ב- 19 בספטמבר 1949 התירה ממשלת ישראל בפעם הראשונה לפרסם באופן רשמי פרטים על העלאת יהודי תימן לישראל. אז ניתן פומבי לסוד שהיה כבר נחלתם של רבים.

יהודי תימן היו בין ראשוני העולים שהגיעו למדינת ישראל מייד לאחר ההכרזה על הקמתה. העלייה מתימן – תופעה מיוחדת של קהילה יהודית בגולה, שהתחסלה מרצון ומתוך מניעים דתיים-רוחניים עמוקים – היא אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות העלייה הגדולה שהחלה עם קום המדינה. בתוך שנתיים הגיעו לישראל למעלה מ- 45,000 עולים מתימן.

עליית יהודי תימן לישראל ידועה בכינוי "עליית על כנפי נשרים", על יסוד הפסוק "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרים ואָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות, יט 4).

עליית יהודי תימן בתקופת מלחמת העולם השנייה

עליות יהודי תימן בעת החדשה התרחשו במקביל לעליות מאירופה. כבר בשנת תרמ"ב (1882-1881) הגיע הגל הראשון של עולי תימן שנקרא 'אעלה בתמ"ר' (בתמ"ר היא שנת תרמ"ב בשינוי סדר האותיות). בימי העלייה השנייה (1914-1904) ובתקופת המנדט (1948-1920) המשיכו יהודי תימן לעלות, ומילאו תפקיד חשוב בפיתוח היישוב היהודי ובחיזוקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יוצאי תימן בישראל כ- 28,000 נפש.

בין השנים 1942-1939 עלו 543 איש בעזרת הסוכנות היהודית ובשלבי קליטתם הראשונים טיפלה "התאחדות התימנים". בשנת 1943 חל מפנה והחלה עלייה המונית מתימן. בשנים 1944-1943 הגיעו 4,267 עולים. לגידול במספר העולים היו שתי סיבות עיקריות:

1. התעמולה של גורמים ממלכתיים שונים, ובכלל זה פועלם של שליח הסוכנות היהודית, יוסף בן דוד ו"התאחדות התימנים". נוסף על כך נתן האימאם ליהודים היתרי יציאה עקב הרעב והמצוקה ששררו בתקופה זו בתימן.
2. החלטתה של הנהלת הסוכנות היהודית להקצות מספר רב של אישורי עלייה (סרטיפיקטים) ליהודי תימן. החלטה זו נתקבלה מאחר שאי אפשר היה להקצות אישורי עלייה ליהודי אירופה בגלל המלחמה. גם ארגון הג'וינט נענה לבקשה להירתם ולסייע בארגון העלייה הגדולה מתימן.

עם הגיעם של העולים לארץ התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. עד אז היה נתון עיקר הטיפול בקליטה בידי "התאחדות התימנים", ואילו כעת החליטה ההסתדרות הכללית להשתלב בתחום זה וגייסה לשם כך כמה צעירים יוצאי תימן עלו לישראל קודם לכן, וביניהם את חיים צדוק וישראל ישעיהו. המניעים להחלטתה של ההסתדרות היו פוליטיים בעיקרם והמהלך הזה הביא לעימותים קשים בין הארגון הוותיק "התאחדות התימנים", בראשותו של זכריה גלוסקא, ובין המסגרת החדשה. גורמים פוליטיים נוספים – "הפועל המזרחי" ו"אגודת ישראל" – לא טמנו גם הם את ידם בצלחת וניסו ליטול חלק במעשה הקליטה. המאבק הפוליטי הכביד על חבלי הקליטה של העולים ונשמעו טענות על ניסיונות לפגוע באורח החיים המסורתי של העולים ולמשוך אותם לכיוון מסגרת חילונית. אף על פי כן הצליחה עלייה זו להיקלט מהר מאוד בישראל.

בחודש מאי 1945 נסגרו שערי היציאה מתימן והעלייה פסקה. כ- 7,000 יהודים שכבר יצאו מתימן נתקעו בעדן ורוכזו במחנה "גאולה" ("חאשד"). חלקם חזרו לתימן ומקצתם נקלטו באופן זמני בעדן. עדן הייתה מושבה בריטית מאז 1839 והייתה כפופה לשלטון הבריטי בהודו. מיקומה הגיאופוליטי בדרום חצי האי ערב, חשיבותה לדרכי המסחר ונוכחות השלטון הבריטי הפכו את המושבה למושכת במיוחד ליהודים, וקהילה יהודית קטנה התקיימה בה. בשנת 1937 הופרדה עדן מהשלטון הבריטי בהודו. לעיר ניתן מעמד של מושבת כתר, ולסביבתה – אזורי שיח' עות'מאן, מעאלה, סטימר פוינט ועוד – מעמד של ארץ חסות. באזורים אלה שלטו סולטאנים, שהיו שליטים מקומיים.

האימאם בתימן לא התיר עליית יהודים מתחומי ארצו, ובמשך שנים רבות נאלצו יהודי תימן שרצו לעלות לארץ להגיע לעדן תחילה, משם המשיכו בדרכם למצרים ולאחר מכן לארץ. הבריטים לא הקשו על יציאת היהודים התימנים מעדן עקב חששם להפרת האיזון הדמוגרפי העדין במושבה.

לחלקים נוספים של המאמר:
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן (פריט זה)
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים"
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : מבצע "על כנפי נשרים"
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : קליטת העולים בארץ