פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

קנלר שמואל, יליד ברלין (Berlin), גרמניה, 1925.
העד גדל בבית ציוני. העד מספר על עליית הנאצים לשלטון בשנות ה-30', על גילויי אנטישמיות בבית הספר וברחובות העיר. בעקבות זאת, בשנת 1935, עבר העד מבי"ס גרמני לבית ספר יהודי. לאחר ליל הבדולח, ב-29 בינואר 1939, עלה עם משפחתו דרך הולנד לארץ ישראל. ד"ר שמואל קנלר, מורה למתימטיקה ומנהלו לשעבר של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים. חבר הנהלת תנועת "סובלנות".

ש. האם תוכל לספר מעט ממה שזכור לך מן התקופה שמעליית הנאצים לשלטון ועד "ליל הבדולח"?
ת. "ליל הבדולח" צנח לתוך חיי שבועות אחדים אחרי שהגעתי למצוות. עליתי לתורה באחד מבתי הכנסת שנשרפו באותו לילה. מגיל שש למדתי בבית ספר יסודי כללי, ובגיל עשר עברתי לאחד מבתי הספר היהודיים שנוסדו אחרי שהמורים היהודיים כבר לא יכלו ללמד בבתי הספר הכלליים. שם למדתי עד צאתנו מגרמניה בתחילת 1939.

התקופה שבה למדתי בבית הספר היסודי, מגיל שש עד עשר, זכורה לי כתקופה של עליית הנאצים לשלטון. ב- 1933 הייתי בן שמונה וחוויתי את התמונה ברחוב במלוא התרשמותו של ילד: עוצמת הצבעים, הצבא, המדים החומים, ההמון באסיפות העם, הדגלים האדומים עם צלב הקרס שהשתלשלו מן הגג ועד לתחתית הבניין. אינני יכול להתכחש לעובדה, שבתור ילד היה בזה משהו המשדר עוצמה וביטחון. לא הבנתי כל כך שכל זה מאיים עלינו, עלי, על ישותי ועל עתידי, כפי שהתברר מאוחר יותר.

האיתותים הראשונים באו לי בבית הספר, כאשר התלמידים היהודים בכיתה מצאו עצמם במיעוט והיו חשופים להתגרויות, לקללות ולהשפלות מצד התלמידים האחרים בכיתה ולעתים אף מצד המורים. היינו חשופים לתעמולה הנאצית בהזדמנויות שונות. למשל, כאשר גרמניה תבעה את חבל הסאר שבגבול צרפת (1935), ציוו עלינו בשיעור התעמלות ללכת סביב האולם (לחימום, כביכול), להושיט ידיים כלפי מעלה ולצעוק "הייל היטלר", ולומר במקהלה: "הסאר הוא שלנו!"

באותו זמן גם הובהר לי, שיהדות אינה בהכרח זהה לציונות שהכרתי בביתי. אבא שלי היה ציוני מתחילת המאה, וכאשר נפל בשבי במלחמת העולם הראשונה לימד במחנה השבויים ציונות. בין תלמידיו שם היה בין השאר אריך מולר, שאחר כך ייסד את בית החרושת "אתא".

אבל הייתה גם יהדות אחרת, זו שאמרה – אנחנו קודם כול גרמנים ואחר כך יהודים, וחבריי לכיתה באו גם מבתים כאלה. בכל מקרה התלמידים היהודים המעטים שהיו בכיתה החזיקו בחברותם.

ש. האם זכור לך אירוע שבו הותקפת אתה לבדך ולא כחלק מקבוצת התלמידים היהודים?
ת. יום אחד אחר הצהריים נסענו עם אבא של אחד החברים לקולנוע. בדרך שאל אותי חברי מה דעתי על הנאצים. אני נבוכתי קצת מן השאלה, שלא התכוננתי לה כלל, ועניתי כללית שאני לא מסמפט אותם. למחרת היום, כשהגעתי לבית הספר, מצאתי את כל כיתתי עומדת במנהרה שהובילה מן הרחוב לחצר, שהיה צריך לעבור בה כדי להיכנס לבית הספר. הם עמדו משני צדי המנהרה וגם חברי, שאיתו הלכתי לקולנוע, ביניהם. נכנסתי לתומי, ופתאום שמעתי מקהלה: "קנלר מפחד מהנאצים, קנלר מפחד מהנאצים." לא רק שכולם קראו במקהלה, הם התחילו לטלטל אותי מצד לצד. לא הייתי גיבור גדול ולא הייתי חזק במיוחד, בספורט אהבתי אתלטיקה ולא לקפוץ על ארגז או חמור, ואף פעם לא התבססתי על כוח גופני. לא ידעתי מה לעשות. ואז באה לי המחשבה ואמרתי: זה לא "פייר" שכולכם על אחד, תבחרו באחד מכם, וניאבק. לתמהוני הם קיבלו את ההצעה. עלינו לכיתה, והם בחרו את הבריון הגדול ביותר. אינני יודע מה קרה לי באותו יום, אך עם השנים ייחסתי את האירוע לסיפור התנ"כי על דוד וגוליית. לילד הקטן סייע כוח עליון, וכך יכולתי לו, לבריון. זה אחד הקשרים שיש לי מאז לאלוהיי האישיים. באותו רגע ניתן לי כוח שלא היה לי, והבריון שכב עם הכתפיים צמודות לקרקע. לפי חוקי ההיאבקות זה נחשב לניצחון.

אבל הסיפור עוד לא נגמר. בסוף היום הלכתי עם חבר שלי, חבר אחר הפעם, שגר לידי, ואני רואה בדרך הביתה חומה של תלמידים מחכה לי. חברי אומר, זה לא נראה טוב, בוא לא נתמודד עוד הפעם. נלך אלי הביתה כי זה יותר בטוח. הלכתי אליו והודעתי להורי מה קרה ונשארתי אצלו עד שבערב יכולתי לשוב הביתה.

ש. כל זה מתי? באיזו שנה?
ת. עברתי מבית הספר הכללי בשנת 1935, נראה שזה היה בשנת 1933 או 1934, לפני חוקי נירנברג. אז התחלתי להבין. קודם לא תפסתי במה המדובר כלל, והעוצמה היא שסינוורה אותי.

ב- 1990 חזרתי לברלין ולקחתי את אשתי לראות את הבית שבו גרתי. הרבה בתים עדיין עומדים ברחוב, אם כי לא הבית שלנו. בקצה העליון של הבתים, זה הסמוך לגג, יש פסלים מרשימים. אשתי אמרה לי: שמואל, לא סיפרת לי באיזה רחוב יפה גרת, כמה הבתים היו מהודרים. אמרתי לה שלא זכורים לי הפסלים הללו, והיא לא הבינה איך זה ייתכן. השאלה הזאת הטרידה אותי מאוד, וניסיתי להבין מה קרה לי. האם אינני זוכר את הפסלים היפים משום שהייתי ילד והם היו גבוהים, אולי מפני שעדיין לא התייחסתי לאמנות, או מפני שהמדרכה הייתה יותר מעניינת? לאט לאט נזכרתי: הכול היה מכוסה בדגלים הנאציים שנמתחו על חזית הבית בגובה ארבע קומות, ופשוט כיסו את הפסלים. זו תמונת הרחוב שאני זוכר.

הסוכריות התחילו להיות צבועות בצבעי הדגל: סוכרייה אדומה, לבן באמצע, ועל הלבן צלב הקרס השחור. שטיפת מוח מוחלטת. חיינו את זה: קולו של היטלר ברדיו וברמקולים, האספות ההמוניות, הכול שידר כוח ועוצמה: המדים, החגורות, הסמלים, הכובעים. הכול היה מצוחצח ונוצץ. ילד אומר: זהו זה! זה מרשים. ההורים כמובן הבינו זאת אחרת.

ש. מה השתנה כשעברת לבית הספר היהודי?
ת. ב- 1935 העבירו אותי לבית הספר היהודי שהיה מרוחק, וזה חייב אותי להשתמש בתחבורה הציבורית. הייתי נוסע ברכבת התחתית. היה יום לימודים ארוך עד שש, ואמא שלי הכינה לי סנדוויצ'ים. לא תמיד הספקתי לאכול אותם בבית הספר, כי בהפסקות הייתי עסוק במשחקים. מאחר שאצל ייקים ידוע שלחם לא זורקים, הייתי אוכל את הסנדוויץ' בדרך הביתה, בהמתנה לרכבת התחתית. עמדתי ברציף התחנה, הסנדוויץ' בידי, כששמעתי גרמני אומר לילד שלו, כשהוא מצביע עלי: "תראה, זה היהודי שאוכל את הלחם שלך". זה היה ב- 1937. הייתי בן 12. כשאני פוגש היום גרמני אני שואל את עצמי האם הוא אולי אותו הילד… על כל פנים הילד ההוא היה בשבילי הפרסוניפיקציה של מי שספג את האנטישמיות.

אירוע נוסף התרחש ממש ערב "ליל הבדולח". שוב נסעתי ברכבת התחתית. הייתי נוהג לקרוא את העיתון של מי שישב מולי ופיתחתי את היכולת לקרוא הפוך. הכותרת הראשית צעקה באדום את דבר הרצח של פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפאריס, בידי היהודי הרשל גרינשפאן, שרצה לנקום את גירוש אלפי היהודים לפולין, וביניהם משפחתו. האירוע הזה קדם ל"ליל הבדולח", והוא היה העילה לפריצתו. האיש שהחזיק בעיתון הסתכל עלי – אולי שערי השחור ועיני הכהות הסגירו את יהדותי, או אולי ידע שהנוער שנוסע לבית הספר הסמוך הוא נוער יהודי – ואמר לי: "זה מה שאתם היהודים עשיתם לנו – אתם עוד תראו מה אנחנו נעשה לכם". ואני ילד בן 13.

בכלל, הנסיעות בתחתית הפכו להיות בעייתיות מאוד, כי החברים ואני בדרך לבית הספר וממנו עמדנו בתא שליד תא הנהג כדי שלא ישמעו אותנו מדברים ומישהו יחליט לעשות לנו משהו. חששנו שגם שמיעת שיחה על חיי היום-יום, שיחת חולין רגילה, יכולה להוות עילה לפגיעה, כי היא תחשוף מי אנחנו.

אני לא הבנתי כל כך את הידיעה על הרצח ואת האמירה של האיש עם העיתון ברכבת...

אבל בארבע אחרי הצהריים של ה- 9 בנובמבר קיבלנו טלפון מחברה טובה של הורי שאמרה שבעלה נאסר. זה בא לנו כברק משמים בהירים. הורי הדריכו את אחי ואותי להישאר בבית ולחכות להוראות מה לעשות בהמשך. בשעה-שעתיים הבאות התברר שהתחילו מעצרים המוניים, והחבר של הורי נשלח לזכסנהאוזן. בשבע וחצי בערב הם אמרו לנו, לאחי הגדול ולי, לארוז תיק קטן עם פיג'מה ומברשת שיניים ולהגיע ברגל אליהם, לבית החברה שבעלה נאסר. הדריכו אותנו ללכת ברחובות הצדדיים ולא לעורר תשומת לב.

ש. אתה יודע מנין הם ידעו את כל האינפורמציה הזאת?
ת. היה סבב טלפונים בין חבריהם ומכריהם שדיווחו שמתבצעים מעצרים, והם חיברו אחד לאחד והבינו שזה לא מקרה בודד ושיש פה משהו גדול יותר. יכול להיות שהם ידעו יותר ולא אמרו בטלפון. כשהלכנו ברחוב ראינו גרמנים מנפצים את חלונות הראווה של חנויות יהודיות, שזוהו קודם לכן על ידי סימון מגן דוד והמילה Jude בתוכו כדי שהארים לא יקנו אצלם. שברי הזכוכית נערמו ברחוב, ושמתי לב שגם השמים אדומים. לא ידעתי למה, אבל ראיתי את הצבע. כשבאנו לחברים כבר התחילו להגיע הידיעות על שריפת בתי הכנסת. מאוחר יותר שמענו שמה שמתרחש הוא בממדי פוגרום. נשארנו אצל החברים כשבועיים בהסתר, כי ההנחה הייתה ששם כבר אסרו, ולכן אולי כבר לא ישובו, ואילו בבית שלנו ייתכן שהם עוד יחפשו. ואמנם התברר שבאמת באו וחיפשו גם בבית שלנו.

כילד בן 13 אני חגגתי במקצת, כי שבועיים לא הלכתי לבית הספר, ובבית שם היו חברים שאתם גדלתי. אבל הסיפור כמובן לא היה חגיגה, כי הדריכו אותנו למשל שאם מצלצלים בדלת צריך לסגת לדלת האחורית שממנה ניתן לברוח החוצה מן הדירה, במקרה שייתנו לנו איזה סימן מוסכם אם ייראה שהמצב מסוכן.

באותה תקופה התחילו לחשוש מצלצול בדלת הכניסה לבית. אחרי נובמבר, כשכבר חזרנו הביתה, מישהו בא לדלת ביתנו וצלצל. אמא שלי פתחה את הדלת מעט, רק סדק, והאיש בחוץ שאל איפה בעל הבית, ואמר שהוא בא לשם השמדת מזיקים. באותה תקופה לא קשה היה להעלות על הדעת את המשוואה: יהודים=מזיקים, ולכן אמא שלי סגרה את הדלת. הוא התעקש בצלצוליו, ושוב השמיע את מטרת בואו וביקש לדבר עם בעל הבית, ורק אחרי זמן התברר שהוא באמת התכוון להציע חומרים להדברת מזיקים בדירה במובן המקובל. הסיפור הזה אופייני לאווירה שנוצרה במשך התקופה ומראה את החרדות שבהן חיינו.

נוצרו קודים של דיבור בטלפון, למשל המשפט: יש הלילה ליל ירח, אולי כדאי לצאת לטיול - היה קוד שפירושו היה: כדאי לעזוב את הבית כי צפויים מאסרים. מה שאני כילד הבנתי לא הייתה משמעות הקודים אלא העובדה שמדברים בשפה שונה מזו שדיברו בה קודם.

כשחזרתי לבית הספר בתחילת דצמבר כבר הייתה כיתה אחרת. רבים מחברי נעדרו; החבר של הורי שוחרר מזכסנהאוזן בתנאי שיעזוב את גרמניה תוך 48 שעות. אנחנו עזבנו את גרמניה ב- 29 בינואר 1939, ועברנו דרך הולנד, ובאמסטרדם פגשנו אותם. יהודי גרמניה יצאו בכל מיני דרכים ולכל מיני ארצות. בפספורטים שלנו הוטבעה האות J ונוספו השמות ישראל ושרה כדי לזהות אותנו כיהודים.

ש. האם יש משמעות מיוחדת לזיכרון התקופה ההיא בחייך היום?
ת. בראייה לאחור ברור שכל התקופה והאירועים שקרו גרמו לי להתפכח ממה שהתייחסתי אליו כמובן מאליו בעניין מקומם של היהודים - ושלי ושל משפחתי - בגרמניה. אירוע אחד עמד בסתירה קצת מפתיעה להתפכחות הזאת. העובדת הגרמניה במשק הבית שלנו באה להיפרד מאתנו לפני עזיבתנו. בדמעות בעיניה היא אמרה שהיא מבינה שאנחנו העם הנבחר. אבא שלי לא הבין, ואמר לנו שהנה אנחנו עוזבים הכול, בית ופרנסה, אזרחות ומדינה שראינו עצמנו שייכים אליה, ושבגיל 50 עליו להתחיל הכול מחדש, בארץ חדשה ובשפה זרה לו. והיא ענתה: אלוהים מוציא אתכם מכאן לארץ המובטחת, ואותנו הוא משאיר כאן כדי שייפלו עלינו הפצצות הבריטיות והצרפתיות.

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
עדות וידאו – צבי בכרך – יהודי גרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה
עדויות נוספות בנושא רדיפות היהודים