| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מפעל הצלה וחינוך של נוער וילדים מגרמניה, ולאחר מכן גם מארצות אחרות. את הרעיון לארגן עליית נוער העלתה לראשונה רֹחָה פריאר ב-1932, על רקע מצוקת נוער יהודי בגרמניה שנפלט ממקומות עבודה. כוונתה היתה לרכז נוער זה, להעלותו לארץ, ולהעניק לו חינוך והכשרה מקצועית חקלאית במסגרת ההתיישבות העובדת, בעיקר בקיבוצים. תחילה הופעל ארגון עליית הנוער באמצעות האגודה 'עזרה לנוער יהודי' וה'וועד לשיתוף-פעולה בעליית ילדים ונוער'. אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוקמה במסגרת הסוכנות היהודית בירושלים 'לשכה לעליית הנוער'. בראש הלשכה הועמדה הנריאטה סולד, מייסדת ארגון 'הדסה' בארצות-הברית. הארגון נשא בעיקר העול הכספי של מפעל עליית הנוער. ב-19 בפברואר 1934 עלתה לארץ חברת הנוער הראשונה מגרמניה, ברשיונות עלייה שהושגו לצורך זה מממשלת המנדט. תאריך זה נקבע רשמית לראשית מפעל עליית הנוער בארץ. מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה ועד גמר קליטתם של 'שארית הפלטה' אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לארץ והתחנכו במסגרת עליית הנוער 30,353 בני נוער וילדים. מתוך מספר זה עלו 5,012 בני נוער עד פרוץ המלחמה (1934-1939) ו-15,999 – אחרי המלחמה (1945-1948). מספרים אלה מציבים את עליית הנוער בראש מפעלי הצלת ילדים ונוער בתקופת השואה. מ-1948 קלטה עליית הנוער בעיקר ילדים ונוער מארצות אפריקה ואסיה וכן נוער ארץ-ישראלי. תקופה זו אינה בגדר דיוננו. בתנועות הקיבוציות הוקמו מסגרות נוער ובהן שולבו לימודים עם עבודה. לטיפול בנוער, שהגיע מארצות שונות בלי ידיעת השפה העברית וללא משפחות, הוכשרו מדריכים. מוסד עליית הנוער, שהתרחב והתמסד, יצר כלים לקליטה, לפיקוח ולסיוע לקבוצות נוער שהוקמו בקיבוצים ובמקומות מיוחדים רבים. חלק מבני הנוער נשלח למושבים, ושם נקלטו במשפחות מאמצות. שיעור הנשארים במושבים אחרי התבגרם היה גבוה מאוד. עם החמרת מצבם של יהודי גרמניה גדל מספר הפונים להתקבל לעליית הנוער. במיוחד אחרי 'ליל הבדולח' ב-1938. בגרמניה הוקמו אז מסגרות ארגוניות-חינוכיות שונות לנוער, כגון 'בית-הספר של הנוער העולה'. זאת, נוסף על קיבוצי ההכשרה שכבר היו קיימים מטעם 'החלוץ' ו'ברית חלוצים דתיים' (בח"ד), וכן מסגרות 'הכשרת בינוניים' (בני 14-15), של תנועות הנוער החלוציות השונות. חלק מבני הנוער הופנו בצורות ארגוניות שונות, ובכלל זה קיבוצי הכשרה, למקומות מעבר בארצות השכנות – בבריטניה, בהולנד ובשוודיה. אחרי פרוץ המלחמה השתמשה עליית הנוער בכל האפשרויות והדרכים שעלו בידיה כדי להעלות את בני הנוער שהושגו בשבילם רשיונות עלייה ושתהליך עלייתם הופסק מחמת נסיבות הזמן. נעשו גם מאמצים להפשיר רשיונות עלייה שהוקפאו, בנציגויות בריטניה ברייך הגדול – גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. בשנות המלחמה לחצה עליית הנוער בלי הרף על ממשלת המנדט לקבל מכסות מוגדלות של רשיונות עלייה, והעבירה את הרשיונות שקיבלה, דרך הלשכה המרכזית בז'נבה או דרך משרדים ארץ-ישראליים של הסוכנות, לארצות שמהן עדיין היה אפשר להעלות קבוצות נוער. כך הועברו רשיונות עלייה והועלו בני נוער מרומניה, מאיטליה, משוודיה, מדנמרק, מיוגוסלביה, מבולגריה, מהונגריה, מתורכיה ומקפריסין. פרשות העלייה הנודעות ביותר הן של 'ילדי טהרן' ושל 'ילדי טרנסניסטריה'. במהלך המלחמה סייעו מדריכי עליית הנוער שנשלחו לאירופה בארגון בתי-הילדים והנוער שהוקמו במחנות שארית הפליטה באירופה ובניהול הפדגוגי של אותם מוסדות. שלוחה מיוחדת של עליית הנוער פעלה במחנות הגירוש בקפריסין (ראה גרוש קפריסין). מפעל הקליטה, החינוך וההכשרה המקצועית של הילדים ובני הנוער, שהועלו במסגרת עליית הנוער, נשען על שלושה יסודות:
מטרות עליית הנוער ושיטותיה נשארו קבועות למרות הגיוון הרב במוצא ובהשכלה של בני הנוער העולים מאז ראשית המפעל בגרמניה ועד עליית 'שארית הפליטה'.
לקריאה נוספת:
באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
