'מקריות' - כך הסביר ארתור רופין ביומנו את שלשלת המקרים שהביאוהו להחלטה לעלות לארץ-ישראל כנציגה של התנועה הציונית, ב- 1908.
'מקריות' – או הרגשת שליחות וייעוד?
רופין, שנולד במזרח גרמניה ב- 1876, היה הבן הבכור למשפחה שירדה מנכסיה והגיעה בשנות ילדותו למצוקת רעב ממש. חוויות ילדות קשות השפיעו בלא ספק על חוסנו וכושר עמידותו של רופין. בשל המצוקה בגיל 16 מבית-הספר התיכון והחל לשרת כמתלמד בבית-מסחר לתבואה. לכאורה הושמו לאַל תוכניותיו לרכוש השכלה וידע, ועם זאת כתב ביומנו: 'סיכוי זה של חיים ללא תהילה – יש בו משום ביעות. בעניין זה דעתי כדעתו של קיקרו. כל עמלי ושאיפותי אין להם אלא תכלית אחת – מוניטין בדורות הבאים'.¹

הרהורים בדבר ייעודו, כגון: 'אדם בלא אידיאלים הריהו כצמח בלא תפרחת. אדם שהגיעה שעתו להיפנות לעולמו ועדיין לא עשה כלום לטובת הכלל, הריהו כאילן סרק שאינו נותן פירות'² – לא פסו עם התבגרותו. ממחשבות על קידום האנושות בכללותה עבר להתעניינות מעמיקה בעם היהודי ובגורלו. האנטישמיות ששררה בגרמניה היתה בלא ספק הגורם שעוררו יותר מכל להתעניין בעם היהודי. תחושת יהדותו לא פגה אף לאחר שפרק מעליו בנערותו את עול מצוות הדת, שהורגל בהן בביתו. בהתאם להלך מחשבתו השיטתי, החל באיסוף נרחב של עובדות סטאטיסטיות על מצבו של העם היהודי, וב- 1904 פרסם את המהדורה הראשונה על ספרו 'היהודים בזמן הזה' (מהדורה שנייה ניתרגמה לעברית בידי ברנר ויצאה לאור בתרע"ד).

התעמקות במצבו של העם היהודי בתחילת המאה העשרים הבהירה לרופין כי עם זה ניצב בפני סכנת הכחדה מפאת ממדי ההתבוללות. לעומת הרצל, שראה באנטישמיות את הצל הכבד המאיים על העם היהודי בגלות, הצביע רופין על סכנת ההתבוללות כעל האיום הממשי על המשך קיום העם. בציונות ראה רופין את הזהות היהודית עבור יהודים שנטשו את דתם. רופין לא נרתע והעלה בספרו שאלות נוקבות וקשות ביותר: האם הציונות היא הפתרון להמשך קיום היהודים? האם הציונות בת-ביצוע? האם היהודים יסכימו לבוא לארץ כאשר תינתן להם רשות חוקית לעשות כן? האם הארץ מתאימה להתיישבות?

החלטתו לעלות לארץ-ישראל ב- 1908, ארבע שנים לאחר שהעלה את הרהוריו על הכתב, מורה על רצונו העז לענות על שאלות נוקבות אלו בחיוב. אם נאמר שדבקות בחזון הציוני, או מוטב לומר בכל חזון שהוא, מצריכה מידה לא מעטה של תמימות, המלווה כל אמונה בבלתי קיים, הרי אמונתו של רופין ינקה את עיקר חוסנה מאופטימיות כמעט אין-סופית ומכושר ראייה אל מעבר לאופק.

החלטתה של התנועה הציונית להתחיל בעבודה מעשית בארץ-ישראל נפלה בקונגרס אוגאנדה המפורסם, בשנת 1903. בספרו 'אלטנוילנד' שרטט הרצל את התפתחותה של ארץ-ישראל לפרטי-פרטים – אכן תוכנית זו היתה מכוונת להתגשם לאחר שהמעצמות תכרנה בזכות היהודים לשוב לארצם ולאחר שיצטבר ההון הדרוש לשם כך. ואולם, העבודה המעשית החלה לפני שהושגו התנאים המוקדמים שהציב הרצל. הקונגרס התיר לקרן הקיימת להתחיל לקנות קרקע בארץ-ישראל. ואף מינה ועדה ארץ-ישראלית, ובראשה הבוטנאי פרופ' אוטו ורבורג, שתכוון את העבודה המעשית, והעמיד לרשותה תקציב קטן אבל קבוע. בקיץ של אותה שנה פתח זלמן דוד לבונטין את הסניף הראשון של בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה-קומפני) ביפו.

עבודתה של התנועה הציונית בארץ-ישראל החלה בלא תוכנית יישובית ובלא תקציב מתאים. האדמה שקנתה הקק"ל ב- 1904-1905 בגליל התחתון, אדמת דלייקה ואוּם-ג'וני (6500 דונאם) – לא נודע מה ייעשה בה והיא הוחכרה לערביי הסביבה, כדי למנוע את שממתה.

זלמן דוד לבונטין, שציפה לתנופה יישובית שתיעשה בעזרת הבנק, לא זכה לתמיכת התנועה בתוכניותיו, ועל כן קיווה לפתח את יישוב ארץ-ישראל באמצעות היוזמה הפרטית. התנועה הציונית, שהיתה אמורה להביא תנופה חדשה ליישוב היהודי בארץ, עסקה בקטנות.

אוטו ורבּורג, שמקום מושבו היה בבּרלין, תכנן את ייסודן של חברות יישוביות שתעסוקנה בתעשייה, בתחבורה ובמסחר; אך הציבור הציוני בגולה לא נענה לו וגם התשתית היישובית בארץ-ישראל לא תאמה לכך. הנסיונות המעטים לפתח את היישוב היהודי בארץ העלו מעל לכל ספק את הצורך בנציג מיוחד של התנועה שיֵישב בארץ-ישראל ויכוון את מעשיה במקום ההתרחשות.

ארתור רופין, שהיה אישיות בלתי-ידועה עד אז בתנועה הציונית, נשלח על-ידי ראשיה בקיץ 1907 לארץ-ישראל, כדי לסקור את הארץ ולהציע תוכנית יישובית מפורטת, שתהלום את אמצעיה של התנועה. בקונגרס השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג, בירת הולנד (ובעת שרופין שהה ביפו), הוחלט כי יש לייסד בארץ נציגות ציונית ארץ-ישראלית ('המשרד הארץ-ישראלי'), כדי לקדם את המעשה הציוני בארץ-ישראל. 'המעשיים', שתמכו בצעד זה בכל לב, קיוו שעבודה יישובית מוצלחת תקדם את השגת הצ'ארטר (זיכיון) על ארץ-ישראל.

עם שובו מן הארץ חיבר רופין תזכיר ארוך ובו ניתח את מצב היהודים בארץ-ישראל והציע תוכנית פעולה מפורטת. בואו של רופין לארץ כמייצג התנועה הציונית בישר עידן חדש הן לתנועה והן ליישוב היהודי בארץ. התנועה הציונית, שעד 1908 ריכזה את כל האינטרסים שלה במגעים מדיניים עם מדינות שונות וביהדות הגולה, החלה מסיטה אט-אט את מרכז הכובד שלה לארץ-ישראל. לעומתה, היישוב היהודי בארץ-ישראל, שעד אז היה תלוי בכל עניין קטן וגדול במנהיגים ובמוסדות בגולה, החל לכוון – בהנהגתו של רופין – את הפעילות היישובית. החל מראשית 1908, עת הגיע לארץ, ועד לאוגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, טווה רופין חוטי פעולה רבים, שהצמיחו את השלד והבסיס לתוכניות יישוב הארץ משנות העשרים ועד לקום המדינה.

קניות הקרקע

כבר בתוכנית היישובית הראשונה שהציע, העלה רופין את הרעיון של קניית שטחי ארץ-ישראל כאמצעי ראשון במעלה להשתלטות יהודית עליה. בעוד שב- 1907 חשב כי מן הראוי שיהודים יתיישבו בעיקר באזורי-יהודה ובגליל, הרי תוך כדי עבודתו בארץ-ישראל שינה את השקפתו וחתר בכל מאודו (קרי: ממון התנועה הציונית) לקנות את כל שטחי הארץ בצפון ובדרום. לשם השגת המטרה הציונית, דהיינו השגת רוב יהודי דומינאנטי בארץ-ישראל, היה צורך בהתפרסות יהודית על פני הארץ כולה. בעלות על קרקע חקלאית היתה מותנית, בהתאם לחוק התורכי, בעיבודה, ועל כן כל רכישת קרקע חייבה עבודה חקלאית בצידה. בהתאם לתפיסה, שהיתה משותפת לרופין ולפועלי העלייה השנייה, התיישבות חקלאית יהודית תשפיע על יצירת חברה יהודית בעלת איכות חדשה. 'ועוד זאת: אם בארץ-ישראל אנו יוצרים רק את "יציר כפינו" ואין אנו באים לנצל עבודת נוכרים, אנו קונים לעצמנו על-ידי כך זכות מוסרית על הקרקע, שרכשנו אותה בכוח החוק'³ (ההדגשה שלי). קניית קרקע בארץ-ישראל הפכה לצו ראשון בחשיבותו בבניין הארץ.

הקשיים שעמדו בפני רופין בעת רכישת האדמה היו מרובים. רוב הקרקע בארץ היתה בידי הערבים, והללו מיעטו למכרה. האדמות שהוצעו למכירה היו לרוב שטחי קרקע גדולים, שהיו שייכים לאפנדים ערבים אשר עיבדום על-ידי אריסים – פלחים ערבים. שטח גדול אמנם היווה אתגר ממשי להתיישבות, אך הצריך סכומים גדולים לרכישתו. רופין לא יכול היה לברור את שטחי הקרקע שנראו לו כחיוניים במיוחד, ואף לא ניתן היה לתכנן תוכניות רכישה. האפשרות היחידה היתה לקנות קרקעות שהאפנדים ביקשו למכרן. חוסר אפשרות לתכנן את קניית הקרקע היווה את המכשול הקטן ביותר שעמד בדרך החתחתים של הקונים. בהתאם לחוק התורכי, ניתן היה לרשום קרקע כמעט אך ורק על שם נתין תורכי, וכל קנייה צריכה היתה לקבל את אישור השליט המקומי. הדבר היה כרוך בבּאקשיש (מתן מענקים ושוחד) ובטרחה מרובה. ואולם, גם לאחר שתהליך המכירה הסתיים פורמאלית בכי טוב, לא פסו הקשיים. האריסים שישבו על הקרקע ועיבדוה לא אבו לעבור למקומות אחרים. השכנים הערבים לא הכירו תמיד, בין בשוגג ובין בזדון, את גבול קרקעותיהם ולא היססו לפלוש לעבר שכניהם. מעל לכל אלה היה שרוי קושי קבוע נוסף – חסרון כיס. אמנם התנועה הציונית יצרה כבר ב- 1901 קרן כספית לשם קניית קרקע עבור העם היהודי – הקרן הקיימת לישראל – אך ראשי הקרן נרתעו במידה מרובה מלרכוש קרקעות בארץ-ישראל. הדילמה שעמדה בפניהם היתה קשה: מטרת הקרן היתה להעמיד לרשות העם היהודי אדמות לקניין עולם – אך מה ייעשה באדמות אלה? לא ניתן היה למכרן, בהתאם לתקנון הקק"ל. לפי החוק התורכי, קרקע חקלאית שלא עובדה – תאבד לבעליה; ועל כן היה צורך בתכנון יישוב הקרקע, בד-בבד עם קנייתה. נוסף על כך, אמצעיה של הקרן לא הספיקו להתיישבות בקנה-מידה נרחב, ובארץ לא נמצאו יהודים שהיו מעוניינים לחכור קרקע חקלאית לתקופות קצרות. לפיכך הוחלט שאדמות הקרן תשמשנה לצורכי ציבור בלבד. יתרת כספי הקרן יועדו לשם מתן הלוואות קצרות-מועד לקניית קרקע. לשם כל קנייה עבור הקרן נזקק רופין לאישור מפורש מטעם דירקטוריון הקק"ל, שישב בגרמניה, ועובדה זו עיכבה את מהלכיו. הנהלת הקרן התנגדה לתוכניותיו המרובות והעדיפה עבודה איטית וזהירה.

רופין וורבּורג יסדו ב- 1908 חברה חדשה – 'חברת הכשרת היישוב', מתוך תקווה שיזמים פרטיים ישקיעו בה ממון, שיאפשר לרופין לקנות קרקע ולמכרה לאנשים פרטיים שירצו להתיישב בארץ. כיוון שאדמת הקרן הקיימת, שהיתה קרקע הלאום, לא יועדה למכירה, סברו השניים שחברת הכשרת היישוב תהווה את המכשיר העיקרי לרכישת קרקע עבור מתיישבים פוטנציאליים וכי תוכל להיעזר מדי פעם בהלוואות של הקק"ל. תוכניתם לא נתממשה כמצופה, ובשנתיים הראשונות לייסודה לא צברה החברה סכומים שיאפשרו לרכוש אדמות באמצעותה.

הרכישה הראשונה והחשובה ביותר שנעשתה בידי רופין נערכה בתחילת 1910, הלוא היא רכישתה של אדמת מרחביה, והיא היוותה את תחילת רכישתו של עמק-יזרעאל, 'העמק הפורה ביותר בארץ-ישראל'. היתה זו אף תחילתו של שיתוף-פעולה פורה ביותר בין התנועה הציונית ליהושע חנקין, רוכש הקרקעות הראשון במעלה בארץ. 8600 הדונאמים שנרכשו בעמק, למרות היסוסי הקק"ל ולמרות קשיים מרובים הן מצד השלטונות ומצד האוכלוסיה הערבית השכנה, היוו פריצת-דרך בדרכו היישובית של רופין. חברת יק"א, שנמנעה מקניית שטח זה בשל היותו 'יקר מדי', הכירה לאחר זמן בערכו היישובי הרב של המקום וניאותה כמה שנים לאחר מכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית בקנה-מידה נרחב ולרכוש עשרות-אלפי דונאמים בעמק-יזרעאל. (הקנייה, שאושרה בהנהלת יק"א ואשר הכסף תמורתה נשלח לארץ, סוכלה לבסוף בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.) קניית קרקע בקנה-מידה גדול ובשטח שלא היה מיושב עד כה ביהודים הוכיחה את אומץ רוחו של רופין וכוח עמידתו.

כ- 67,000 דונאם רכש רופין בשנים 1914-1910 בעמק-יזרעאל, בגליל התחתון (פוריה ושרונה), בשרון (בסביבות כפר-סבא) וביהודה (בסביבות ירושלים). כן תקע יתד בצפון הנגב – ברוחמה.

היה זה רק חלק קטן מהמגעים המרובים, שלא פסקו כל אותה עת ולא הניבו פירות, לקניית קרקע באזורים אחרים: עבר-הירדן, הגולן, אדמות חבל רפיח, הנגב. לא היתה הזדמנות לרכוש קרקע שרופין לא ניצל, אך היו מקרים לא מעטים שבהם נסוג ממשא-ומתן על רכישת קרקע לטובת חברת קרקע פרטית, שהבעיה נכונות לרכוש את המקום בכוחות עצמה. החברות הקרקעיות של התנועה הציונית לא היו יחידות במאמציהן, ורופין ראה את אחד מתפקידיו החשובים בכך שישכיל להנהיג שיתוף-פעולה בין כל הגורמים היהודיים החפצים לרכוש אדמה. קו פעולתו היה, כי על התנועה הציונית לרכוש קרקע שאחרים אינם מעוניינים בה ואשר מתאימה לעיבוד בידי קבוצות עבודה, או לקנייה בידי איכרים המתעניינים בהתיישבות כפרית בארץ. רופין היה משוכנע כי למרות הקשיים שעמדו בפני הקונים, אין לדחות את הקנייה, מתוך תקווה לבואה של שעת כושר. שלושים שנות התיישבות יהודית בארץ הוכיחו, כי מחירי הקרקע עולים ללא הרף, מורח-רוח הערבים מההתיישבות היהודית מתגברת והולכת, ועל כן ראוי להחיש את הקניות ככל שרק אפשר. כדי לזרז את קצב הרכישה, קשר רופין קשרים הדוקים עם חברת יק"א ואף נסע בשנת 1913 לרוסיה, כדי לעורר את עשירי הציונים לעשות למען גאולת אדמת ארץ-ישראל. בערה בו ההכרה כי הזמן דוחק: 'כל המיליונים שיעלה בידינו לצבור לא יוכלו לתקן אחר-כך בהתפתחותה המתקדמת של ארץ-ישראל מה שאנו מאחרים בימינו, ומיליונים לא יהיו אולי מספיקים אז, במקום שעכשיו די במאות-אלפים'.

ההתיישבות הכפרית

מהי הדרך המתאימה ביותר ליישובם של יהודים, לאור תנאי ההתיישבות והארץ בשנת 1908? שאלה זו היתה הקשה ביותר שעמה התמודד רופין – והצליח. הניסיון היישובי שהצטבר – התיישבות בהתאם לשיטת הבארון ויק"א – לא תאם את אמצעיה של התנועה הציונית, ומעל לכל, לא הצמיח תוצאות הראויות לחיקוי. 'הזדקנות בטרם עת' – כך כינה רופין את הלך-הרוח ששרר במושבות העלייה הראשונה טרם עלייתו. לאור המצב, בהסתמכו על ניתוחים סוציולוגיים. קבע רופין שהקושי העיקרי ביישוב ארץ-ישראל נעוץ דווקא בגורם האנושי: הפיכת יהודים עירוניים למעמד חקלאי. הפתרון היישובי הראשון שהציע היה ייסוד חוות-הכשרה לפועלים, כדי ללמדם עבודה חקלאית, להרגילם לתנאי הארץ, ולהעמיד לרשותם הון יסודי קטן. שיצטבר מרווחי החווה, למען יוכלו לייסד משק חקלאי חדש בכוחות עצמם. תוכניתו של רופין ענתה, לכאורה, על כל השאלות שעמדו בפני המתיישב החדש בארץ-ישראל, והתחשבה בעובדה שחלק ניכר מהמתיישבים הפוטנציאליים היו חסרי-כל. רופין התבסס על תחשיביו של אגרונום התנועה הציונית בארץ-ישראל, משה ברמן, שצפה כי משק חקלאי בארץ יניב רווחים מעת היווסדו. החווה המיועדת היתה מענה לצורכיהם של פועלי העלייה השנייה, שההתמודדות על מקום עבודה מתוך התחרות עם הפועל הערבי במושבות היתה עבורם קושי חמור. בסיוון תרס"ח (1908) עלתה קבוצה קטנה של פועלים ובראשם המנהל יעקב ברמן, לאדמות דלייקה-אוּם-ג'וּני והקימה את היישוב הראשון של התנועה הציונית: כנרת. כנרת, שהתנאים הבראשיתיים בה היו קשים ביותר, זכתה להיות כור-ההיתוך לנסיונות היישוביים של התנועה הציונית בארץ והצמיחה את היצירה היישובית הישראלית המפוארת ביותר – הקבוצה.

החיים בחוות כנרת לוּוּ תהפוכות. תחלופה גדולה של פועלים, הפסדים כספיים ניכרים, התנגשויות המלוות בתגרות-דמים עם ערביי הסביבה וסכסוכים קשים בין הפועלים להנהלה – כל אלה לא מנעו בעד רופין מלראות כמה עובדות בעלות חשיבות ראשונה במעלה לתכנון התיישבות בארץ: לא ניתן לצבור רווחים בשנים הראשונות של יישוב חקלאי, שכן חוות-לימוד אינה יכולה לצבור רווחים בכל מקרה; אך ההישג שבעיצוב פועל חקלאי בעל ניסיון הינו בעל ערך יישובי בפני עצמו. נוסף על כך, פועלי העלייה השנייה מתקשים לקבל את מרותו של מנהל ומבקשים להוכיח את עצמאותם ויוזמתם; משק חקלאי באזור יישובי חדש מהווה גורם ממריץ לייסוד יישובים חקלאיים נוספים בסביבה.

נוסף על עובדות-יסוד אלה, הוכיחה כנרת עקרונות יישוביים כלליים, שהתווּ את דרך ההתיישבות כולה. רופין היה הראשון שהצביע עליהם ועל חשיבותם. יכולתו זו של רופין לחדור בעד הקליפה ולראות את הגרעין במיטבו איפיינה אותו במשך כל עבודתו בארץ-ישראל. בניגוד למבקריו הרבים, בעיקר בקרב מנהיגי התנועה בחוץ-לארץ, עמד רופין על חשיבותה של כנרת ועל העיקרון, שאין ערוך לחשיבותו בתכנון ההתיישבות בארץ-ישראל: יש לנהל את ההתיישבות לא מתוך אמות-מידה של סוחר, אלא מתוך אמת-המידה של טובת התעודה הלאומית.

בכנרת אירע לראשונה 'נס העלייה השנייה': המפגש בין היהודי הגרמני, שעדיין אינו דובר עברית, דוקטור למשפטים ומומחה לכלכלה. עם הצעירים, היחפנים, התוססים לפי מיטב המסורת הרוסית, הוליד שיתוף-פעולה מיוחד, שבו נשוּא-הפנים מכיר בעולים כנזר ההתיישבות. 'בלעדי הפועלים מתה ההתיישבות, ועמהם קמה לתחייה', אמר. רופין קבע את הכלל היישובי, כי יש צורך בשוויון מלא בין המיישבים המממנים לבין המתיישבים, וכלל זה סלל את הדרך ליצירה החשובה – דגניה. לאור קשייה המנהליים והכספיים של כנרת, הציעו הפועלים עוד בקיץ 1909 כי יטלו חלקת אדמה על אחריותם וינהלוה ניהול עצמאי על חשבון התנועה הציונית. בדצמבר 1909, לאחר שקיבל את אישור הקק"ל, מסר רופין לרשות הפועלים את אדמת הקרן הלאומית (אום-ג'וּני), כלי-עבודה, זרעים ומשכורת חודשית קבועה, והם נתנו בתמורה את כוחם ונכונותם. היה זה ניסיון נועז ראשון להעמיד לרשות הפועלים את כל האמצעים הדרושים, בלא השגחה מתמדת ובלא כל ערבות כספית, ולהטיל עליהם את האחריות לרכוש האומה. הפועלים, שיזמו את הרעיון, כמעט שנרתעו מגודל האחריות, אך נענו לאתגר שאפשר להם רופין וסיימו את שנת עבודתם הראשונה גם בהישג כלכלי. צניעותו של רופין, שהשכיל וראה את גודל רוחם של הפועלים, סללה את הדרך להכרה בדבר חשיבות החלוציות, כגורם יישובי בעל השפעה מרובה על תכנון ההתיישבות החקלאית.

הישגיה היישוביים הגדולים של כנרת, בצד הפסדיה, שכנעו את רופין כי עדיפה עבודה חפוזה ומלאת סיכונים על הליכה איטית בדרכים סלולות. הצורך בהעזה ובחדשנות חייב לדעתו הליכה בדרך החתחתים, שעלולה לסכן את ממון האומה. הוא הכיר בעצם העשייה כצורך דחוף, העומד מעבר לשיקולים אחרים. היהודי המתון והמאופק הזה, שהיטיב לתכנן כל פרט בסדר יומו ובסדר חייו, ואשר כבר בהיותו בן חמש-עשרה תכנן את הכנסותיו, תמיכתו במשפחתו וחסכונותיו למשך שבע השנים הבאות של חייו, מוכן היה לאלתר ללא לאות, כשהדבר נראה היה לו חיוני לעבודה היישובית. באישיותו של רופין חברו ניגודים רבים: בצד 'יֶקיוּת' ושמרנות עמדו העזה, חוש הרפתקנות וסקרנות, שעיצבו אישיות הרמונית, בעלת סגולות המכשירות אותה הכשרה מעולה לעבודה החלוצית בארץ-ישראל.

דגניה מול מרחביה

כנרת היתה עשייה ראשונה בשרשרת לא-קטנה של 'עשיות ראשונות' בתחום היישובי הכפרי, בין השנים 1914-1908. לאחר ייסוד החווה החקלאית הראשונה והקבוצה הראשונה, נוסדה ב- 1910 במרחביה 'קבוצת הכיבוש' הראשונה. לאור הניסיון בכנרת בדבר הקושי לעבד אדמה שנוצלה יתר על המידה בידי הפלחים הערביים, ולאור קשיי ההתיישבות הראשונים, הוחלט על יישוב טרומי שייעשה בידי 'קבוצת כיבוש', אשר תכבוש את השטח ותכשירו להתיישבות. 'קבוצת הכיבוש' היתה מורכבת ממספר פועלים שניהלו חייהם בעצמאות ותוך שיתוף. דגם זה, שראשיתו במרחביה, נוסה לאחר מכן במקומות יישוב אחרים, על שטחים שנקנו על-ידי התנועה הציונית ויועדו להתיישבות של בעלי-בתים, שלא יכלו לעמוד בקשיים הראשוניים. 'קבוצת הכיבוש' היתה מורכבת ממספר פועלים, שעסקו בעבודות חקלאיות ראשונות ובשמירה על המקום. במרחביה היו אלה חברי 'השומר', שהתנדבו להבטיח את השטח בשביל היישוב היהודי.

ב- 1911 נוסדה על קרקע הלאום שבעמק-יזרעאל הקבוצה הקוֹאוֹפּרטיבית הראשונה, בהתאם לתוכניתו של פראנץ אופנהיימר, רופא שהיה לסוציולוג מתוך רצון לרפא את תחלואי החברה האנושית כולה. אופנהיימר, שהתוודע להרצל והרשימו ברעיונו, הציע להקים יישוב שיתופי שבשלב הראשון לייסודו ינוהל בידי אגרונום ויכשיר פועלים להתיישבות עצמאית. הוא קיווה שתוכניתו תהווה דגם יישובי עבור פועלים חסרי-כל, ואולם תוכניתו, על כל מרכיביה, לא תאמה את מאווייהם של פועלי העלייה השנייה. הצלחתה של דגניה, לעומת כשלונה של מרחביה, הוכיחה כי דגמי ההתיישבות מצליחים חייבים לצמוח צמיחה טבעית על אדמת ועל-ידי המתיישבים עצמם.

נסיונות חקלאיים מגוונים נערכו החל משלהי 1909 גם בחוות הלאומיות בן-שמן וחולדה ביהודה. חוות-לימוד אלה התפתחו כענף-משנה לתוכנית ייעוד הארץ באמצעות עצי זית. יער הרצל היה היער הראשון שניטע בארץ על-ידי הקרן הקיימת, ולצדו פותחו לראשונה רפת ולול בהשגחה חקלאית-מדעית. (היה בכך משום פתרון לבעיית מושבות העלייה הראשונה, שהיו ברובן מבוססות על ענף חקלאי אחד, מטעים או פלחה, ולכן הסיכון הכלכלי היה רב, בעוד שהעיסוק החקלאי בו הצריך כוח-עזר מרובה.) ההישגים החקלאיים של בן-שמן וחולדה יחד עם הישגיה של 'חוות העלמות' בכנרת (וראה על כך במאמרה של ד' ברנשטיין בגיליון זה, עמ' 145-163) תרמו תרומה מכרעת לפיתוחו של המשק החקלאי המעורב בארץ-ישראל. יתרונו היישובי הברור היה בכך שסיפק את צורכי המשפחה החקלאית בזול ובתמידות והיה פחות פגיע לסיכונים. יתר על כן, המשק המעורב הבטיח בסיס חקלאי למשק המשפחתי, כפי שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה במושב. הגיגים על יצירת מושב הועלו כבר בתקופת העלייה השנייה, אך הוגשמו בתקופת העלייה השלישית.

הקמת ה'אחוזות'

עוד טרם עלייתו סבר רופין, כי אין לבסס את ההתיישבות על אמצעי התנועה בלבד וכי יש לנסות לרתום לעגלת ההתיישבות כל גורם יהודי המעוניין בכך. בעלי-בתים במזרח אירופה ובמערבה, ואף מהגרים שזה מקרוב באו לארצות-הברית, היו מעוניינים לתקוע יתד בארץ-ישראל, ואם אפשר – גם להבטיח את עלייתם אליה. אנשים אלה, שדומים להם היוו את רוב מניינה ובניינה של העלייה הראשונה, התארגנו עוד לפני ייסוד המשרד הארץ-ישראלי, וביתר שאת והיקף לאחר ייסודו, לקבוצות שמטרתן היתה לקנות קרקע בארץ, לטעת עליה, ולהכין לעצמם משקים חקלאיים בה. רופין, שנחלץ לקראת כל יהודי שהביע התעניינות ורצון להטות שכם לעבודה היישובית בארץ, עודד מצדו יוזמה זו. הוא הפיץ ברחבי התנועה חוברות המפרטות את האפשרויות השונות להכנת נחלה בארץ-ישראל.

הקבוצה הראשונה שהזדרזה וקנתה נחלה בארץ-ישראל ב- 1910 ואף הקימה עליה התיישבות היתה קבוצת האחוזה מסנט-לואיס שבארצות הברית, שבראשה עמד שמעון גולדמן, והיא שיסדה את אחוזת פוריה. צורת התיישבות זו היוותה חיקוי לרעיון חברת 'מנוחה ונחלה' מימי העלייה הראשונה. ההתיישבות התבססה על נטיעות שניטעו בידי פועלי העלייה השנייה ותחת השגחת נציגי המשרד הארץ-ישראלי עבור בעלי המטע, שהיו אמורים לעלות ארצה לאחר שהעצים יניבו פירות. עשרות אגודות לשם הקמת אחוזות הוקמו בקרב קהילות ציוניות, אך רק חמש אחוזות נוסדו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. העובדה שהקמת אחוזה אחת היוותה תהליך כה ממושך, החל מאיסוף הכספים ועד להתיישבות, והעובדה שהמשק נוסד בלא נוכחות הבעלים – היוו מכשולים קשים מנשוא. האפשרות, שנראתה בראשיתה כמבטיחה גדולות להתיישבות של המעמד הבינוני, הצמיחה אכזבות למיישבים ולמתיישבים. המסקנה שעלתה מניסיון זה בקרב המוסדות המיישבים היתה, כי ראוי להשתית את ההתיישבות על המתיישבים שכבר מצויים בארץ ושנאמנותם ליישוב ולארץ-ישראל הוכחה בצורה שאין עליה עוררים.

שלל צורות ההתיישבות החקלאית שנוצרו במשך תקופה כה קצרה ובאמצעים כה מעטים מוכיח על הדינאמיקה, ההתעמקות והעבודה בלא לאות שציינו את רופין, שניווט את כל העשייה הזאת על פרטיה וכלליה. בהתיישבות החקלאית ראה רופין את גולת הכותרת של העשייה הציונית, מאחר שהבטיחה השתלטות על מרחבי ארץ-ישראל וייסוד חברה יהודית חדשה, שהגורם החלוצי הינו הכוח המניע שלה.

ההתיישבות העירונית

בעוד שאת ההתיישבות החקלאית ראה רופין כנזר היישוב, לא חדל מלעודד גם את ההתיישבות העירונית וליזום עבורה מרכזים חדשים. גישתו הממלכתית של רופין היא שקבעה את יחסו המעמיק והרציני לכל צורות החיים בארץ. רופין לא היה איש של סקטור מסוים – הוא שאף במודע ליצור קשרים עם כל חלקי היישוב, וכנותו ויושרו היו לשם-דבר. פעילותו העירונית שאותה העלה על נס יותר מכל, היתה השפעתו על ייסודה של 'אחוזת-בית', היא תל-אביב.

בעת ביקורו בארץ ב- 1907, פנו אליו כמה מראשי אגודת 'אחוזת-בית', סיפרו לו על יוזמתם וביקשוהו כי ישפיע על הקק"ל להעניק להם את ההלוואה המיוחלת, שתאפשר להם להגשים את חזונם. רופין היטה אוזן לתוכניתם, התרשם מרצינותם ומיכולתם ותמך תמיכה מלאה ברעיון של הקמת מרכז יהודי עירוני עצמאי. רעיון זה תאם להפליא את תפיסתו בדבר הקמת אוטונומיה יהודית בארץ-ישראל, דהיינו הקמת חברה יהודית עצמאית ונפרדת בארץ.

רופין השכיל להשפיע על הקק"ל להעמיד לרשות הקבוצה הלוואה כספית גדולה, שאפשרה להם להוציא את תוכניתה אל הפועל. ואולם, בכך לא תמה מעורבותו. רופין היה שותף להתייעצויות מרובות על אופן תכנון הבנייה ועל דרכי הקמתה של שכונה יהודית מודרנית ראשונה בארץ. בעקבות המפעל ביפו קיווה רופין ליצור שכונות יהודיות חדשות ביתר ערי ארץ-ישראל. הוא היה מעורב בתכנונה של שכונת הדר-הכרמל בחיפה ואף קיווה לייסד מרכזים עירוניים חדשים בטבריה, בעזה ובעוד ערים.

ראש המשרד הארץ-ישראלי היה מעורב גם בענייני ארגון היישוב ומערכת החינוך. מעמדו בקרב מנהיגי היישוב החדש בארץ לא היה מובן מאליו. בואו של רופין, האיש ש'הוצנח' על-ידי הנהלת התנועה לנהל את ענייניה בארץ, לא התקבל בברכה על-ידי מנהיגי היישוב. העובדה ששוב נשלח איש 'מבחוץ' לנהל את ענייני ארץ-ישראל התקבלה מתוך תחושת עלבון. תוכניתו היישובית הראשונה של המשרד הארץ-ישראלי, כנרת, זכתה לביקורת חריפה. למרות כל זאת היה רופין, תוך זמן קצר, לאישיות מקובלת על חוגי היישוב החדש בארץ. את הישגו זה של רופין יש לזקוף בעיקר לאישיותו החזקה ולתחושה שהקנה כי לא קידום מעמדו האישי אלא קידומו של היישוב הוא העומד במרכז מאווייו. רופין הפך מצב של עימות לשיתוף-פעולה מלא, שבו היה הוא הנותן את הטון. תוך כדי פעולתו בארץ נתעלה רופין ממדרגת פקיד ציוני למדרגת 'מנהיג ציוני', כהגדרת פרופ' י' קולת. המועצה הארץ-ישראלית, הגוף שניסה לייצג את היישוב החדש בשנים 1908-1907, הצמיחה, בהשפעתו של רופין, את מוסד 'משפט השלום העברי'. היתה זו המסגרת השיפוטית היהודית-חילונית הראשונה בארץ, ורופין עמד בראשה. נסיונות חוזרים ונשנים לארגן את היישוב זכו לתמיכתו, אך הצמיחו הישגים חלקיים בלבד. בכל שנות עבודתו היה רופין ער לכך שתמיכה והכוונה של ההיבטים הכלכליים של ההתיישבות אין די בהם, והוא עמד על הצורך בהשפעה על רוחו הלאומית של היישוב ועל הצורך בטיפוח חינוך עברי בעל תודעה לאומית.

ירושלים, שבה היה רובו של היישוב היהודי בארץ-ישראל (55,000 יהודים מתוך 85,000 שהיו בארץ ב- 1914), זכתה להתעניינות מיוחדת מצדו של רופין, אם כי הישגי המשרד הארץ-ישראלי בה היו מעטים. לאחר ביקורו הראשון בארץ, תיאר רופין את מצב היישוב הישן במלים אלה: 'ירושלים, צפת וטבריה הן ערים יהודיות ברובן, בין לפי מספר תושביהן ובין לפי הרכוש הקרקעי, ואף על פי כן אין היהודים שם היסוד המכריע והמכוון, מפני שהם שקועים בתרדמה ואין להם הרצון לאבטונומיה. את הרצון הזה יש לעורר ביהודי ארץ-ישראל'.⁴

במשך שש שנות פעילותו של רופין נוצרו מגעים מעטים בלבד בינו לבין בני היישוב הישן, ועיקר קשריו עם בני ירושלים היו עם אנשי היישוב החדש שביניהם, שהיוו מיעוט קטן.

הפעילות הציונית בירושלים לפני בואו של רופין התבטאה בייסוד 'בצלאל', שהיווה מקור פרנסה יותר מאשר מקור השראה. בשנת 1910 נוסדה בירושלים הגימנסיה העברית, שזכתה לתמיכת התנועה הציונית ואשר היתה בראשיתה מוסד חינוכי קטן ביותר. מעורבותו של רופין בירושלים היתה קשורה גם בתחום הפוליטי. עקב מהפכת התורכים הצעירים ב- 1908, נפתח פתח להשתתפותם של יהודים עות'מאנים בבחירות לפרלמנט התורכי. רופין, שעמד על החשיבות המדינית של הנושא, ניסה להשפיע על המהלכים, אך היהודים נחלו מפלות חוזרות ונשנות בזירה הפוליטית. עיקר מאמציו של רופין היו מכוונים לקניית אדמות סביב ירושלים, בניסיון להקים יישובים חקלאיים שיתבססו על מטעים ושיספקו את תנובת הרפת והלול לעיר הגדולה. לרופין היו מגעים עם כמה קבוצות של צעירים ירושלמים מבני היישוב הישן, שביקשו להתיישב בקרבת העיר. הוא קיווה שהתיישבות חקלאית תשפיע מרוחה על בני היישוב הישן. מאמציו הרבים הניבו פירות חלקיים בשנים 1914-1913, עת הושלמה קנייתם של דילב (לימים קרית-ענבים) וקלנדיה (עטרות) שבסביבות ירושלים, ועת נקנתה אדמת תלפיות מדרום לעיר. מאווייו של רופין להשפיע על אופיו של היישוב הישן בירושלים לא הוגשמו. המגעים, שהחלו עוד לפני המלחמה, לשם קניית אדמות סיר גריי-היל (הר הצופים) בשביל האוניברסיטה העברית, הצביעו על כיוון תחומי פעולתו התרבותית העתידה של היישוב החדש.

למרות שלהילה מיוחדת זכה רופין דווקא עקב פעילותו במגזר החקלאי, אין למעט בחשיבות פעליו בתחום המגזר העירוני. הקביעה שאַל לה לתנועה הציונית לצמצם את אופקיה לעבר ההתיישבות הכפרית בלבד ועליה לתמוך בכל חוגי היישוב – קביעה זו הטביעה את חותמה על התפתחותה של ארץ-ישראל.

היחס לערבים

בהתאם לאידיאולוגיה הציונית, שראתה בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל אמצעי להפצת תרבות המערב במזרח, לא נצפתה סכנה מכיווּן יחסי יהודים וערבים. להפך, התפיסה הציונית המסורתית היתה כי הערבים יוקירו את היהודים על כי הם מביאים ברכה לארץ. תפיסה ציונית זו תאמה גם את השקפתו של ארתור רופין בזמן עלייתו. שהותו בארץ ומגעיו עם האוכלוסיה הערבית והכרותו את העיתונות הערבית, באמצעות פקיד ציוני מיוחד שתרגם את החומר היהודי שהודפס בהם, הביאו לרוויזיה בתפיסתו. במכתבים שלא נועדו לפרסום, שכתב למנהיגי התנועה שישבו בגרמניה, הודה רופין על חששותיו מפני העוינות הערבית הגוברת. ב- 1914 היה רופין שותף לנסיונות להגיע להידברות עם כמה מנהיגים ערביים, מתוך הכרה שיש צורך למצוא נקודות מגע והידברות. הפגישות המעטות שנערכו רק הגבירו את תחושתו בדבר רצינות הבעיה וחריפותה. התגובה היחידה לשנאה הערבית היתה, לדבריו, הגברת הנוכחות היהודית בארץ-ישראל והאצת קצב הפעולה ככל הניתן. את הדחיפות שביסוד היישוב היהודי בארץ-ישראל לא נימק רופין בצורכי הגולה, אלא בצורכי הארץ.

מהתיישבות פילאנטרופית להתיישבות לאומית

שש שנות פעילותו של המשרד הארץ-ישראלי הטביעו את חותמן על ההתיישבות בארץ-ישראל. אזורי התיישבות חדשים נפרשו בפני יהודים. צורות התיישבות חדשות הבטיחו דרך יישובית חדשה, אשר תבטיח עתיד לפועלים ותהווה פתרון וייעוד לדמות הקק"ל. גרעיני יישוב יהודי בערים הבטיחו כי גם מי שאינו רואה את עתידו בחקלאות יכול להיות חלוץ בארץ-ישראל. מעבר לכל אלה, המשרד הארץ-ישראלי הפיח רוח חיים ותקווה ב'ייאוש' ששרר בארץ טרם בואו של רופין והצביע על הכיוונים שיש ללכת בהם. רופין הוכיח כי החזון הציוני אינו אוטופיה, אלא מציאות שיש להקימה טיפין-טיפין, סגולתו הנדירה היתה יכולה לתרגם את החזון למציאות האפורה של דונאם, עץ ובית, אך יחד עם זה לא לאבד, ולו לרגע, את המבט הכולל, את היעד הסופי. באלפי מכתבים הוא פירט מדי יום ביומו את העבודה היגעה ולעתים הקטנוניות שהיה שרוי בה. אכן, מעולם לא סרה ממנו התחושה שהוא עוסק בבניין פסיפס אדיר ונפלא, המורכב מאלפי אבנים קטנות.

היישוב היהודי בארץ-ישראל היה עד בואה של העלייה השנייה יישוב נתמך, שתודעתו העצמית אינה מפותחת והרגשת החזון שלו פגומה (רבים מבני המושבות תמכו ברעיון אוגאנדה והביעו בכך את אכזבתם מהאפשרות להקים יישוב יהודי חזק בארץ-ישראל). בעלי-הבתים שעלו בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע-עשרה עם רכוש-מה הפכו ליעד לפילאנטרופיה. יישוב יהודי 'עייף' זה קיבל תנופה מהותית על-ידי המשרד הארץ-ישראלי, שנתן לחלוצי העלייה השנייה מסגרת ואמצעים להפיח אווירה ציונית חדשה בארץ. בעוד שבואם לארץ של אנשי העלייה הראשונה ומפגשם עם פקידות הברון גזל מהם את גאוותם ועצמאותם, הרי פועלי העלייה השנייה שהגיעו לארץ בחוסר כל מצאו בד"ר ארתור רופין שותף ותומך, שראה את אחד מהישגיו הגדולים בכך ששמר על 'אש התמיד' של התלהבותם. רופין הוכיח כי הרוח הלאומית והחזון הם הקובעים את אופיו של היישוב יותר מאשר המצב הכלכלי של המתיישבים.

המחברת היא תלמידת-מחקר בחוג לתולדות עם ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים.

הערות שוליים

1. ארתור רופין, פרקי חיי, תל-אביב 1968, כרך א', עמ' 108.
2. שם, עמ' 147.
3. ארתור רופין, שלושים שנות בניין, דרכנו בהתיישבות, ירושלים תרצ"ז, עמ' 50, להלן: שלושים שנות בניין.
4. שלושים שנות בניין, עמ' 7.