הצרפתים גילו עניין במעמדה של הקהילה היהודית ובארגונה קודם שגיבשו תוכניות ברורות לגבי עתידה של אלג'יריה. הם דאגו כבר בנובמבר 1830 למנות נגיד מבני משפחת בכרי, והעניקו לו את התואר החדש 'ראש האומה היהודית', אך עד מהרה הם נוכחו לדעת, כי 'ריכוז ענייני העדה בידיו של מנהיג יחיד' עלול לגרום לניצול לרעה של התפקיד. לכן החליטו ביוני 1831 לשנות את הליכי המינוי, לצמצם את סמכויות ראש הקהילה ולמנות לידו מועצה בת שלושה חברים, שתפקידה היה לטפל בגביית המסים. כעבור חמש שנים, ב- 38 במארס 1836, בוטל התואר 'ראש האומה היהודית', אך סמכויותיו של נושא התואר הועברו לסגן ראש העיריה היהודי של אלג'יר. צעד זה העמיד, אפוא, את ראש העדה תחת פיקוחו הישיר של ראש העיר, ובכך צומצמו סמכויותיו עוד יותר.⁴

במקביל לשחיקת מעמדם של הפרנסים המסורתיים, פגעו הצרפתים גם במערכת השיפוטית של הקהילה, וזאת על ידי צמצום הדרגתי של חופש הפעולה של הדיינים. כך, למשל, על פי פקודה מה- 13 באוגוסט 1834, הוגבל השיפוט הרבני רק לענייני אישות ולעניינים דתיים אחרים, שאינם ניתנים להכרעה על ידי החוק האזרחי הצרפתי. ב- 28 בפברואר 1841 הוצא צו חדש. שביטל למעשה את מערכת בתי הדין הרבניים, והחיל על היהודים את החוק האזרחי הצרפתי במלואו. בנושאים הנוגעים לענייני אישות ודת התבקשו הדיינים לשלוח את חוות דעתם בכתב, אך בתי המשפט הצרפתיים היו רשאים להחליט אם להתחשב בתוכן דבריהם אם לאו.

הנה כי כן, במהלך תקופה של כעשר שנים איבדו יהודי אלג'יריה את האוטונומיה המשפטית, שממנה נהגו במשך יותר מאלף שנה. אולם מה שיכול היה להצטייר בעיני היהודים כפגיעה באושיות החברה היהודית נחשב אז על ידי השלטונות הצרפתיים ליוזמה שבאה לקדם את היהודים ולשלבם בחברה הקולוניאלית הצרפתית, והראיה – הצרפתים נמנעו מלהכניס שינויים דומים במעמדה של האוכלוסייה המוסלמית, שהמשיכה לשמור כמעט על כל מוסדותיה וכל חוקיה.

מדוע זכו איפוא יהודי אלג'יריה ליחס מועדף מצד השלטונות הצרפתיים? אילו גורמים באלג'יריה ובצרפת עמדו לצדם ודיברו לטובתם?

יצוין, דרך אגב, שלא כל המדינאים ולא כל הקצינים הבכירים באלג'יריה – וביג'ו, למשל, היה אחד מהם – צידדו בנקיטת יחס מיוחד כלפי היהודים. וכך כתב בעניין זה אחד המסתייגים:

בהיותם מחוסרי כל משקל במאזן הכוחות הפוליטי, אין לצפות שהיהודים ימלאו יותר מאשר תפקיד שולי בלבד בחיי מושבותינו: [לפיכך] אם יחליטו להישאר, נשמור עליהם ונספק להם את הגנתנו, אך אם הם יעזבו, אין צורך להתאמץ על מנת לשכנעם להישאר במחיצתנו.⁵

אשר למצדדים בקידום היהודים ובשילובם בחברה הצרפתית-אלג'ירית, הם האמינו, שתועלת רבה תצמח לצרפת משיפור מעמדו של יסוד כה פעלתני כמו היסודי היהודי. אחד מהם היה הבארון ז'.ז'. בוד (J. J. Baude), שכתב בעניין זה את הדברים הבאים:

כאשר היהודים, המדוכאים בכל שאחר חלקי אפריקה, יוכלו לחיות בקרבנו כאזרחים וכבעלי נכסים, הם יימשכו אל אלג'יריה כמו אל ארץ-ישראל שניה. במרוקו בלבד נמצאים כ- 340,000 [!] יהודים, ורבים מביניהם ישמחו להמיר את ההשפלה האכזרית, שבה הם שקועים עתה, בחרות האזרחית שממנה נהנים אחיהם שבאלג'יריה... באלג'יריה לא חסר לגזע היהודים אף אחד מבין התנאים הדרושים לגידול מהיר במספרים, בעושר ובעוצמה. קשריהם מתפרשים על-פני החלקים הנידחים ביותר של צפון-אפריקה: הם רבים בתוניסיה, במצרים, במדינות הסולטאן הגדול, ומעורבים בכל ענייניה של מרוקו; בניהם נחושים ליטול לידיהם את המסחר בפנים אפריקה. לאלה היושבים באלג'יר, בבון ובאוראן קשרי עסקים, ואני מעז לומר גם אשראי, במקומות המסחר החשובים בים התיכון, ובעיקר בליוורנו, בגנואה, במרסיי ובגיברלטר; בתי המסחר של בני אמונתם נמנים עם המבוססים ביותר בערים הללו, והם נכונים להקים בחופי-אפריקה סניפים שיתרחבו במהירות. אלג'יריה יכולה להפוך למרכזה של שותפות-הענק הזאת, ויתכן שהיהודים נועדו בזכות עליונותם השכלית, בזכות השותפות באמונה ובעסקים, בזכות האמון ההדדי שביניהם, לחבר ברשת ענקית את אפריקה לאירופה ולשמש אמצעי להתפשטות השפעתנו המסחרית והפוליטית, ובדרך זו יגמלו לצרפת מעט מהטובה שהעניקה להם.⁶

מי שדגלו בשיטת שלטון שחייב טמיעה של הנשלטים בתרבות השלטת, כמו המושלים דה גיידון (de Gueydon) ואלפרד שאנזי (Alfred Chanzy) , הבליטו את גמישותם הרבה של היהודים ואת נכונותם להתאים את עצמם למציאות החדשה ולאמץ במהירות את עיקרי התרבות של הכובש, בעוד האוכלוסייה המוסלמית דבקה במנהגיה ובדתה. היו גם מי שהתרשמו מנאמנותם של היהודים בתור אנשי קשר בין הצבא הצרפתי שלא ידע כמעט מאומה על אודות הארץ ותושביה, לבין האוכלוסייה המוסלמית, שאליה הם נשארו קרובים מהרבה בחינות חרף העדפתם הברורה את השלטון הנוצרי על פני השלטון המוסלמי. ולבסוף, היו ה'אידיאולוגים', אותם מאות ואולי אלפי רפובליקנים - שעמם נמנו פעילים לא מעטים של הבונים החופשיים – אשר האמינו באמת ובתמים, שמה שאבותיהם עשו למען יהודי צרפת ראוי שייעשה גם למען יהודי אלג'יריה, דהיינו, שתוענק להם האמנציפציה והם יוכרו כאזרחים צרפתים שווי זכויות, אך כל זאת רק לאחר שיבוטלו מוסדותיהם הייחודיים והאוטונומיה המשפטית שלהם.

אולם מבלי להמעיט בחשיבותם של הלחצים שהופעלו על ידי קבוצות אלה, עלינו לקבוע כי מה שעורר בסופו של דבר את השלטון הצרפתי לגלות עניין מיוחד במצב היהודים ובמעמדם היו בלי ספק מאמציהם הבלתי פוסקים של יהודי צרפת, אשר הצליחו לשכנע את הממשל הצרפתי בצורך לתקן את מעמד יהודי אלג'יריה ברוח העקרונות והאידיאלים של ההשכלה ומהפיכת 1789. בהניחם שמה שהוכתר בהצלחה בצרפת יניב פירות דומים גם בארצות אחרות, חשבו יהודי צרפת שמחובתם לדאוג לאחיהם באלג'יריה, הן מתוך סולידריות יהודית והן מתוך פטריוטיות צרפתית.

כך, למשל, פנו ראשי יהדות צרפת לממשלתם כבר בנובמבר 1833 וביקשו לכונן קונסיסטוריה יהודית בעיר אלג'יר. כעבור ארבע שנים ביקשה הקונסיסטוריה המרכזית של פריס מהקונסיסטוריה המחוזית של מרסיי 'להתעניין במצב יהודי אלג'יריה, לבחון את צורכיהם וכל מה שניתן לעשות למענם'.⁷ באביב 1842, מעודדים מהחלטתו של הממשל להסדיר אחת ולתמיד את מעמד היהודים, שלחו יהודי צרפת בברכת השלטונות משלחת של שני חברים לאלג'יריה. השניים, יעקב יצחק אלטרס, איש עסקים יליד סוריה שכיהן כנשיא הקונסיסטוריה של מרסיי, ועורך הדין הצעיר יוסף כהן מאקס אן-פרובנס (Aix-en-Provence), נתבקשו לערוך מחקר יסודי על מצב יהודי אלג'יריה ולהציע תוכנית פעולה מפורטת לשלטונות.

הדו"ח שהכינו בתום ביקור של חודשיים כלל שורה של המלצות לשינוי פני הקהילה היהודית.⁸ המלצות אלה עתידות היו לשמש בסיס לדיונים שהתנהלו במשרדי הממשלה הצרפתית לקראת פרסום החוק, שנועד להסדיר סופית את הארגון הקהילתי של יהודי אלג'יריה.

במטרה לזרז את טמיעתם של היהודים באוכלוסייה האירופית, הציעו אלטרס וכהן לגייס את היהודים למשמר האזרחי, להעניק להם את האפשרות לעסוק בחקלאות, להקים למען ילדיהם בתי ספר, שבהם יוכלו ללמוד מקצועות כלליים, לאסור עליהם את הלבוש המסורתי, את הפוליגמיה, את הייבום ואת הגירושין ולחייבם לקיים נישואים אזרחיים, הם הציעו גם לבטל את הארגון הקהילתי המסורתי ולהחליפו בקונסיסטוריות, שתפעלנה לפי המתכונת שהונהגה בצרפת מאז ימי נפוליאון הראשון והסנהדרין שלו.

הדו"ח של אלטרס וכהן הותיר כאמור רושם חזק על אנשי הממשל הצרפתי, אך מטעמים שונים בחרו לאמץ מתוכו רק את ההצעות הנוגעות לארגון הקהילתי, ואלה עוגנו בחוק שנתקבל ב- 5 בנובמבר 1845. על פי חוק זה הוקמו קונסיסטוריה מרכזית באלג'יר ושתי קונסיסטוריות מחוזיות – באוראן ובקונסטנטין. תפקידיהן היו:

1. לקיים את הסדר בתוך בתי הכנסת ולהשגיח לבל תכונס, ללא רשות מפורשת, במסווה דתי כל אספת תפילה; למנות המשרתים בבתי הכנסת ושאר כלי קודש, ובעיקר את השוחטים.
2. להשגיח שהמשפחות תשלחנה את ילדיהן למעונות-יום ולבתי הספר, ולנקוט צעדים הדרושים לשם כך.
3. לעודד את היהודים לעסוק במקצועות מועילים, ובמיוחד בעבודות חקלאות.
4. לפקח על השימוש שייעשה בכספים שנועדו להוצאות הפולחן, המעונות ובתי הספר...⁹

הקונסיסטוריות הופקדו בידי אישים חילוניים ובידי רבנים שהגיעו או הובאו במיוחד מצרפת, מפני שמקובל היה על השלטונות ועל ראשי יהדות צרפת כאחד, שרק צרפתים מסוגלים ל'תרבת' את יהודי אלג'יריה. הרבנים המקומיים הורחקו אפוא מהמערכת הקונסיסטוריאלית החדשה, בנימוק שילידים אינם יכולים לחנך ילידים אחרים. החוק מציין במפורש, שעל הרבנים, אשר נחשבו לפקידי ממשלה וקיבלו את משכורתם ממנה, להזכיר בכל הזדמנות את החובה לשמור אמונים לצרפת, להגן עליה ולהתפלל לשלום מלך צרפת ובית המלוכה.

כצפוי, לא הצטיינו היחסים בין יהודי אלג'יריה לבין 'מנהיגיהם' החדשים בחמימות יתירה בשנים הראשונות לקיום הארגון הקונסיסטוריאלי, ומה גם שהרבנים הצרפתים לא תמיד הצטיינו באדיקות דתית ראויה לשמה. היהודים המשיכו לפנות לרבניהם המסורתיים ולהיוועץ בהם, חרף כל האיסורים והלחצים של הקונסיסטוריות, ורק לאחר שנים רבות של מתיחות ושל סכסוכים זכו הקונסיסטוריות ללגיטימציה מלאה מצד בני הקהילה.

במקביל לתמורות הארגוניות שחלו במעמדם, הושפעו יהודי אלג'יריה מן השינויים הכלכליים והחברתיים שחולל הכיבוש הצרפתי. הם הסתגלו בתוך זמן קצר למדי למציאות החדשה, וכמה מהם הפכו לפקידי ממשל, לגובי מסים ואף לבעלי אחוזות. אך עקב המצב הביטחוני הרעוע באיזור הכפרי איבדו מאות יהודים בין לילה את פרנסתם בתור רוכלים ובעלי מלאכה זעירים, אשר עיקר הכנסתם התבססה על קשריהם עם השבטים ששכנו מחוץ לערים הגדולות. בשנת 1847 הגיע מספר העניים היהודים באלג'יר ל- 1,200 נפש, דהיינו רבע מבני הקהילה.

בתחום התרבותי יש לציין, כי בשנת 1834 נרשמו כ- 90 תלמידים יהודים בבתי הספר הצרפתיים של אלג'יר ואוראן, בעוד שמספר התלמידים המוסלמים לא הגיע אף ל- 5. בשנת 1837 עלה מספר התלמידים היהודים ל- 227 (מתוכם 81 בנות) ובשנת 1840 ל- 253, לעומת 87 תלמידים מוסלמים.¹⁰ המבקרים שהגיעו מצרפת לאלג'יריה התרשמו מהזריזות שבה קלטו היהודים יסודות שונים של התרבות החומרית הצרפתית. הנה, למשל, עדותם של אלטרס וכהן:

היהודים מבלים בבתי הקפה ובמועדונים שלנו בשעה שהילידים האחרים מתרחקים מהם בשאט נפש; הם כבר אימצו לעצמם בחיים החברתיים אחדים מהרגלינו ואולי גם כמה ממגרעותינו. המשפחות הפשוטות שלחו את ילדיהן לעבוד בתור עמילי מסחר או פקידי מינהל מה שאיפשר להם להתקרב יותר ויותר לתרבות הצרפתית. באלג'יר יותר מ- 500 בנות יהודיות עובדות כעוזרות בית אצל משפחות צרפתיות... ההתבוללות באה לידי ביטוי גם בפרטים הקטנים ביותר [של חיי היומיום]. כך בבתיהם של יהודים רבים, ישנם רהיטים צרפתיים לצדם של רהיטים מקומיים. ניתן למצוא למשל אצלם כורסאות, ספות ושעוני קיר... אצל יהודים רבים, אף ממוצא בינוני, מצאנו עיתונים צרפתים שהם מקבלים וקוראים בענין...¹¹

לחלקים נוספים של המאמר:
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : יהודי אלג'יריה לאחר הכיבוש הצרפתי
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : הצרפתים וביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית (פריט זה)
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : לקראת האזרחות הצרפתית ופקודת כרמיה