"החדר המתוקן" הציוני, אשר התפתח במזרח אירופה בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, מהווה אבן-פינה לחינוך העברי הלאומי. אין לשער כלל כיצד היתה נראית מערכת החינוך העברית המודרנית ללא הנסיונות להתקין מערכת חינוך לאומית, שנעשו ברחבי "תחום המושב" באותה תקופה. יתר-על-כן, נעז לומר, כי "המהפכה" העברית ("מלחמת השפות"). שפרצה בארץ-ישראל בשנת 1913 – רקעה ויסודותיה האידיאולוגיים באותם "חדרים מתוקנים". כל המסקנות הללו הנן ידועות ואינן זקוקות לאישוש. לעומת זאת, אם כי חלק מהעובדות על התפשטות "החדר המתוקן" ידועות זה מכבר, המחקר, המתמקד בסיבות להתפתחותו, לוקה עדיין בחסר¹.

בדיון שלהלן ננסה לסקור, לנתח ולהסביר התפתחות "החדרים המתוקנים" ברוסיה הצארית בתקופה, שבה הגיעו לשיא פריחתם בשנים 1902-1899.

למן תקופת הקונגרס הציוני השלישי (סתיו 1899) החלו לבוא לידי ביטוי שינויים בצורת הפעילות הציונית ברחבי "תחום המושב"². האמונה העיוורת בהרצל ופעולותיו הוחלפה מאותה תקופה לבחינה מדוקדקת יותר ופשפוש מתמיד במעשיו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היו שמועות על כשלונו הדיפלומטי. אלה פגעו באמינותו והבליטו את ההבדלים בינו לבין מרבית ראשי התנועה הציונית הרוסית³.

הציונים הרוסים, בהפסיקם להאמין בהצלחותיו המידיות של יושב-ראש ההסתדרות הציונית, החלו לחפש, בתחילה אולי באופן לא מודע, אפיקי פעולה נוספים לאלה שהותוו מאז אוגוסט 1897. החשש מפני בריחה המונית מהתנועה והתנוונותה בדומה לקודמתה, חיבת ציון, דרבן את ראשית לחפש פעילות בנוסח אחר מהמקובל עד אז. החשש נבע מכך שההמון, הממתין לנס שיבוא מקושטא ומוינה, תפקע סבלנותו. אסיפות שבועיות בבתי-כנסת ובמועדונים, שבמרכזם נדונו פרטי האידיאולוגיה הציונית ופעילות התנועה – צורת הפעילות אשר היתה נהוגה עד אותה תקופה באגודות הציוניות – אפשר היה להחליפה ליעדים אחרים, אשר אינם בהכרח לאומית-ציונית. יתר-על-כן, תרומה לעתיד ארץ-ישראל בשקל או בקניית מניות, אשר היתה פעילות רוטינית שגורה של הצירים הרוסים, אפשר היה להחליפה במטרות, הקשורות לארץ-ישראל, למוסדותיה ומפעליה, ולאו דווקא להסתדרות הציונית, דרך משל, להחזקת הכוללים, כפי שהיה שנים הרבה לפני-כן.

הפעילות ה"בונדיסטית" המאיימת היוותה מאיץ נוסף לשינויים בפעילות הציונית. מפלגת ה"בונד" מאז תחילת המאה הנוכחית נהפכה בהדרגה מתנועה יהודית סוציאל-דמוקראטית, בעלת יעדים כל-רוסיים אוניברסליים לתנועה, המחפשת דרכים חדשות להתפתחותם ולרווחתם של יהודי "תחום המושב". הפתרון הלאומי, שהציעו פעיליה, החל לשאת חן בעיני רבים, אשר קודם-לכן לא מצאו מאומה ביעדיה הסוציאל-דמוקראטיים הצרופים.

ובכן, למן סתיו 1899 – חורף 1900 החלו לבוא לידי ביטוי שינויים כפעילות הציונית. בשלב זה לא התגבש עדיין נספח אידיאולוגי ולא שורטטו קווים חדשים וברורים לאותם שינויים, כבתקופה מאוחרת יותר. "המלחמה על הקולטורה", אשר היתה מסך-העשן, שבו כונו כלל השינויים המיוחלים בפעילות התנועה, היתה עדיין בעיצומה במוסדות ההסתדרות הציונית. נושאי "המלחמה" היו יעדי הפעילות הציונית בעתיד: האם תותר "עבודה קולטורית" בתנועה, כדרישת מרבית הציונים הרוסים, או שיעדיה יהיו מדיניים-פוליטיים בלבד, כדרישת הרצל ותומכיו במרכז אירופה. ברם, בה בעת, אם כי לא הוכרעה המחלוקת, החלו להיקבע "עובדות קולטוריות" בשטח. אחת מהן היתה קשורה להקמת רשת חינוך ציונית עצמאית רחבה. הראציונל לפעילות בנוסח זה היה: חינוך דור חדש, אשר יקנה לו ערכים לאומיים ציוניים מינקותו, יקדש בעתיד את המטרות הציוניות. מאחורי אותן מליצות עמד רעיון פיתוח מערכת חינוך ברחבי "תחום המושב" על-ידי ההנהגה הציונית. בנפרד ממערכת החינוך היהודית-מסורתית.

*

בניית מערכת חינוכית מעין זאת היוותה חלק מתהליך כללי של שינויים, שחלו בתחום החינוך היהודי ברוסיה ואשר שורשיו מצויים עוד בשנות הארבעים של המאה ה- 19. לחץ ודחיפה מצד השלטון לרוסיפיקציה תוך דרישה לרפורמות בסדרי הלימוד בחדרים ובבתי-ספר; רצונם של חלקים מסויימים בחברה היהודית להתערות באוכלוסייה הכללית; ומאידך, תפיסות לאומיות בנוסח חדש, דוגמת אלה של פרץ סמולנסקין, היו מהגורמים העיקריים לאותם שינויים; מחינוך המבוסס על סגירות מפני הסביבה, אשר במרכזו עמד החדר, הרב והמלמד, עברה האוכלוסייה היהודית תהליך איטי, שנמשך מספר דורות לפתיחות-יתר לעולם סביב. כחלק מתהליך זה יש לראות, כאמור, גם את מה שמכונה "החדר המתוקן" ובהמשכו את מפעל החינוך הציוני.

למן שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה ניכרה מגמה ברחבי "תחום המושב" ליצור מערכת חינוכית חדשה. פתיחת בית-ספר מודרני בריגה (1841) והקמת "חברת מפיצי ההשכלה" (1863) היוו ציוני-דרך ראשונים ומרכזיים להתפתחות זאת. במרכז התהליכים, שעברו על מערכת החינוך היהודי, עמד תיקון שיטות הלימוד, בכלל זה – הכנסת לימודים כלליים לבית-הספר ולחדר; מודרניזציה של לימודי הקודש; והאחדת סוגי החדרים⁴. יחד עם זאת הוחל בשיפור מערכת המבנים ותנאי ההיגיינה והסניטציה בחדרי הלימוד.

איסור השלטונות הרוסיים להנהיג לימודים כלליים בחדר לא עצר בעד מוסדות חדשים מסוג "החדרים המתוקנים" להכניס את ההשכלה הכללית כחלק ממערכת הלימוד, אם כי הדבר היה כרוך בהסתכנות עד כדי סגירת החדר על-ידי המפקחים על החינוך⁵. מאז החמרת התקנות לקליטת יהודים בבתי-ספר כלליים ובאוניברסיטאות (1887) גבר הלחץ לשינוי מערכות החינוך בחדרים ובבתי-הספר היהודיים לכיוון של תוספת לימודים כלליים.

במקביל לכך הועלו בקרב חובבי ציון רעיונות להוספת פרקי לימוד במערכת החינוך, שבהם יודגשו ערכים לאומיים. לדעת אחד האידיאולוגים המרכזיים בתחום זה – אחד-העם, וחבריו מ"בני משה", שמירה על ערכים לאומיים ותרבותיים, כגון השפה העברית. חשובה לא פחות ואולי עדיפה מלימודי הקודש או שמירה על מנהגים וערכים יהודיים מסורתיים⁶. לפיכך צריך להקים בתי-ספר, שבהם יינתן "חינוך עברי לאומי יחד עם ידיעות כלליות מספיקות"⁷. אחד-העם וחבריו דרבנו מלומדים כדוגמת י"א קצוביץ (פולטבה), או מאניקוב (וארשה) לפתוח חדרים על-פי ערכים אלה⁸.

הנהגת התנועה הציונית הרוסית הדגישה מתחילת פעילותה (סתיו 1897) את הצורך בהקמת מוסדות חינוכיים-לאומיים על-פי "לשכת הדואר", המוסד המרכזי של התנועה הציונית הרוסית בתחילת דרכה: "התנועה הציונית תלויה במערכת הערכים של הדור המתבגר... אשר יוקנה על-ידי חינוך הילדים... ניתן יהיה להשיג זאת על-ידי הוראת ההיסטוריה היהודית ותרגום התנ"ך⁹. הוראות "הלשכה" יושמו בחלקן עוד בתחילת פעילותה של התנועה בקרב האגודות הציוניות בדרומה של רוסיה ("רוסיה החדשה"). במספר חדרים ו"חדרים מתוקנים" קיימים. ביוזמה ספורדית של מחנכים תומכי התנועה הציונית, הודגשו בלימודי ההיסטוריה היהודית אלמנטים לאומיים. מאז אביב 1898 נפתחו באודסה¹⁰, ביקטרינוסלאב¹¹, בבֶנדֶרי¹², בניקולאייב, במריופול¹³, ביליסאבטגראד¹⁴ ובערים אחרות בדרום – "חדרים מתוקנים" לאומיים-ציוניים. מאז סתיו 1899 עברה היוזמה לפתיחת אותם "חדרים". ואף "תלמודי תורה" בסגנון דומה, לשאר אזורי "תחום המושב".

*

למן ההתחלה לא היה תכנון כולל לפעילות חינוכית-ציונית. מלבד הנחיות קבועות, המחייבות פעילות מעין זאת. שניתנו על-ידי "לשכת הדואר", כאמור, כבר בחודשים הראשונים לקום התנועה, לא היה תיאום מוקדם בין המורשים (ראשי התנועה הציונית הרוסית) כיצד לפתח צד זה של הפעילות. בפגישות המורשים, אשר היוו את המוסד העליון של התנועה ברוסיה, ובאיגרותיהן, לא נדונו לפרטיהם דרכי שיתוף-הפעולה ביניהם באותו עניין. הצלחתן של מספר אגודות בערים הגדולות ב"דרום" להתקין "חדרים מתוקנים": הצורך בגיוון הפעילות הציונית נוכח האכזבה מהפעילות בוינה; יחד עם צורך בסיסי כללי בקרב האוכלוסייה היהודית לשכלול ופיתוח מערכת החינוך, היוו יחדיו גורמים מסייעים לתנופת פעילות חינוכית באגודות הציוניות.

מהערים הגדולות ב"דרום" עברה היוזמה לפתיחת "חדרים מתוקנים" לערי-השדה¹⁵ ומשם התפשטה לשאר אזורי "תחום המושב", בתחילה לאוקראינה המערבית והגלילות הפנימיים¹⁶ ואחר-כך לצפון-מערב¹⁷ ולפולין¹⁸. הקמת "חדר מתוקן" מאותה תקופה (סתיו 1899) נהפכה מיוזמה ספורדית של מספר פעילים "דרומיים", בדרבון "לשכת הדואר", לחלק בלתי-נפרד מהפעילות הציונית ברחבי רוסיה.

שלוש מגבלות היו לפעילי התנועה בהקמת "חדרים מתוקנים": יחס השלטונות, מחסור חמור במורים והתנכלות חלקים מהאורתודוקסיה. ההקלות, שנתנו השלטונות הרוסיים לפתיחת חדרים לכל דכפין, בתנאי שיהיו לו שלושה רובלים לשנה (סתיו 1893)¹⁹, הועילו בטווח הקצר להגדלת מספרם. אולם במשך הזמן סירבו השלטונות להתיר פתיחת חדרים חדשים והתרחבותם של ישנים, עובדה שהעיקה ביתר עוצמה בתקופה מאוחרת יותר. השלטונות החלו לתפוס משמעותם הלאומית של "חדרים" בנוסח זה ואסרו למעשה פתיחתם. טענתם היתה, כי "החדרים המתוקנים" הנם בתי-ספר כמעט לכל דבר, וכידוע נאסר לפתוח ברוסיה בית-ספר, שלשון הוראתו אינה רוסית. המחסור החמור במורים עמד לפעילי האגודות למכשול ולא נמצא ולא נמצא לו פתרון סביר, שיקל על המצב²⁰.

חוגי האורתודוקסיה ראו את "החדר המתוקן" כמכשיר חינוכי, המסכן את מעמדם. החרדה, שהציונות תכניס שינויים ראדיקליים בתחום החינוך, הגבירה את תנופת מאבקם. המהפכה המודרגת והאיטית בשיטות החינוך המסורתיות התפשטה כאמור עוד הרבה לפני שקמה התנועה הציונית. ברם, התפשטות "החדר המתוקן" ברחבי "תחום המושב" הביאה לכך שחוגים חרדיים אנטי-ציוניים החלו לראות בציונות מקור, אשר יביא להגברת המהפכה בחינוך. זאת ועוד: התנועה הציונית החלה להיחשב בקרב אותם חוגים חרדיים כמקור של כוח, העשוי לדחוק אותם מאחד ממקורות מחייתם העיקרי – ההוראה בחינוך. בכך נהפך המאבק נגד הציונות לא רק למאבק כוח על השפעה וסמכות בקרב הקהילה היהודית ולמאבק נגד תהליך החילון המתפשט, אלא למאבק קיומי על מקורות פרנסה.

עובדה זאת הגבירה את המוטיבציה של התארגנות החוגים החרדיים האנטי-ציוניים עד כדי הכרזה על מלחמה טוטלית בתנועה הציונית²¹. דווקא הבעיה הכספית לא היתה חמורה בפעילות זאת לעומת פעילויות אחרות. תשלום ההורים ותמיכה קטנה יחסית של האגודות הציוניות המקומיות הספיקו בדרך כלל להחזיק את "החדר המתוקן" ברמה יחסית מתקבלת על הדעת לבני אותו זמן.

להבדילם מהחדרים בנוסח הישן, הוכנסו לתוך מערכת הלימוד של החדרים הציוניים מספר שינויים. במרכזם עמדו הקנָית לימודי קודש בשיטות שונות מהמקובל עד אז, תוך ניסיונות להבלטת האלמנטים הלאומיים; לימוד עברית בשיטת "עברית בעברית". שיטה אשר פותחה בסוף המאה הקודמת, המושתתת על לימוד השפה בלא תרגום לשפת-עזר נוספת – יידיש או רוסית²²; הקנית השכלה אלמנטרית בהיסטוריה של עם ישראל; והקמת מספר מוסדות חינוכיים לנערות – עובדה שנחשבה למתקדמת באותו זמן ברחוב היהודי²³. תכניות הלימודים והמסגרות השונות לא היו שוות בין "החדרים המתוקנים"²⁴. הן היו תלויות בדרך כלל במנהלים, במורים או בפטרונים – למרות נסיונות להאחדתן²⁵. יחד עם זאת קיים היה קו משותף בין כולם – לימוד עברית, היסטוריה של עם ישראל, לשם קבלת ערכים ציוניים, במטרה להפיץ את "היהדות האמיתית והלוחמת בעתיד, למען רעיונותינו"²⁶.

מעבר למטרות הציוניות הספציפיות בהקמת "החדרים המתוקנים" והרחבת מסגרותיהם. עמדה מטרה נוספת, הקשורה למלחמה בהתבוללות וברוסיפיקציה. החשש שמַעבר לחברה היהודית-משכילית יגרור בסופו-של-דבר קליטת ערכי החברה הרוסית הכללית, עד כדי אימוצם המלא, הדריכה את הפעילים, שדחפו להקמת ה"חדרים". הם ביקשו, כדברי ח.נ. ביאליק (ממורי "החדר המתוקן"): "לשפר את החדר למען ימשוך גם את לב ההורים המשכילים והמואסים בחדר"²⁷, בפרט בשעה שהרעיונות הציוניים הצליחו להיתפס בלבות חלק מהמשכילים. "החדרים המתוקנים" יעזרו לא רק בשאלת ההתבוללות והעלאת רמת החינוך. אלא יגרמו ל"חזוק הנוער היהודי ותקון מצבו הפיזי המעורער". יוצריו "חייבים לשאוף לשפור תנאי ההיגינה בחדר בצרוף שעורי התעמלות וארגון טיולים"²⁸.

לטענת ביאליק:

החדרים המתוקנים לא באו לבטל את החדרים, שהם בתי-ספרינו הלאומיים היחידים ואין לנו לעת עתה תמורתם, אבל באו לתקן את החדרים למען לא יתבטלו. הם חפצים לשפר ולשכלל את החדר העברי בחיצוניותו ובפנימיותו. בתוכו וברו, למען לא יהיה לשמצה ולתועבה בעיני הזרים נקיי דעת, ולמען לא ישחית את הבנים ולמען יגדל לנו דור יהודים נאמנים, כמו שהיה החדר בימים הראשונים בטרם סרה מעליו השגחת העם ובטרם עבר לידי מלמדים בורים ועמי-ארץ, שאינם מבינים בטיב החינוך אפילו כזנב הלטאה. כי באמת רק קלקול האומה וירידתה גרמו גם לקלקלת החינוך העברי. החינוך העברי חדל מהיות לצורך נחוץ ומוכרח ועל כן חדלו לשים אליו לאמור "ירעה עד שיסתאב". או ש"בקיה לרויא דממילא נפל". כלומר לוא חפץ העם בקיומו של החדר, אז ממילא היה מתוקן ושוכלל מאליו. אבל הוא חפץ בביטולו או לכל הפחות לו אחת היא אם יתקיים ואם יתבטל, כי רק לצאת ידי איזה חוב ישן מלמדים ההורים החדשים "עברי" או "סדור" את ילדיהם ואת החכמה הגדולה יכול ללמד כל זב וכל צרוע. בקיצור, הלאומים רואים שהחדר, החינוך העברי, נופל ויורד וסופו שיתבטל; על כן שמו לב להחזיר את העטרה ליושנה. כלומר לתקן ולשפר את החדר למען ימשך גם את לב ההורים המשכילים המואסים בחדר, ובפרט שהשעה מוכשרת לכך והאינטרס ליהדות גבר ברבים מן המשכילים. לתכלית זאת קמו (בעצת אחד-העם וסיעתו, ובכלל כל העבודות הלאומיות פה הן על פי כחו או בא-כחו) ליסד חדר כזה על יסודות רחבים"²⁹.

ביאליק שיקף באיגרתו את שאיפותיהם של ראשי התנועה הציונית הרוסית, הקשורים ל"חדר המתוקן": מלבד הרצון לעורר את הלהט הציוני היתה קיימת מוטיבציה למודרניזציה של החיים היהודיים תוך אחיזה בערכי היהדות "הישנים". בעקיפין נתן הדבר תוקף לשאיפותיהם של אלה מהפעילים הציונים, אשר ביקשו לראות את התנועה נלחמת מלחמת מגן על זכויות יהודי רוסיה ולא רק שואפת להגיע ליעדים הציוניים, שהותוו ב"פרוגרמת באזל".

לצד מערכות הלימוד החדשות לדרדקים ובני-נוער פיתחו האגודות הציוניות יוזמות שונות להשכלה לאומית למבוגרים. במסגרות אלו, אשר גם הן רובן-ככולן החלו לפעול כחלק מהטראנספורמציה בפעילות התנועה, למדו בדרך כלל בימי שבת היסטוריה של עם ישראל ולעתים מקצועות נוספים עברית ולימודי קודש, שבהם הודגשו ערכים לאומיים³⁰. למן שנת הקונגרס הציוני השלישית נפתחו עשרות רבות של קורסים ללימוד השפה העברית והוקמו אגודות מיוחדות ל"החיאת שפת עבר"³¹: "מטרתנו להחיות את הדבור העברי שתהיה לשפה מדוברת בפי כל חברי האגודה"³². "שאלתנו הראשונה, שאלת הדבור העברי, תופסת באמת מקום הגון בשורות הראשונות של עבודתנו הרוחנית. לה יש באמת ערך לאומי גדול ומיוחד, וקשורה היא בקשר של קימא בשאיפות התחיה הגדולה והכוללת"³³. הקורסים ללימוד השפה העברית כגון "האגודות להחיאת השפה העברית" התקיימו רובם-ככולם זמן קצר. אולם הופעתם היוותה סימפטום נוסף לטראנספורמציה בפעילות הציונית מאז קיץ 1899.

"אגודות תיאוריות", שנוסדו באותה עת ביוזמת "לשכת הדואר", בעיקר כדי לקרב את האינטליגנציה היהודית לציונות, שכוּונו גם הן, בין השאר, לפיתוח יעדים חינוכיים, היוו בהופעתן סימן נוסף לתפנית בפעילות התנועה. "הפצת השפה העברית" ו"עבודה ציונית בקרב הנוער", מעיקרי יעדיהן, היו אמורות להיעשות במסגרות חינוכיות שבועיות קבועות³⁴.

*

היוזמות לשינויים בפעילות הציונית בכיוון החינוכי-תרבותי נתקלו בהתנגדות מצד אגפים שונים בתנועה ומחוצה לה.

עוד בשנות התשעים גילו ליליינבלום, מצד אחד, ו"המזרחי" הביאליסטוקאי, מהעבר השני, התנגדות לרעיונותיהם החינוכיים וליוזמותיהם של "בני משה"³⁵ להקמת מוסדות חינוך. ליליינבלום גרס, שויכוחים בנושאים כגון חינוך ותרבות גורמים ל"פירוד לבבות" בין חברי התנועה וכי רק הבעיות המעשיות מאחדות את כולם³⁶. גם מחוץ לתנועה געש באותה עת הרחוב היהודי נוכח היוזמות החדשות. אנשי העדה האשכנזית בירושלים טענו לעומת אחד-העם וחבורתו, כי תכניותיהם החינוכיות פסולות מכיוון שהן מחנכות ל"אנטי מסורתיות ולאומיות חפשית ממסורת"³⁷.

היוזמות החינוכיות בימי התנועה הציונית התקבלו בפחות אנטגוניזם מאשר עשור שנים לפני-כן. מלבד "הרצליאנים טהורים" כמאנדלשטאם, סלוצקי ואווינוביצקי. או חרדים קיצוניים בהשקפותיהם כצירלסון ורבינוביץ' מפולטבה (לפני שפרשו מהתנועה), אשר היו בשאלה זאת במיעוט. לא ניכרה בתוך התנועה הציונית התנגדות חזקה לפעילות חינוכית. ההתנגדות למפעלי "החדרים המתוקנים" באה כאמור מחוגים חרדים מחוץ לתנועה: "הציונים לקחו תחת חוג פעולתם גם את חינוך בני-הנעורים. בכמה מקומות לקחו גם את הת"ת (תלמוד תורה) תחת חסותם והדבר הזה העיר התנגדות עצומה מצד החרדים, כי יראים לבל יטעו בלב הבנים רוח חפשית ופריצת גדר"³⁸.

ברם, נדמה, כפי שהערנו, כי המוטיבציה החזקה להתנגדות באה משורות החרדים יותר מתוך חששם שהציונים יגזלו מהם את אחד ממקורות מחייתם העיקרי – חינוך והוראה. העובדה, שכמה עשרות "חדרים מתוקנים" ומספר ניכר של "חברות לימוד" נפתחו גם בקרב האגודות הציוניות החרדיות בליטה וביילורוסיה, הגדילה בשלב ראשון עוצמת טיעוניהם³⁹. אמנם, חדרים כאלה היו בנוסח שונה מעט מהמקובל בדרום הרוסי ובעיקר מהנוסח ה"אודסאי" הקיצוני יותר בדרישותיו לשינויים. אולם גם ה"חדר" נוסח "המזרח" היה שונה באופיו מ"החדר הישן". התפשטות התופעה יחד עם הקמת ישיבות תורניות באודסה⁴⁰ ובלידא⁴¹, אשר בתכנית לימודיהם היו שיעורים בעלי אופי לאומי דתי ואף לימודים כלליים. החלישה במידת-מה, בעיקר לטווח הארוך, את הביטויים נגד "החדר המתוקן", שבאו מצד החרדים האנטי-ציונים שמחוץ לתנועה⁴² והשתיקו למעשה כליל את הביקורת בתוך התנועה.

חששם של הציונים מהתנכלות למפעלם החינוכי התעורר דווקא מפני "חברת מפיצי השכלה", אותה חברה, שממרכזיה בפטרבורג ובאודסה ביקשה להחדיר לנוער היהודי השכלה כללית לקראת השתלבותו בחברה הרוסית. הצלחתו של הברון גינצבורג, מפטרוניה העיקריים של "החברה", לשכנע את השלטונות הרוסיים לתת רשיון לפתיחת חדרים לכל החפץ בכך הועילה אמנם לפעילים הציונים. הם יכלו לפתוח "חדר מתוקן" בכל מקום שחפצו. אולם, מאידך גיסא, גבר חששם של הציונים מחדירת "חברת מפיצי השכלה" אל מחוץ לבתי-הספר – לחדרים ול"תלמודי התורה".

חשש זה בא אל קצו עת הצליחו הלאומיים בקרב ראשי "החברה" לשנות את יעדיה. אחד-העם, דובנוב, בן-עמי, קלויזנר ואחרים מחברי הועד המנהל של "החברה" באודסה הצליחו להעביר החלטה בכינוסה הכללי (מאי 1901), שיש לכלול במערכת הלימוד ובבתי-הספר שלה את ההשכלה הלאומית – בצורה מודגשת ומורחבת⁴³. בהמשך לכך הצליחו בעלי הרעיונות הלאומיים להעביר החלטות דומות לאלה שהתקבלו באודסה: כך עשו בועידה השנתית של מורי "החברה" באורשה (סמולנסק) ובמועצת הסניף המרכזי בפטרבורג. היה זה למרות התנגדות עזה, שבאה מצד ותיקי "חברת מפיצי השכלה", שראו בחינוך צעד עיקרי לקראת השתלבותם והתערותם של היהודים באוכלוסייה הרוסית (תוך ראיית הציונות כאבן-נגף בהשגת מטרותיהם)⁴⁴. יתר-על-כן, "החדר המתוקן" הוכר על-ידי ראשי "החברה" כמוסד לאומי הראוי לטיפוח – בדומה לבית-הספר. בהצלחות אלה זכתה מערכת החינוך הציונית לתוספת כוח גדולה ממקור, שנחשב זמן רב למתקדם ובעל כיוון להתבוללות. עתה יכלו המורשים להוסיף לרשימת הצלחותיהם בשטח החינוך גם את המוסדות הרבים. השייכים ל"חברת מפיצי השכלה". אשר רק תקופה קצרה לפני-כן היו מתחרים פוטנציאליים ל"חדר המתוקן" הציוני.

*

הצלחתה של מערכת החינוך הציונית החדשה היתה מעל ומעבר לציפיות מייסדיה. מאז תחילת תהליך הקמתם המואץ של "החדרים המתוקנים" (סתיו 1899) עד חורף 1903 נפתחו או שוכללו לפי ספירתנו כ- 934 "חדרים מתוקנים", כ- 10% ויותר מכלל החדרים והתלמידים ב"תחום המושב"⁴⁵. למעשה כל אגודה אמורה היתה להקים, כחלק מפעילותה הכללית, מערכת לימוד משל עצמה⁴⁶.

משמעותם האמיתית של מספרים אלה גדולה עוד יותר אם נזכור, כי לחדרים מהסוג "הישן" היתה מסורת של הרבה עשרות שנים. יחד עם זאת חלק ממוסדות החינוך החדשים נפתחו ונסגרו במהירות בדומה לאגודות הציונות. מכאן יש לראות בהסתייגות-מה את הפרסומים בדבר מספר "החדרים המתוקנים" הציוניים, אשר היו מקור גאווה למורשים, בדומה למספר האגודות ומשלמי השקלים.

אינדיקציה להצלחת "החדרים המתוקנים" ומערכת הקורסים היתה התייחסות השלטונות לכלל המערכת החדשה. בשלב ראשון לקיומם של "החדרים המתוקנים" עוד העלימו השלטונות עין מהם וראו אותם כחלק מהמוסדות הישנים. במשך הזמן החלו לדרוש רשיונות מיוחדים לפתיחתם, בדומה לרשיון לפתיחת כל בית-ספר ובניגוד לנוהל, הקשור לפתיחת חדרים בנוסח הישן. בתקופה, שבה חפצו לעצור את הפעילות הציונית, למן שלהי 1901, היווה "החדר המתוקן" לשלטונות הוכחה לחשדנותם, שהתנועה הציונית הרוסית נהפכת בהדרגה לתנועה לאומית פוליטית. בהתאם לכך ניתנו על ידי שר הפנים ויאצ'סלאב פון פלווה. הוראות חמורות "לשים עין על בתי-הספר החדשים, המוחזקים על-ידי הציונים... בתי-הספר לא צריכים להיהפך בהדרכתם של העסקנים הציונים למוסדות, המפתחים את הבדלנות הלאומית של יהדות רוסיה"⁴⁷.

הוראת השלטונות, האוסרת פתיחת "חדרים מתוקנים" חדשים, והגבלות, שהוטלו על החדרים הישנים. יחד עם המשבר החמור בתנועה, פגעו מאז קיץ 1903 במערכת החינוך הציונית. הצורך בהסוואת החדרים, הטרדת מורים⁴⁸ ומחסור חמור בכסף, המלחמה הרוסית-יפאנית ומאורעות המהפכה, עצרו למעשה את תהליך שכלול המערכת החינוכית על-ידי הציונים, כשם שעצרו את התפתחות התנועה כולה.

*

במבט לאחור נראה, כי הסינתיזה, אשר נוצרה בתחילת המאה ב"חדר המתוקן", בין מערכת הלימודים של החדר המסורתי לבין המערכת, המתאימה לשאיפותיהם הלאומיות של הציונים, היוותה רק שלב מעבר לבתי-ספר יסודיים, תיכוניים ואחר-כך לאוניברסיטאות ציוניות לעתיד לבוא. מתכונתם היתה דומה יותר ויותר למוסדות כלליים דומים במרכז אירופה. היסודות, שהודגשו בחברה הכללית בתכניות הלימוד, נעשו דומינאנטיים יותר והשתלטו במקרים רבים על מערכת הלימוד כולה. תהליך זה נמשך שנים רבות. בתקופת דיוננו נוצרו השלבים הראשונים בתהליך: הוכנסו מקצועות כגון היסטוריה של עם ישראל ולימוד העברית למערכות הלימודים: הודגשו אלמנטים לאומיים בלימודי התנ"ך והגמרא והורחבה השאיפה למודרניזציה של לימודי הקודש; הוכנסו לימודים כלליים; הוקמה מערכת חינוכית מקבילה והונהגו כיתות מעורבות לבנות ובנים; שוכללו והוטבו תנאי הלימוד.

במעין סיכום זה יש להזכיר שוב את הפרופורציות: בשנים 1903-1898 היתה עדיין מערכת החינוך המסורתית, שמרכזה ב"חדר", במלמד וברב – מרכז החינוך היהודי ברוסיה. "החדר המתוקן" היה במיעוט והיווה רק חלק קטן מכלל המערכת החינוכית היהודית. יתר-על-כן, מערכת הלימודים ב"חדר המתוקן" היתה בלתי-מגובשת ופרנסיו, מנהליו ומוריו גיששו עדיין באפלה וחיפשו את המתכונת הנכונה ל"חדר", שתהיה תשובה לחדר המסורתי, לחיים המודרניים ולשאיפות הלאומיות-ציוניות.

הערות שוליים:

1. אין להפחית מחשיבותו של תיאור ההתפתחויות הכרונולוגי בספרו של צבי שרפשטיין: תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים, כרך ראשון, ניו-יורק, תש"ה, עמ' 363 והלאה, או סקירתו המצויינת של עזריאל שוחט, בתוך: אנציקלופדיה-חינוכית, ירושלים, 1964, עמ' 702-675, או אף ספריו של ח.א. זוטא, אשר יצויינו להלן. ברם, כפי שציינו, אין הם עוסקים בניתוח הסיבות להתפתחויות, אלא במסירת העובדות. יחד עם זאת, גם העובדות, שהם מוסרים, אינן תמיד לדעתנו מדוייקות.
2. השווה: Lupochin A.A.: Sionism: Wosniknowenie sionistskowo dwizhenia I istorii polititsches kowo dwizhenia, 1903, p. 58 (להלן: תזכיר לופוחין):
3. השווה, י. גולדשטיין: התנועה הציונית הרוסית (1904-1897), חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה הוגש לסינט האוניברסיטה העברית, נובמבר 1984.
4. בעיירה יהודית או בשכונה יהודית ממוצעת היו בדרך כלל בסוף שנות התשעים 4-3 סוגי חדרים. בחדר אחד לימדו "מלמדי דרדקי" אלף-בית, ברכות ותפילות (משך יום שלם). אחרי תקופה לא ארוכה (בין שנה לארבע שנים) הועברו הילדים למלמדים, שלימדו, בדרך כלל, חומש, רש"י, נביאים ראשונים ולעתים גם נביאים אחרונים ומעט גמרא (לרוב על-פי לקח טוב). בחדר מעין זה למדו כ-10 עד 18 שעות, בהתאם למורים, דרישות ההורים והמפקחים על החינוך. סוג אחר של חדרים היו חדרי מלמדי גמרא – סוג גבוה יותר של לימודי קודש. בחדרים מסוג אחר חולקו הלימודים בין חומש לגמרא. השווה תיאור חדרים מעין אלה: ח.א. זוטא, בראשית דרכי, ירושלים, תרצ"ב (להלן, זוטא), עמ' כ"ב-כ"ה.
5. השווה, לדוגמה, מכתב בנדרסקי לאוסישקין,1899/ 12/(13)1 (עברית), א.צ.מ. 8 – 15 / 24 – A.
6. השווה: אחד-העם, "אחר מטתו של נח", כורת, אודסה, תר"ן; השווה גם: "הכהנים והעם", כל כתבי אחד-העם, תל-אביב, תשכ"ה, עמ' י"ז-כ'.
7. אחד-העם: "אמת מארץ ישראל" (מאמר שני), שם, עמ' ל"ב-ל"ג.
8. נושא זה ראוי לדיון מיוחד, שיידון במקום אחר.
9. חוזר מ"לשכת הדואר", קישינב (בערך נובמבר 1897) (רוסית), א.צ.מ., 341 – 5 / 24 – A.
10. על "החדר המתוקן" באודסה, בראשות חיוטין, ראה: זוטא, עמ' ק"ו-ק"ז. שינקין וטבלישקי לאוסישקין (מאי(?) 1898), א.צ.מ. 196 - - 24/5 – A, בראשות ש. בן-ציון וביאליק, ראה: זוטא, עמ' ק"מ, ביאליק לגרשון סטבסקי ויעקב ויינברג, כ"ה בתמוז תר"ס, אגרות ביאליק א', תל-אביב, תרצ"ט, עמ' ק"מ – קמ"ג.
11. על "החדר המתוקן" בהנהלת זוטא ביקטרינוסלאב, ראה: זוטא, עמ' ק"ו ואילך.
12. על "החדר המתוקן" בבנדרי, ראה, מכתב בנדרסקי לאוסישקין, 1(13)/12/1899 (עברית), א.צ.מ. 8-24/15 – A.
13. על "החדרים המתוקנים" בניקולייב ומריופול, ראה: זוטא, עמ' ק"מ ואילך.
14. על "החדר המתוקן" ביליסאווטגראד, ראה: Buduschcznost (להלן, בודושצ'נוסט), גל' 4, 1889, המליץ, גל' 94, 1900
15. על "החדרים המתוקנים" בערי-השדה הדרומיות, ראה לדוגמה, אגרת אגודת "בני ציון" בטוקמאק, לאוסישקין. ניסן תר"ס, א.צ.מ. A - 24/10 - 4/387, דו"ח מהאסיפה הציונית בראשות מורשה הגליל בנדרסקי (גלילות בסרביה ופודוליה), כ"א – כ"ב בתמוז, המליץ. גל' 165, 1900 ( 7/8) 25/7 דו"ח מורשה יקטרינוסלאב, 1900 / 10 (18) 6 (רוסית), א.צ.מ. Z₁ - 383. המליץ, גל' 245, 1900/ 11 (21) 8 , גל' 255, 1900 (3/12)11 /20
16. על "חדרים מתוקנים" באוקראינה ובאזורים הפנימיים. ראה לדוגמה, זוטא, עמ' ק"מ, בודושצ'נוסט, גל' 13, 43. Woschod .1902 (להלן, ווסחוד), גל' 2, 36, 1903, על "החדר המתוקן" בקייב, שהיה בין הראשונים באזורים אלה, ראה: המליץ, גל' 224, 25 1900/ (28)/10 /25, בודושצ'נוסט. גל' 31, 1903. על "החדר המתוקן" בהומל, ראה: זוטא, שם, מ.ב. הכהן, עולמי, כרך ד', ירושלים, תרפ"ט, עמ' 170-165.
17. על "החדר המתוקן" בוילנה, ראה: י. ברוידס: וילנה הציונית ועסקניה, תל-אביב, ת"ש, פרק ט"ז, בשאר אזורי ליטה, השווה, לדוגמה, ניסנבוים לפרידלנדר, תמוז תר"ס, ניסנבוים י.: אגרות הרב י. ניסנבוים, ירושלים, תשט"ז, עמ' 112-111, דו"ח גליל מינסק, שניתן על-ידי מורשה הגליל באסיפה האזורית, 1901 /5(28)/14 (רוסית), א.צ.מ. A - 24/5 – 384.
18. על פתיחת "תלמוד תורה" ציוני בלודז', ראה: הצפירה, גל' 171, /1900(10/18)10 /29. על "חדרים מתוקנים" בורשה, ראה: בודושצ'נוסט. גל' 2, 1902 (בעיקר על חדרו של הסופר א. לובושיצקי בשיטת "עברית בעברית").
19. בתקנה נאמר, כי "לכל אדם מישראל מותר להחזיק חדר ולהורות בו ולבני אמונתו במחיר תעודת מלמד" (בת 3 רוכלים...). התקנות פורסמו בעקבות לחצם של רבני רוסיה ובהשתדלותם של הרב יצחק אלחנן והברון גינצבורג.
20. בעית הכשרת מורים מתאימים לשיטת הלימוד ב"חדר המתוקן" הציקה לראשי התנועה עוד לפני סתיו 1899 (השווה, לדוגמה: ברנשטין כהן למוצקין (יוני 1898) (רוסית), א.צ.מ. A - 126/4). מאז אותה תקופה החמירה הבעיה מאוד עקב הגידול במספר "החדרים המתוקנים". "לשכת הדואר" והמורשים נקטו מספר רב של יוזמות למציאת מורים מתאימים ומוכשרים. השווה: ווסחוד, גל' 23, 1899; גל' 78, 1901; חוזר גליל מוסקבה. 1900 /4/(24)/12 (רוסית). א.צ.מ. Z₁ - 393; בודושצ'נוסט, גל' 20, 43. 1902; הצפירה, גל' 200. 1900 /9/ (17)4/; חוזר מס' 5 ממורשה מוסקבה, 1902/ 11/(15)/2. א.צ.מ. Z₁-393; ווסחוד, גל' 3, 40, 43, 1903.
21. השווה: י. גולדשטיין, שם, עמ' 81-65.
22. מלחמותיו של בן-יהודה, מאמרו של יצחק אפשטיין (השלח, כרך ד', עמ' 385) ופתיחת "חדר מתוקן" באודסה (בראשות חיוטין) ובקייב, שבו נלמדה השפה בשיטת "עברית בעברית" (1898), היו מהגורמים המרכזיים להפצת שיטת הלימוד. לימוד "שפת הקודש" היה בעיקרו פאסיבי. המקרא או ספרי קודש אחרים תורגמו לתלמיד סימולטנית על-ידי המלמד, ליידיש או לרוסית. השיטה החדשה הדגישה, שכלל לימוד השפה ייעשה רק בעברית. במשך הזמן פותחו מספר שיטות ללימוד בנוסח זה. השווה: "פרוגרמה ללימודי שפת עבר" (? 1900) (עברית), א.צ.מ. A - 24/14 - 2/37). את המסגרת הפדגוגית לשיטה התוו אפשטיין במאמרו הנ"ל, ומאמרו של ח.א. זוטא "החדר המתוקן וערכו", אלמנך ציוני (ערך שלום פריידנברג) (רוסית). קרמנצ'וג, 1902, עמ' 188-185, השווה גם מאיר קריינין: "התבוננות בבעית בתי-הספר", ווסחוד, גל' 4-6, 1903.
23. השווה, לדוגמה: זוטא, עמ' קל"ו; בנדרסקי לאוסישקין, 1899/ 12/(13)1 א.צ.מ. A-24/15 –8); בודושצ'נוסט, גל' 10, 12, 1902; חוזר מס' 9 ממוסקבה, 1902(9/7)/20/6א.צ.מ. A-24/17-6). בעית החינוך המעורב היוותה נושא מיוחד לדיון במוסדות התנועה. השווה. לדוגמה: בודושצ'נוסט, גל' 24, 1902.
24. בקייב, הודגש; "חובה לשים את השפה העברית במשך חמש שנים בפיות הילדים ובעטיהם לכל פרטיה ודקדוקיה. לגמור עמהם את כל התנ"ך ודברי ימי ישראל ולהעניק (להם) ידיעה לא מעטה מתלמוד וספרות ישראל" (המליץ, גל' 224, 900/ 10/(28)15 בלודז' היו "לימודי הנערים... לקטנים, תורה על הסדר, לבינונים סדר השבוע עם רש"י ונביאים ראשונים. לגדולים: תורה עם רש"י, נביאים אחרונים, גפ"ת, דעת דברי ימי ישראל, שפת עברית, חשבון, שפת המדינה ודקדוקה" (הצפירה, גל' 171, 1900 (10/8)29/10). בז'יטומיר. – במחלקה הראשונה שני הסופרים ה' קפלאן וה' זעצער (שלימדו) בשיטה הטבעית 'עברית בעברית'. תוכן הלימודים במחלקות האחרות; בה"ק, דברי הימים לבני ישראל, שפת עבר ודקדוקה, קריאה בעברית וכיוצא בהם וגם תלמוד" (המליץ, גל' 246, 1902 /11/(23)10. על ההבדלים בין "חדרים מתוקנים" למיניהם וביקורת קשה על אחדים מהם ראה ביקורתו של ניסן תורה, הצפירה, גל' 262-263, 1899(10-11/12)/29-28
25. השווה, לדוגמה: החלטות הכינוס המחוזי בסימפרופול, 1900 / 7 / (19-13)6 – 4. א.צ.מ. 383 – Z₁) בעניין זה ראה גם המליץ. גל' 54, 1901 / 3 / (19)6; בודושצ'נוסט, גל' 20, 1902; פרוטוקול ועדת התרבות הציונית הרוסית, 1902 / (13/3) 2 / 28 (רוסית), א.צ.מ. 379 = Z₁).
26. דו"ח פעילות גליל מינסק, שנמסר באסיפה הגלילית, 1901 / 5 / (27) 4, א.צ.מ. 384 / 4 – 15 / 24 – A). השווה גם חוזר מס' מיקטרינוסלאב, 1902 / 6 / (28)15, א.צ.מ. 383 – Z₁).
27. ביאליק לגרשון סטבסקי ויעקב וינברג, כ"ה בתמוז תר"ס, אגרות ביאליק, שם.
28. בודושצ'נוסט, גל' 2, 1899: השווה גם שם, גל' 22, 28, 48, 1900.
29. ביאליק לגרשון סטבסקי ויעקב וינברג, כ"ה בתמוז תר"ס, אגרות ביאליק, שם.
30. מסגרות חינוך מעין אלה נפתחו כבר בתחילת 1898, (השווה, לדוגמה: בקישינב, תזכיר לופוחין, עמ' 24, באודסה, ש. זלצמן, שם, עמ' 142-141, חוזר 7 מ"לשכת הדואר" (פברואר-מרץ (?) 1898) (רוסית), א.צ.מ. 348 – 24/5 – A; המליץ, גל' 73, 1898 / 4 / (17)5. ברם הם התפתחו מאז סתיו 1899 באופן ניכר. השווה רשימה חלקית של המקומות, שבהם התרחשה פעילות מעין זאת, חוזר מס' 9 מ"לשכת הדואר", 1901 / 1 / (26)13 (רוסית), א.צ.מ. דברי דפוס 32 / 7 / 2א. דיווח נוסף של התפתחותן ראה דו"ח ברנשטיין-כהן באסיפה המוקדמת של צירי רוסיה לפני הקונגרס הציוני החמישי, הצפירה, גל' 280, 1901 / 12 / (27)14. ראה עוד דוגמה, בחוזר מס' 9 ממורשה מוסקבה. 1902 / (7 / 3)6 / 20 (רוסית), א.צ.מ. 6-17 / 24 – A; דו"ח מורשה וארשה, 1902 / 6 / 30 – 1 / 1 (רוסית), א.צ.מ. 12 / 7 – F.
31. על הקורסים ל"החייאת שפת עבר", ראה לדוגמה, הצפירה, גל' 135, 1900 / 6 (28)15; חוזר מס' 3 מ"לשכת הדואר", 1900 / 10 / (22)9 (רוסית), א.צ.מ. 378 – Z₁; אחד-העם למ. זילברמן (קישינב), 19.10.1900; אחד-העם, אגרות אחד-העם, כרך ב', תל-אביב, תשט"ז-תש"ך, עמ' 388-387; הצפירה, גל' 4; 1904 / 1 / (18)5.
32. פרטי-כל אגודת שיבת ציון בלודז', עמ' ט', א.צ.מ. 17/18 – F.
33. הצפירה, גל' 135, 1900 /6/(28)15
34. על "האגודות התיאוריות" ראה: י. גולדשטיין, שם, עמ' 160-132. על תכניתן לטווח ארוך, השווה תכנית האגודות, שיצאה ביוזמת "לשכת הדואר" (אוגוסט או ספטמבר 1899) (רוסית). א.צ.מ. 320 – 24/8 – A.
35. השווה: י. שלמון: "המאבק על דעת הקהל החרדית במזרח אירופה ביחס לתנועה הלאומית, 1894 – 1896".פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ירושלים, תש"ם, עמ' ש"ל – שס"ח; "תהליכי קיטוב ביישוב היהודי בארץ במחצית הראשונה של שנות התשעים", קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה, 12, תשל"ט, עמ' 31.
36. משה לייב לילינבלום: "ספר שיבת ציון", בתוך: המליץ, גל' 85, /4/1892(29)17
37. יחיאל מיכל פינס: "תשובה אחרונה לרב סלוטש באודסה", בתוך: אמת מהארץ תצמח, פרק ה', עמ' 24-13.
38. הצפירה, גל' 107, 1900 /5 /(25)/10
39. על קיום "החרדים המתוקנים" בקרב החרדים ראה לדוגמה, מכתב שמיני ממורשה סופוצקין, הצפירה, גל' 193, 1902(8/9) 26/8. על-פי ריינס נפתחו בשנת 1903 126 חברות לימוד גפ"ת, משניות וכד' ביוזמת "המזרחי". מספר זה נראה מוגזם לחלוטין, הוא נועד ככל הנראה לצרכים פוליטיים פנימיים. על הויכוח בתוך "המזרחי" בעניין "החרדים המתוקנים" והקמת חברות הלימוד, ראה: הצפירה, גל' 41, 1903(2/3)2 /17; ריינס לדוד קאצבורג, ב' אב תרס"ד, א.צ.מ. 5/1/6א.
40. חיים צ'רנוביץ פתח ישיבה באודסה, שבה למדו תנ"ך ועברית, אולם היא התקיימה זמן לא רב מפאת בעיות תקציביות ומחסור בתלמידים. השווה: ניסנבוים: עלי חלדי, ורשה, תרפ"ט, 183-179.
41. ריינס ביקש לפתוח בלידא "ישיבה חדשה של יהודים חזקים ובריאים... שתחבב את התורה על לומדיה... שיצאו ממנה מזומנים בחכמת התורה ובידיעות כלליות". חוזר ריינס על הישיבה בלידה (בערך אמצע 1903) (עברית), א.צ.מ. 27/19 – A.
42. למרבה האירוניה יצאו נגד תכניתו של ריינס לפתיחת ישיבה בלידא דווקא תומכיו ה"וילנאים" – יעבץ וגורלנד, אשר טענו כי ישיבה דתית לאומית צריכה לקום דווקא בארץ-ישראל. רק אחרי ויכוחים קשים אושרה תכניתו של ריינס. השווה: י. ברוידס, שם, עמ' 113-111.
43. בודושצ'נוסט, גל' 47, 1901, גל' 2, 5, 7, 11, 1902; המליץ, גל' 108, 1901 /5/(31)18
44. על הועידה באורשה ראה: זוטא, עמ' קמ"ו-קמ"ז; על הישיבה בפטרבורג ראה דו"ח בווסחוד, גל' 8-6, 1903. השווה גם תיאורו של שמריהו לוין, בתוך: בימי המעבר, תל-אביב, תרצ"ה, עמ' 127-118.
45. הספירה נעשתה על-ידינו על-פי דיווחי האגודות, המורשים הרוסים, סיכומי "לשכת הדואר". המספר נראה אולי מוגזם אולם בהתחשב בעובדה שב"חדרים המתוקנים" היו בין 10 ל-50 ילדים, יהיה נתון זה מרשים פחות. כ-15-20 אלף תלמידים, שלמדו ב"חדרים המתוקנים", היוו רק 15-11 אחוזים מכלל הילדים ובערך 10% מסך החדרים (על-פי ספירת יק"א). דוגמות לדיווחים על פעילות תרבותית, בכלל זה פתיחת "חדרים מתוקנים", ראה חוזר "לשכת הדואר" (בערך סוף יוני 1900) (רוסיה), א.צ.מ. 378 – Z₁). רישום הדיווחים, שנאמרו לעיל, נמצאים בתוך י. גולדשטיין, שם (עמ' 356-370), (נספח ביבליוגראפי מס' 1). המספר 774 "חדרים מתוקנים" שנפתחו, שניתן על-ידי עזריאל שוחט, שם, עמ' 681, איננו מדוייק להערכתנו.
46. מורשים כאוסישקין או צ'לנוב חייבו את האגודות לפתוח "חדר מתוקן". האסיפה מטילה לחובה על כל אגודה ציונית בגליל... לפתוח "חדר מתוקן" ברשיון הממשלה; התנאים... לזה הם: בלימוד "עברית בעברית" ושהחדר יהיה על-פי "חוקי ההיגיענא לבתי-ספר" – המליץ, גל' 193, 1902 (10/9)/28/8.
47. חוזר פלווה על "הציונות והתנועה היהודית הלאומית", 1903/(7.7)24.6. Jewrejskaja Starina, חלק 8, פטרבורג, 1915, עמ' 444-412, השווה גם הוראות מושל בסרביה נייזאורוספוב לז'נדרמיה (ההוראות בחתימת השוטר גולבקין), 24.11.1903 (רוסית, א.צ.מ. A -9/154).
48. השווה, ווסחוד, 19/8(1/9)/1903; הצפירה, גל' 195, 1903(3/9)/8/ 21.