יצחק טבנקין היה מנהיג משימתי. הוא ליכד וגיבש תנועה קיבוצית, שדגלה בגידול בלתי-סלקטיבי וסובלנות יחסית בתחום האמונות והדעות. תנועה שראתה באקטיביזם הציוני-סוציאליסטי, כשהוא לעצמו, עקרון אידיאולוגי ראשון במעלה, והאמינה שבני-האדם יהיו לנושאי אידיאלים מכוח השתלבותם בתנופת עשייה יוצרת ובגין השתלבותם במהלך מהפכני-חלוצי. ה'נעשה' הקודם ל'נשמע', ברוח ההלכה, איפיין את התנועה החילונית הזאת, שהעמידה בראש את סיסמת 'ההגשמה העצמית', או כפי שהעדיפו לכנותה 'הגשמה אישית'; רוצה לומר, היחיד מביא את עצמיותו למיצוי וביטוי מירבי שעה שהוא מוותר על שאיפותיו הפרטיות לטובת השתלבות במהלך מקיף, החותר להשגת מטרות לאומיות ומעמדיות.

יצחק טבנקין לא היה איש-מעשה מטבעו, אך הוא השכיל לשכנע את חבריו בעליונותה הערכית של העשייה. הם סמכו על כישוריו האינטלקטואליים, שהיקנו לו, כך האמינו, יכולת לחדור למעמקים היסטוריים ולהקיף את המרחב הפוליטי האקטואלי. סמכותו כפרשן אירועי העבר ומגמות ההווה והעתיד היתה ללא עוררין. מעגל אנשי המעשה והביצוע שבנה סביבו, היה נאמן לו בקנאות. מי שניסה לחלוק על דרכו ועל פרשנותו, לא בא עוד בסוד החבורה, או שהודח מתוכה ועל מצחו אות-קלון כראוי לכופר. טבנקין היה דוברו של האקטיביזם הציוני. הוא קבע את נתיבו ושילב אותו במהלך היסטורי רחב-אופקים. זה היה הסוד והמקור לכוח השפעתו.

טבנקין בא מרקע דומה לזה של רבים מחבריו, אנשי העלייה השניה. משפחתו היתה במקורה משפחה מסורתית-דתית, כנהוג ב'תחום המושב' ברוסיה בסוף המאה ה- 19. אביו, שהיה בצעירותו תלמיד-חכם, הגיע עד לסף סמיכה לרבנות ואז התפקר. אמו היתה בת בוברויסק ממשפחת כצנלסון, משפחה שתרמה תרומה אנושית נכבדה לציונות. בביוגראפיה של טבנקין אין מעשים ראשוניים. הוא לא החל ולא חולל מעשי-בראשית. כאמור, אביו היה זה שמרד בדת ובמסורת. טבנקין עצמו גדל בווארשה בבית שהיה פתוח לרעיונות סוציאליסטיים בני הזמן. אף-על-פי שהתייתם בילדותו, לא ידע טבנקין מצוקה חומרית מהי. אדרבה, אמו ואחותו נטלקה היו מגויסות לעשות לפרנסתו ולרווחתו. עד שעלה לארץ, והוא בן 26, לא טרח לכלכלתו. זמנו היה מוקדש לקריאה קדחתנית, באמצעותה השלים את שהחסיר בתחום ההשכלה השיטתית. חלק ניכר מזמנו הקדיש באותן שנים לעסקנות ציונית-סוציאליסטית, אם כחבר 'פועלי ציון' ואם באגודות ציוניות שיסד עם חבריו.

טבנקין עלה לארץ בשנת 1912, לאחר שנות המצוקה הקשות שידעו ראשוני העלייה השנייה. בעת שעלה היה בוגר ומנוסה מחבריו, שעלו בעודם נערים. הוא עלה עם אשתו אווה. אין ספק שחיי המשפחה ותמיכת הרעיה סייעו והקלו עליו את מבחן הקליטה. הנסיון העסקני עזר לו להשתלב במהירות במערכות ההנהגה, שכבר החלו להתמסד באותם ימים. תוך זמן קצר התקבל כחבר ב'השומר'. אף-על-פי שלא הצטרף למפלגת פועלי ציון, שבה היה חבר עוד בחוץ-לארץ, נמנה עד מהרה עם הנהגת אחדות העבודה וההסתדרות.

עין-חרוד גם היא לא היתה יציר כפיו. טבנקין הגיע אל היישוב הצעיר חודשים מספר לאחר שהוקם למרגלות הגלבוע. הוא הצטרף לאנשי העלייה השנייה, שביקשו להקים יחד עם חברי גדוד העבודה קומונה, שתקיף את העמק כולו. שלמה לביא היה הוגה רעיון הקיבוץ הגדול והגדל, שבו משולבים ענפי חקלאות, מלאכה ותעשייה. לביא היה בעת ההיא גם המוביל והמנהיג ביישוב הצעיר. לא ברור מה הניע את טבנקין להצטרף לעין-חרוד, תוך שהוא עוזב את מקום מושבו ביפו ומסכן בכך את מעמדו כאחד משלושת מנהיגי אחדות העבודה. האם היה זה הרעיון הקיבוצי שמשך אותו? האם הקושי לקיים משפחה היה המניע? ואולי כבר אז תיכנן להפוך את הקיבוץ לעמדת-כוח פוליטית? ספק אם לשיקול האחרון היה משקל בין שיקוליו. מכל מקום, מיד עם בואו לעין-חרוד נתייחד לו תפקיד חריג מהמקובל באותם ימים. שלמה צמח מספר בזיכרונותיו שבעת ביקורו הראשון בקיבוץ עין-חרוד הצעיר הבחין באחד האוהלים באדם שהיה בטל מעבודה. בבקשו הסבר נענה שהאיש הוא טבנקין, ושתפקידו הוא 'לחשוב'...

בעין-חרוד ידועת הסערות והפילוגים ניצחה תחילה המגמה האוטונומית-משקית ברוחו של שלמה לביא, שגם טבנקין היה שותף לה. כעבור זמן מועט נסתייע טבנקין באנשי 'חבורת העמק', שהצטרפו לעין-חרוד לאחר הפילוג עם גדוד העבודה, ובניגוד לרצונם של לביא ורוב אנשי העלייה השנייה שהיו בעין-חרוד, צירף לקיבוץ פלוגות שעבדו בעבודות קבלניות ברחבי הארץ. כך היתה עין-חרוד לקיבוץ ארצי. כעבור ארבע שנים (1927) נוסד הקיבוץ המאוחד, שעין-חרוד היתה בירתו. התנועה שהקים טבנקין, אימצה, בדיעבד, הרבה ממרכיבי האופי של גדוד העבודה. היא היתה ריכוזית, משימתית ודגלה בכיבוש העבודה, בעשייה בטחונית ובבנייה משקית החורגת מגבולות המקום.

יצחק טבנקין הנהיג את הקיבוץ המאוחד באמצעות חוג-נאמנים ובנה את התנועה הקיבוצית הגדולה והדינאמית מכולן. הסיסמה שבחר ברוך כנרי ככותרת לחיבורו המקיף על ההיסטוריה של הקיבוץ המאוחד – 'לשאת את עמם' – משקפת את תודעת ההגשמה והשליחות, שהניעה את טבנקין ואת חבריו: ההתיישבות לאורך גבולות הארץ; הקמת הפלמ"ח; העלייה הבלתי-לגאלית לארץ – עלייה ב'; ההיחלצות לעבודה עברית במפעלי ים-המלח; יצירת מערכות-חינוך לנוער בארץ ובחוץ-לארץ – כל אלה היו תוצאה של מעשה תנועתי מגויס, שרתם והנהיג יצחק טבנקין. הקיבוץ המאוחד היא מקור כוחו ועוצמתו, ועל-כן שמר בקנאות על מסגרותיו הנבדלות. מסיבה זאת התחולל הפולמוס המר והמתמשך בינו ובין ברל כצנלסון, שהיה בן-דודו וחברו מנוער. ברל ראה באיחוד התנועה הקיבוצית מטרה נכספת וחרד כל העת מפני הסכנה הטמונה בפילוג ובפיצול. אין ספק, שהסגנון המתבדל והאופי המתנשא, שטיפחה מזכירות הקיבוץ המאוחד בראשותו של טבנקין, תרמו לא מעט לפילוג שהתחולל בשנות ה- 50.

הפרק הכואב בדרכו הקיבוצית של טבנקין החל למרבה האירוניה עם הקמתה של מדינת ישראל. הקמת המדינה היתה לקו השבר העמוק ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. עד שקמה המדינה היוו הקיבוצים מוקד העשייה הציונית-חלוצית. לאחר יסוד המערכות הממלכתיות הם נדחקו לשוליים מבחינות רבות. גלי העלייה כמעט שפסחו עליהם; הבטחון נמסר לידי צה"ל; משקלם החינוכי והציבורי ירד. חמורה מכל היתה שואת יהדות אירופה, שהכריתה את העתודות ואת מקור הצמיחה החשוב ביותר של התנועה הקיבוצית. לאחר הפילוג היה הקיבוץ המאוחד לקטנה מבין שלוש התנועות הקיבוציות העיקריות. האקטיביזם הפורץ גבולות היה לתחושה של תנועה במצור, מוקפת בגורמים עוינים. רק לאחר מלחמת ששת הימים נראה היה ליצחק טבנקין, שהנה ימיה של החלוציות שבים כקדם. אלה היו שנותיו האחרונות.

לסיכום שבה וחוזרת השאלה, מהו שהכשיר את יצחק טבנקין להיות דמות מרכזית כל-כך בתולדות התנועה הקיבוצית בפרט והמפעל החלוצי-ציוני בכלל. הוא לא היה בן דמותו של החלוץ הקלאסי. הוא לא זכה להשכלה שיטתית ולא נשא בציקלונו תורה מגובשת. ואולי זאת היתה הסיבה ליחסו החשדני והמסתייג כלפי המשכילים מקרב עולי גרמניה, שהצטרפו לתנועה הקיבוצית בשנות ה- 30. הוא לא ניחן בעומק המחשבה של ברל כצנלסון ולא בתבונת המעשה של דוד בן-גוריון. הוא גם לא היה נואם מרשים וסוחף. נאומיו לקו בארכנות וכמונוטונית, אם כי הוא הירבה לשלב בדבריו דימויים ומשלים עממיים. סוד כוחו היה בהזדהות השלמה, שהיתה לו עם תחושת השליחות. לדידו של טבנקין, היו הוא והתנועה שהנהיג יישות אחת. מוקד שליחותו של טבנקין היה העם היהודי. הוא חי בחרדה מתמדת לעתיד קיומו והישרדותו של העם, שאליו היה קשור בכל נימי נפשו. אף שהיה יהודי חילוני, מנוכר מילדותו למסורת ולדת, לא נפגמה רגישותו לגורל הלאומי. הסוציאליזם של טבנקין נועד לשרת מטרות לאומיות. לקשור את העם היהודי למהלך היסטורי צולח ולאמונה שהליכה בדרך הסוציאליסטית תבטיח יצירת חברה אנושית מתוקנת בארץ-ישראל. לא היה זה בשום פנים סוציאליזם אוניברסליסטי.אדרבה, קדימות הלאום למעמד היתה חד-משמעית לדידו.

היכולת שהיתה לטבנקין לבנות לעצמו חוג חסידים, נאמנים, ששתו בצמא את דבריו, נבעה מכשרונו לקיים תקשורת ישירה עם ציבור המונהגים. הוא היה להם נושא דמות האב, שרבים מהחלוצים הצעירים התגעגעו אליה. הוא היה לדידם אדם בוגר, עתיר נסיון וחכמת-חיים, שידע להקשיב להם ולמצוקותיהם ברוב קשב. הם כינו אותו 'איש קשב – אלוף המאזינים'. כתרים נוספים שקשרו לראשו היו: 'מעורר', 'רב', 'מורה'. מעל לכל זכה טבנקין, בדברי ההספד וההערכה שנאמרו ונכתבו לאחר מותו, לתואר 'מחנך'.

טבנקין מיעט לכתוב והירבה לשוחח ולהרצות. לא בכדי נושאים הכרכים הכוללים את משנתו את השם 'דברים'. תלמידיו, יוצקי המים על ידיו, אספו את הדברים שנשא באוזניהם בשקידה. הוא היה להם אב ומורה-דרך והם הרעיפו עליו את החיבה והכבוד, שכה ביקש לעצמו.

לחלקים נוספים של המאמר:
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : יצחק טבנקין : המנהיג והתנועה - יישות אחת(פריט זה)
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : שלמה לביא : חלוץ תמיד
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : מאיר יערי : שילוב של אב סמכותי וכוהן גדול
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : יעקב חזן : 'אופטימיסט ללא תקנה'