[וורנאו (ליטא) 1866 - דנוור (ארצות הברית) 1932)

כבן למשפחה חרדית החל שץ ללמוד בחדר בשנה השישית לחייו, לאחר שכבר שלט היטב בשפה העברית והיה בקי בתנ"ך. במשך כל שנות ילדותו לא נחשף ליצירות אמנות, אולם כבר בגיל צעיר גילה דמיון וכושר אמנותי, כשהמציא מעין רעשן מתוחכם. מאותה עת התפרסם בעיירה כאמן בעל כישרון ויכולת, אך עיקר מעייניו היו נתונים לגילוף בעזרת אולר. רק בסוף השנה העשירית לחייו גילה שץ את האמנות, כשראה ציור של ישו הכורע תחת הצלב בביתו של בעל אחוזה שכן. היצירה עשתה עליו רושם כה עז, עד שצייר את המראה מזכרונו.

באותה תקופה התוודע לראשונה לספרות העברית החדשה. קריאתם של 'המשכילים' להתנערות מן 'החושך והאופל של ימי הביניים', שנתנסחה "בשפה תנ"כית נהדרה", משכה את לבו, והוא החל לחבר שירה ברוח זו. לאחר שהגיע למצוות נשלח לישיבה מחוץ לוורנאו. בגיל חמש-עשרה נסע לווילנה, כדי להמשיך את לימודיו בישיבת רמיילס. אלא שאת מרבית זמנו הקדיש ללימוד השפה הרוסית, ובערבים למד בבית-הספר לאמנויות, שנפתח שם בשנת 1885. עד מהרה נטש את לימודי התלמוד, התחבר לקבוצת 'שאלו שלום ירושלים' של 'חובבי ציון', ונעשה פעיל בה. מבין ההוגים הציוניים הושפע שץ במיוחד ממאמריו של פרץ סמולנסקין, עורך ירחון 'השחר', שהטיף לעבודת האדמה, למלאכה ולתעשייה בארץ-ישראל.

ביולי 1887 הגיע לווילנה הפסל הנודע מארק אנטוקולסקי, שהתגורר באותם ימים בפאריס. שץ פנה אליו באיגרת ארוכה, שבה תיאר את מר גורלם של היהודים ברוסיה, ובסופה הביע את משאלתו לעזוב את רוסיה ולהימנות עם תלמידיו של האמן. אל האיגרת צירף מספר עבודות בעץ ושיש שחור, שגילף באולרו. אנטוקולסקי, שהתרשם מן הפסלים, ניסה לפעול לקבלת שץ לאקדמיה לאמנות של סנט פטרסבורג, אולם הדבר לא עלה בידו, מאחר שלא ניתן לשץ היתר ישיבה בעיר.

בשנת 1889 נסע שץ לווארשה, ועסק שם בהוראת רישום. באחד משיעורי הרישום הללו עבר לפניו סמרטוטר יהודי, שהטביע עליו רושם בדלותו והוא החליט לכיירו. הפסל הוצג בתערוכת אמנות בווארשה, ובתחילה לא זכה כלל לתשומת-לב, עד שלבסוף משך את עיניו של הסופר בולסלאב פרוּס. למחרת ביקורו בתערוכה פרסם עליו פרוּס מאמר נלהב. באותה תערוכה ראה שץ פסלים של אמנים צרפתים, והניגוד בין כובדו של הסגנון הרוסי לבין ההדר והקלות שבסגנון הפיסול הצרפתי הוא ששכנע את שץ להשלים את לימודי האמנות שלו בפאריס.

בסוף שנת 1889 הגשים שץ את חלומו לנסוע לפאריס, לאחר שנשא בווארשה אישה. לצד השתלמותו אצל אנטוקולסקי ולמרות נטייתו הטבעית לפיסול השתלם שץ גם בציור באקדמיה של קורמון. כאן עשה שץ חיל ברישום, אך על ציורי הצבע שלו נמתחה ביקורת על היותם פיסוליים באופיים. קורמון יעץ לו לנסוע לדרום-צרפת, בתקווה שיושפע לטובה מבהירות הצבעים שם. שץ נסע לבניולס שעל הגבול הספרדי ושהה שם שישה חודשים. בשבתו בבניולס גברה בו ההכרה הלאומית היהודית, שיעדה היה חיים של טבע בארץ-ישראל, כמתואר באוטוביוגראפיה שלו 'ירושלים הבנויה', שנכתבה בסופיה ב- 1905 ופורסמה בירושלים רק ב- 1925.

בתקופת מגוריו בפאריס (1895-1889) יצר שץ כמה פסלים, שנותרו מהם רישומים בלבד. אחדים מן הפסלים מתארים את מחזור חייו של משה רבנו, והם מהווים חלק מסידרה נרחבת של פסלים שביקש שץ להקדיש לנושא זה. בשנת 1894, השנה שבה נערך משפט דרייפוס, פיסל שץ באותה עיר עצמה את 'מתתיהו החשמונאי'. על-פי עדותו, עיצב את מתתיהו בדמות אביו-זקנו, שראה בו את מייצגה של יהדות הגולה האיתנה ברוחה על אף גופה החלוש, היהדות המשתחררת מעול הגלות.

על אף כמיהתו של שץ להגשמת חלומו להתיישבות בארץ-ישראל, לא זכה לכך אלא לאחר שנים. בשנת 1895 הוזמן לבולגריה, כדי להקים שם אקדמיה לאמנויות. את האקדמיה בסופיה ניהל, יחד עם הצייר הצ'כי איבאן מרקביצ'קה ועם מיטוב, בשנים 1905-1895. מבחינה אמנותית היו אלו שנות השיא ביצירתו של שץ, אף שכמעט ולא נגע אז בנושאים יהודיים.

לקשריו של שץ עם החוגים הציוניים שורשים עוד בביקורו של הרצל בבולגריה בשנת 1897, שנה לאחר פרסום 'אלטנוילאנד', אולם הכרתו הציונית העמיקה בעקבות פרעות קישינב, ב- 1903. התרת דמם של היהודים זעזעה את שץ, והשפיעה על עיצוב גישתו ליהדות ועל תפיסתו את האמנות היהודית. אירוע זה הניע אותו לפעילות באסיפות הלאומיות, שארגנה העדה הספרדית בסופיה. ואילו ההיבט המעשי בציונותו של שץ הושפע בלא ספק מן הקריאה. שהפנה מנחם אוסישקין ליהודים צעירים להתנדב לעבודה חקלאית בארץ-ישראל לתקופה של שלוש שנים. תכניתו של שץ היתה דומה, אך הוא ביקש לשלב את העיסוק במלאכה בחודשים שבהם ישנה רגיעה בעבודת-האדמה. היה זה הגרעין שעליו התבסס חזון בית-הספר לאמנויות 'בצלאל'.

את התכנית לייסוד 'בצלאל' בארץ-ישראל שירטט שץ בפירוט רב בפני הרצל בפגישתם בווינה בשנת 1903. הרצל גילה אהדה לרעיון, אך יישומו התעכב בשל מחויבותו של שץ לארגן את התצוגה הבולגרית בתערוכה העולמית שהתקיימה בסנט-לואיס, מיסורי, שבארצות-הברית בשנת 1904. בהיותו בסנט-לואיס הגיעה אל שץ השמועה על פטירתו של הרצל. שץ פנה מייד לאוטו וארבורג, ששימש נשיא הוועד הארצישראלי של הארגון הציוני, ולד"ר פראנץ אופנהיימר, בבקשה שיקבלו על עצמם את קידום הגשמתו של רעיון 'בצלאל'.

ואמנם השניים, יחד עם שץ, שימשו גרעין ל'וועד בצלאל', אשר שימש יסוד ל'חברת בצלאל', שהוקמה בברלין ב- 8 באוקטובר 1905. לנשיא הוועד נתמנה פרופ' וארבורג, וכסגני-הנשיא שימשו ד"ר פאול נתן וד"ר ישראל ברטהולד.

אישים אלה סייעו לשץ במאמציו להשיג את הכספים שהיו דרושים להתארגנותו של 'בצלאל', ולמימון שכר ההוראה של המורים בו. במקביל עסק שץ בגיוס המורים ל'בצלאל', בשיתוף עם ועדה שכללה את אפרים משה ליליין והרמן שטרוק. עתה, משגיבש את צוות ההוראה והיה בטוח במקורות כספיים שיאפשרו את הקמתו של 'בצלאל', פנה להגשמת רעיונו, תוך שהוא עובר משבר אישי עמוק באותה תקופה. יחסיו עם אשתו הידרדרו, אשתו נטשה אותו והלכה אחר תלמידו והגירושין היו בלתי נמנעים.

בינואר 1906 הגיע שץ לירושלים, יחד עם שניים מתלמידיו בסופיה: שמואל בן דוד (דוידוב) ושמואל לוי. אליהם הצטרפו גם הציירים יוליוס רוטשילד ואפרים משה ליליין, שהיה באותה העת חבר הוועד הברלינאי של 'בצלאל'. לאחר כחודשיים של הכנות פתח בית-הספר לאמנויות 'בצלאל' את שעריו בפני קומץ של תלמידים ראשונים, בבניין שכור ברחוב החבשים בירושלים.

בהקמת 'בצלאל' ראה שץ אירוע בעל חשיבות ציונית לאומית ראשונה במעלה. חזון התחייה של עם ישראל היה אמור, לדעתו, להתקיים בארץ-ישראל, ובאמצעות האמנות ומלאכת הכפיים, כלומר ב'בצלאל'. את תפקידה של האמנות-היהודית בתחייה הלאומית כבר הגדיר שץ במאמרו 'מלאכת מחשבת', שפורסם ב'הצפירה' בשנת 1888. במאמר זה הדגיש שץ את תפקידה התעמולתי-החינוכי של אמנות הציור בהגדרת הזהות הלאומית ובהעמקתה. ברוח של חזון, המושפע מן הכמיהה לשיבה לחיים בהשראת המקרא, שאף בשנת 1905 להקמת מושבת אמנים בארץ-ישראל, וליצירת אמנות יהודית מקומית, מסורתית ומתחדשת כאחת. רעיון זה, המובע בכל חיבוריו של שץ העוסקים בנושא, נתנסח באחד ממאמריו האחרונים. 'מכתב הפרידה שלי', שפורסם באוגוסט 1930: 'באתי הנה [לארץ-ישראל – נ"פ] בכדי לסייע לעמי לעזוב את הגלות; רציתי לשחרר את עמיתי באמצעות האמנות, כדי שלא יצטרכו למכור את כשרונותיהם לנכרים ולעבד שדות זרים. שאפתי ללמדם להיות אזרחים עצמאיים, העובדים למען עמם ולמען ארצם... רציתי לאסוף ניצוצות של אמנות יהודית בגולה ולרכזם במקום אחד, בכדי שישמשו לנו מדריכים בעבודתנו ומקור לגאווה...'.

ואולם רוח מציאותית יותר עולה מן הספרון 'בצלאל, תכניתו ומטרתו', שפורסם בירושלים בשנת 1906. יש בו הד, הן לתוכן והן לרוח הדברים, שנתנסחו במסמך הקמתו של 'בצלאל', שחובר בסוף ינואר 1905, וחתמו עליו, מלבד שץ, גם א"מ ליליין, הרמן שטרוק, ד"ר הירש הילדסהיימר, פרופ' אוטו וארבורג, ד"ר פראנץ אופנהיימר וד"ר זליג סוסקין. המסמך הוא בעל אופי מעשי, מפורט, ושונה בתכלית מן הגישה הערטילאית, הרומאנטית, שאפיינה את גישתו של שץ ל'בצלאל' בפרט ולתפקידה של האמנות היהודית בכלל. שאיפתו של שץ היא לשחרר את תושבי ארץ-ישראל מן התלות בכספי החלוקה, על-ידי יצירת מקורות פרנסה בשבילם וחינוך לפרודוקטיביזאציה.

את הצלחתו העתידה של המפעל תלה שץ באופייה של ארץ-ישראל כארץ תיירות וצליינות של בני כל הדתות, ובכוח המכירה של תוצרת הארץ, בזכות היותה קדושה לכל העמים. מלבד זאת היה סבור, שהחינוך למלאכת-כפיים יעניק לאותם האנשים, הדבקים בעבודת האדמה, ביטחון כלכלי רב יותר ועיסוק מועיל ומכניס במשך חודשי המנוחה מן החקלאות.

עיקר מאמציו של שץ במישור האמנותי הוקדשו ליצירת 'סגנון עברי וארצישראלי', כלשונו. לבד מן ההיבט הלאומי של תחייה באמצעות האמנות, ראה בכך גם חשיבות רבה מבחינה מסחרית.

מלכתחילה אמור היה 'בצלאל' לפעול בשני מישורים. במגמת האמנות פעלה 'הכיתה העליונה', שבה עשרה תלמידים בלבד, בעלי הכשרה אמנותית קודמ. לצד כיתת האמנות פעלו בתי המלאכה, שבהם נרכשו המיומנויות הדרושות ליציקה ולתעשיית השטיחים, ולימים נוספו לכך גם מחלקות לטקסטיל, עץ, מתכת, אבן, זכוכית, קראמיקה, מָקשה ועוד. נוסף על כל אלה הוצעו שיעורי עזר ל- 25 תלמידים, שנזקקו לידיעת הציור לשם עבודתם, וכן מכינה לשמונה תלמידים, שהוכשרו בה ללימודים גבוהים יותר.

מסיבות עקרוניות אידיאולוגיות שולבו במערכת הלימודים של כל הכיתות ב'בצלאל' שיעורים בשפה העברית. נראה שהחלטה על כך התקבלה במידה רבה בהשפעת אליעזר בן-יהודה ואשתו חמדה. בשנת 1906 כש'בצלאל' היה בחיתוליו, התגורר שץ בבית משפחת בן-יהודה ברחוב החבשים, ואילו חמדה היתה מזכירתו הראשונה של 'בצלאל'. בהשראתם נקבע גם, ששפת השימוש הנהוגה בבית-הספר תהיה עברית, ובכך מילא שץ ו'בצלאל' תפקיד נכבד בתחיית השפה העברית.

מיום שנפתח בית-הספר במבנה השכור ברחוב החבשים פעל שץ למען השגת מבנה קבע ל'בצלאל'. רצונו המקורי היה להקים את 'בצלאל' על הגבעה שהיום עומד עליה מוזיאון רוקפלר, מאחר שממנה ניתן להשקיף אל מקום המקדש. המיקום היה עקרוני ביותר בעיני שץ, שכן ראה ב'בצלאל' את היסוד שיאפשר את הקמתו של המקדש השלישי, בהקבלה למפעלו של בצלאל בן אורי בהקמת המשכן. ב- 31 באוגוסט 1906 החליטה הוועידה הציונית השנתית על הקמת בניין חדש ל'בצלאל'. על אף תמיכתם של הנוגעים בדבר לא התממשה רכישת הקרקע המיועדת, בסמוך לפינה הצפונית-מזרחית של חומת העיר העתיקה. רק ב- 1908 נמצא פתרון למצוקת הצפיפות ב'בצלאל', כשנמצאו מבנים ברחוב שמואל הנגיד שהתאימו לצורכי בית-הספר, והם נרכשו בשביל 'בצלאל' על-ידי הקרן הקיימת לישראל.

זמן קצר לאחר ייסוד בית-הספר לאמנויות צירף שץ למכלול גם מוזיאון. במוזיאון רוכזו יצירות אמנות ואתנוגראפיה יהודית, ששץ שקד על איסופן, חפצים ארכיאולוגיים שונים, הנוגעים לתולדות ארץ-ישראל, ויצירות של אמנים יהודים. לצדם היו אוסף זואולוגי ואוסף בוטאני, וכן אוסף של מחצבי ארץ-ישראל. כל אלה היו אמורים לשמש מקור השראה לעיצוב תשמישי קדושה ולחפצי השימוש שיוצרו בבתי-המלאכה,וכן מקור לדגמי העיטור שלהם.

המוזיאון שהקים שץ בסופיה שימש לו דגם ל'בית הנכאת בצלאל', לצד ההשראה ששאב ממוזיאונים יהודיים שכבר היו קיימים בעולם, כגון זה שבפראנקפורט, האמבורג, וינה ופאריס, והמוזיאון האתנוגראפי היהודי בפטרסבורג.

אוסף מוזיאון 'בצלאל' הלך וגדל בהדרגה, אם על-ידי איסוף ורכישה ואם תודות לתרומות ומתנות של גורמים פרטיים. בשנת 1908 נדרשו כבר שלושה אולמות לתצוגה: האחד לאוסף הטבע של המוזיאון, השני לאוסף הארכיאולוגי, האתנוגראפי והיהודי, ואילו בשלישי רוכזו יצירותיהם של האמנים היהודים. בתחילה הופקד הזואולוג ישראל אהרוני על אוסף הטבע של המוזיאון, נוסף על תפקידו כמורה לעברית ב'בצלאל'. אולם משהופקדה הוראת העברית בידי ק"י סילמן עזב אהרוני את המוסד, ושץ ניהל את שלוש מחלקות המוזיאון מכאן ולהבא.

עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה הכשיר שץ את בור המים שבחצר מנזר ראטיסבון הסמוך ל'בצלאל', כדי שישמש מקלט לאוצרות המוזיאון. במשך כל שנות המלחמה נשאר המוזיאון סגור, והוא נפתח מחדש רק בשלהי 1918. שאיפתו של שץ היתה לחדש את פניו, והוא העלה את רעיונותיו בדין-וחשבון שהגיש לוועד הצירים בארץ-ישראל ב- 1919. כוונתו היתה להקים שלוש יחידות עצמאיות, שתפעלנה כמוזיאונים נפרדים: מוזיאון היסטורי-אתנוגראפי, מוזיאון היסטורי-אתנוגראפי, מוזיאון לטבע ומוזיאון לאמנות ולאומנות. אמנם ועד הצירים תמך בהצעה, אך נבצר ממנו לפעול ממש מאחר שגבולות הארץ היו סגורים. ב- 1920 הוגשם השלב הראשון בתכניתו של שץ, כשהופרד האוסף הזואולוגי מכלל בית הנכאת. המוזיאון של 'בצלאל-נקרא מעתה 'בית נכאת של ארץ-ישראל', ולימים ייפתח המוזיאון רשמית, ב- 2 ביוני 1925, כ'בית הנכאת הלאומי בצלאל', ומנהלו יהיה מרדכי נרקיס. מאמציו של שץ בהרחבת אוסף המוזיאון נמשכו בלא ליאות, והוא היה לו למקור גאווה.

לצד פעילותו העיקרית של שץ בתחומי האמנות החזותית, שאף גם לטפח את שאר תחומי התרבות בירושלים, ואף זאת באמצעות 'בצלאל'. פן אחד במאמצים אלה נגע לאמנות הבמה. שאיפתו הגדולה היתה להקים את 'תיאטרון בצלאל', שבו ראה לא רק כלי לביטוי אמנותי, אלא גם אמצעי חינוכי, העשוי גם לתרום רבות להפצת השפה העברית בקרב העם. תודות לשיתוף פעולה בין שץ לקדיש יהודה סילמן ואליעזר בן-יהודה החל תיאטרון החובבים לפעול בשנת 1910, כשמרבית שחקניו הם מורי 'בצלאל'. המחזות שהועלו היו בחלקם עבריים מקוריים, וברובם נלקחו מהספרות היהודית והכללית הלועזית ותורגמו לעברית, בדרך-כלל על-ידי סילמן עצמו.

ב'בצלאל' התקיימה גם פעילות מוסיקאלית, ששץ היה יוזמה ומטפחה. מחוץ ל'בצלאל' היה שץ פעיל, ולימים חבר ועד, באגודת 'כנור ציון', שהציבה לה למטרה להפיץ את המוסיקה היהודית בקרב הציבור.

אולם הפעילות המגוונת והענפה ב'בצלאל' לא עמדה בשום יחס לקשיים המנהליים והכספיים, שפקדו את המוסד כמעט בכל שנות קיומו. כבר בשנים הראשונות להקמת 'בצלאל' נתגלע קרע בין שץ לבין חברי הוועד המנהל של 'בצלאל' בברלין. בעיקרו של הסכסוך עמדו ביקורת וחוסר אמון בניהולו הכספי של המוסד, אי-הסכמה בשאלת הגורם המוסמך, המופקד על מינויים של המורים בבית-הספר, והסתייגות מהגדרתו וראייתו של שץ את תפקידו של 'בצלאל' וייעודו. שץ התעלם במידה רבה מגילויי חוסר שביעות הרצון מעבודתו והמשיך לפעול כראות עיניו, גם בניגוד להוראות מפורשות מברלין. התוצאה הבלתי נמנעת היתה דרישה גוברת והולכת לפטר את שץ, או לפחות להצר את צעדיו על-ידי הגברת הפיקוח על ניהול 'בצלאל'. כנגד זאת פעל שץ למציאת מקורות תמיכה משלו, שיהיו בלתי תלויים במשרדי החברה בברלין, וכן נתיבי שיווק לתוצרת 'בצלאל' מחוץ לגרמניה, בעיקר ברוסיה.

מבחינת התפתחותו של 'בצלאל' כמוסד הוראה היו השנים הראשונות לאחר המעבר לבניינים החדשים שנות התפתחות ושגשוג. בין השנים 1908 ל- 1912 נפתחו מחלקות חדשות, שמספרן הגיע עד ל- 12, הייצור התרחב גם מבחינה כמותית ומגוון המוצרים שעמדו למכירה, וחל גידול ניכר במספר המורים והתלמידים.

ואולם תקופת הפריחה ב'בצלאל' תמה בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה. מורים ותלמידים גויסו, הפעילות האמנותית פחתה, נתגלעו קשיים בשיווקם של המוצרים המוגמרים בארצות שמעבר לים, וההתקשרות עם הוועד בברלין נעשתה כמעט בלתי אפשרית.

משפרצה המלחמה בראשית אוגוסט 1914 הורה וארבורג, איש הוועד הברלינאי, על סגירת 'בצלאל'. במקביל נסגרו המשרדים בברלין ופסקה התמיכה במוסד. אך שץ סירב להיענות לדרישה והשאיר את 'בצלאל' על מכונו. חששו העיקרי היה, שאם ייכנע ללחץ, עלול הדבר להביא לידי קצו המוחלט של 'בצלאל', כיוון שהאמנים מחוסרי הפרנסה יבקשו לעצמם מקורות פרנסה אחרים. שץ גם הרגיש, שהקרקע פורייה להינתקות מגרמניה ומן התלות בתמיכה מאירופה, והגיעה השעה לרכז את עיקר המאמצים לגיוס משאבים בארצות-הברית.

החלטתו של שץ זכתה לתמיכה כוללת מצד מורי 'בצלאל', שהסכימו מעתה להסתפק במחצית משכרם הקודם. באוקטובר 1916 זכה 'בצלאל' להגיע ליציבות כלכלית מסוימת, כשוועד החינוך הארצישראלי קיבל על עצמו התחייבות להקצבה חודשית ל'בצלאל', ולכך נוספה עוד הקצבה קטנה מן המשרד הארצישראלי. אמנם הקצבות אלו הקלו על המצוקה הכספית הקשה, אולם המלחמה המתמשכת נתנה ב'בצלאל' את אותותיה, ובתי-המלאכה התקשו לתפקד, בגלל מחסור בכוח-אדם.

בסוף נובמבר 1917 נאסר לפתע שץ על-ידי התורכים מחשש שישמש גייס חמישי נגדם, והוא הוגלה לדמשק. לאחר זמן מה עלה בידי שץ להתיישב בצפת ולאחר מכן בטבריה, עד לשחרורו מגלותו. משחזר לירושלים ניגש מייד להכנת תצוגה של עבודות 'בצלאל' לתערוכה הבינלאומית בניו-יורק. את המחסור בידיים עובדות עלה בידו לצמצם, תודות לשיתוף-פעולה הדוק שקיים עם זאב ז'בוטינסקי. הלה נענה בהבנה לבקשותיו של שץ לשחרר מדי פעם את החיילים המתנדבים ללגיון, כדי שיתפנו למלאכה.

האופטימיות שניכרה בשץ עם פתיחתו של 'בצלאל' מחדש גברה בעקבות החלטתו של ועד החינוך הארצישראלי להמשיך ולקחת את בית-הספר תחת חסותו. הוא גם קיווה שהצלחתה של התערוכה בניו-יורק תביא להקמת קרן מקומית לטובת 'בצלאל', וכך יוכל סוף-סוף להשתחרר מן המועקה הכספית המתמדת של המוסד. אולם מפח-הנפש היה כפול. מאמציו של שץ בגיוס כספים בארצות-הברית לא עלו יפה, ואילו מבית עמד ועד החינוך בפני צמצום תקציבי. גם לנוכח קשיים אלה המשיך שץ במאמציו להפוך את 'בצלאל' למפעל מתועש.

למעשה התווה שץ תכנית להקמת 'חברת בצלאל', שהיתה אמורה לעסוק בהכשרת מורים ואומנים וכן בהקמתם ותפעולם של בתי-מלאכה לייצור חפצים שימושיים שונים, מוצרי נוי ומזכרות. החברה החדשה הוקמה באורח רשמי ב-22 באוקטובר 1925, על-פי המתכונת שהתווה לה שץ, אלא שקריאתו לאומנים יהודים ברחבי העולם לבוא ולהקים בתי-מלאכה במסגרת 'חברת בצלאל' זכתה להד קלוש בלבד.

תנופת החזון וההגשמה לא הואטה על-ידי מחלתו של שץ, שלקה בה בשנת 1925. בינואר 1926 נסע לניו-יורק כדי לפתוח בה תערוכה מיצירות 'בצלאל', ובמקביל לגייס כספים בקהילות השונות לטובת המוסד. לירושלים שב מקץ כשנה וחצי, במאי 1927, לאחר הצלחה מוגבלת ביותר בארצות-הברית, כשעיקר התקווה מעוגן במספר הבטחות לתרומות, שמעולם לא התממשו, וממספר הזמנות לעבודות. המצב ב'בצלאל' הלך והחמיר, עד שלבסוף נסגר בית-הספר מחוסר אמצעים, באוקטובר 1927, לאחר שגם מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ביטלה את תמיכתה החודשית במוסד. שאר החטיבות ב'בצלאל' – בתי-המלאכה והמוזיאון, המשיכו בפעילותם לפי שעה, אך שץ לא הסתפק בכך ופנה אל גורמים שונים בארץ ובתפוצות בבקשה לעזרה דחופה. אכן לקריאתו נענה מסדר 'בני-ברית', ובית-הספר נפתח מחדש ב- 22 במאי 1929, אך גם זאת לתקופה קצרה בלבד.

גם ההרעה שחלה במצבו הבריאותי של שץ לא ריפתה את ידיו והוא המשיך לעסוק בפעילות אמנותית, הן כאמן והן כמנהל 'בצלאל'. מטעמים רפואיים נאסר עליו לפסל, והוא התרכז מעתה בציורי שמן ובהמשכה של סדרת התבליטים של 'גדולי ישראל'. לטובת המוסד המשיך ופעל נואשות לגיוס כספים, אך לשווא.

כדי למנוע את גסיסתו הסופית של המוסד הקדים שץ בשנה את חגיגות היובל של 'בצלאל' לשנת 1930. בתקווה לזכות בתמיכתה של יהדות ארצות-הברית תיכנן מסע נוסף לשם, לשם גיוס כספים, וזאת בניגוד מפורש לאיסור שהטילו עליו רופאיו. ואמנם נסיעה זו, שיצאה לפועל בשנת 1930 ונמשכה עד 1932, קירבה את קצו, והוא נפטר ב-22 במארס 1932 בדנוור שבקולוראדו (ארצות-הברית) והוא בן 66.

ש' בן-ציון, 'על בצלאל שץ', מאזנים, מט-נ (ניסן-תר"ץ), עמ' 15-13.
נ' טורוב, 'לזכרו של הפרופ' בוריס שץ', מאזנים, לז-לח (אדר תרצ"ג), עמ' 3-1.
מ' נרקיס, 'בוריס שץ (1867-1932)', מאזנים, לז-לח (אדר תרצ"ג), עמ' 6-3
ג' עפרת וג' פרידלנדר, 'תקופת "בצלאל"', נ' שילה-כהן (עורכת), 'בצלאל' של שץ 1929-1906, ירושלים תשמ"ג, עמ' 94-31.
י' קלוזנר, 'פרופיסור שץ ו"בצלאל" שלו', בוריס שץ, תערוכת זיכרון, 1932-1866, קטלוג של תערוכת הזיכרון מיצירות הפרופיסור בוריס שץ ז"ל, 1866-1932, במלאת שנה לפטירתו. ירושלים 1933, עמ' ו-ח.
ב' שץ, בצלאל – תולדותיו, מהותו ועתידו, ירושלים תר"ע.
B. Schatz, `My Parting Message`, The Palestine Weekly, XIX, 530 (August 1930),p. 31.