסים לקבל עליהם את דין היישוב החדש. אוסישקין שנעל את הוויכוח הביע את התקווה, כי ההתנגדות לשיתוף הנשים תוסר במשך הזמן: "כנסייתנו היא מוסדה חינוכית, ובטוח הנני כי גם השאלה הזאת שנפתרה פה הלילה לזמן שנה אחת, פתרונה זה יפעול פעולתו ובטח יבוא יום שנפתור השאלה כפי רצוננו ולא כפי שהשפעת הפחד של 'מה יאמרו אחרים'." ויכוח דומה התרחש בשלהי המאה התשע-עשרה, כאשר ויאומינג עמדה להצטרף לפדרציה של ארצות-הברית. ויאומינג היתה הטריטוריה הראשונה שהעניקה לנשים שוויון זכויות, והיא התבקשה לבטל את השוויון כתנאי לצירופה לברית. אנשי ויאומינג סירבו לעשות כן, ובסופו של דבר התקבלו לברית מבלי לוותר על שוויון הנשים.95 שלא כאנשי היישוב החדש מיאנו מנהיגי ויאומינג להעלות את זכויות הנשים קרבן על מזבח התקבלותם לפדרציה של ארצות-הברית.
ארבעים ושניים מתוך שבעים הצירים חתמו בזמן ההתכנסות על עצומה נגד מתן זכות בחירה לנשים. בהצבעה הפומבית על השאלה הזאת הרימו שלושים ושמונה צירים את ידם נגד מתן הזכות לנשים. שמונה-עשר צירים בלבד הצביעו בעד מתן הזכות. היתר נמנעו. התוצאה היתה חד-משמעית. ואולם מספר המתנגדים עלה רק במעט על מחצית הנוכחים. השוללים היו, כצפוי, מבין אנשי ירושלים ואף מבין אנשי מושבות יהודה. המחייבים היו ברובם מקרב מושבות הגליל. ראשי המתנגדים טענו כי ההלכה שוללת זכות זו מן הנשים. המצטרפים אליהם טענו, כי עם הזמן יקבלו המתנגדים את עמדתם, ולכן, לשם אחדות היישוב, יש לשלול עתה את זכות השוויון, ולהמתין עד שיתקבל הדבר על דעת הרוב. אוסישקין סבר כי שינוי זה יתרחש במהרה. רק כרבע מבין הנוכחים דגלו בצירוף הנשים אף אם יהיה הדבר כרוך בפילוג היישוב. שאלת מעמדה של האשה לא היתה אפוא שאלה בדבר אופיו של היישוב בלבד, אלא גם בדבר אחדותו. נראה כי כמיהתם של בני היישוב החדש לשיתוף פעולה עם היישוב הישן היתה נחלתם של אנשים רבים. זכות ההצבעה של הנשים הועלתה אפוא עולה על מזבח השלום. שיתוף הפעולה עם היישוב ישן היה בעיניהם באותו הזמן חשוב יותר משיתופן של הנשים. נאמנותן של הנשים למפעל התחייה היתה מובטחת בכל מקרה, ואילו החשש שהיישוב הישן ינתק את עצמו מן ההסתדרות הארצישראלית היה תלוי ועומד. שיקוליהם של אנשי היישוב בכל הנוגע למתן שוויון זכויות לנשים היו, כאמור, שונים במידה רבה משיקולים שנשקלו במערב אירופה ובארצות-הברית באותה עת. באמריקה ובאירופה שקלו קודם כל שיקולים בעלי היבטים כלכליים חשובים, ובארצות-הברית התקיים במקביל למאבק הנשים גם מאבק נגד אפליית הכושים. ביישוב העברי המתחדש, לעומת זאת, היו אלה בראש ובראשונה נימוקים דתיים. בשנות העשרים הסעירו את היישוב דיונים נוקבים על מעמד האשה. הוויכוח שהוחל בו בזכרון יעקב היה מעין הקדמה לבאות. התקווה כי המתנגדים ישנו במהרה את עמדתם נתבדתה. רק למעלה מעשרים שנה אחר-כך, בשנת 1926, הוכרה זכותן של הנשים להשתתף בכנסת ישראל.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
